היינריך ארנסט שירמר: הגרמני שבנה מחדש את נורווגיה
בשנת 1841 טיפס אדריכל צעיר מלייפציג על הריסות קתדרלת נידארוס בטרונדהיים. כנסיית ההכתרה מימי הביניים של נורווגיה בערה וקרסה במשך חמש מאות שנים; מה שנותר היה חורבה חלקית במדינה שכמעט לא היו בה אדריכלים מקצועיים ולא הייתה בה מסורת של שימור מונומנטים. היינריך ארנסט שירמר ביצע את הסקר המקדים באותה שנה והשלים את שרטוטיו עד 1845. השחזור החל לבסוף ב-1869. הקתדרלה הניצבת בטרונדהיים כיום, המקדש הלאומי של נורווגיה העצמאית, החלה כסט מדידות שנלקח על ידי זר בן עשרים ושבע.
לייפציג, דרזדן, מינכן
שירמר נולד ב-27 באוגוסט 1814 בלייפציג, בנם של יוהאן גוטליב שירמר ויוהאנה סופי קונה. הוא התאמן במקום שבו התאמן גרמני שאפתן מדורו: האקדמיה לאמנות בדרזדן מ-1831 עד 1834, ולאחר מכן האקדמיה במינכן מ-1834 עד 1837. מינכן בשנים ההן פירושה היה ליאו פון קלנצה, האדריכל שהפך את בוואריה לתפאורה ניאו-קלאסית עבור המלך לודוויג הראשון, והשפעתו של קלנצה הטביעה חותם קבוע על שירמר — לא כסגנון להעתקה, אלא כהוכחה שאדריכלות יכולה להיות כלי להגדרה עצמית לאומית.
מדינה ללא אדריכלים
בשנת 1838 נסע שירמר לנורווגיה. הוא נשאר שם ארבעים וחמש שנים, עד 1883.
המעבר נראה אקסצנטרי עד שמתחשבים במצבו של היעד. נורווגיה הייתה באיחוד עם שוודיה מאז 1814, עסקה בבניית זהות לאומית פחות או יותר מאפס, וכמעט לא החזיקה במקצוע אדריכלי מיומן. גרמני מוסמך עם תעודות אקדמיות הגיע לתוך ואקום. בין 1849 ל-1850 שירמר שימש כמנהל בנייה בקתדרלת אוסלו. הוא בנה את אחוזת רינגסטבק בברום ב-1851 ומבנה משמעותי במוס ב-1859. הוא תכנן את הבוטספנגסלט (Botsfengselet), בית הסוהר בגרונלנד שבאוסלו, עבודה שעבורה שרדו שרטוטים במוזיאון הלאומי (Nasjonalmuseet).
הוא גם הביא עמו את מה שנורווגים כינו הסגנון השוויצרי — אופן המשלב וילה איטלקית, פרטי תחיית הגותיקה ופרופורציות ניאו-קלאסיות, שבוצע ברובו בעץ עם לוחות גמלון מגולפים משוכללים ומרזבים עמוקים. זה הפך, במהלך חצי המאה הבאה, למראה המגדיר של הוילה הנורווגית, מלון ההרים ומעל הכל תחנת הרכבת. שירמר לא המציא את אדריכלות הצ'אלט, אך הוא האיש שהטמיע אותה בנורווגיה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →השותפות עם פון האנו
מ-1853 עד 1864 עבד שירמר בשותפות עם וילהלם פון האנו, ואחת-עשרה השנים הניבו את רוב מבניו הידועים ביותר. יחד הם תכננו את בית החולים גאוסד, המוסד הפסיכיאטרי הגדול מחוץ לכריסטיאניה; כנסיית וסטרה אקר בין 1853 ל-1855; כנסיית טאנגן ב-1854; וכנסיית אוסטרה אקר מ-1857 עד 1860. ב-1854 הם השלימו את התחנות לאורך קו הובד, הרכבת הראשונה של נורווגיה — מבני עץ קטנים שנשאו את הסגנון השוויצרי לאורך המדינה ולימדו אומה איך נראה מבנה ציבורי מודרני.
הם גם נכנסו לתחרות על בניין הפרלמנט הנורווגי ב-1856, חלק מהתחרות הארוכה שנמשכה מ-1836 עד 1866 והעסיקה כל אדריכל במדינה. התוכנית שלהם שרדה באוסף המוזיאון הלאומי. שרטוטים לבית הופה ולבית פיטר פטרסן, שניהם מ-1858, וסדרה של עיצובים מ-1860 לכנסיית לבנים עם 530 מקומות ישיבה, משלימים אוסף המראה את טווח העבודה המעשית: בתים, כנסיות, מוסדות, פרלמנט.
מוסדות וכנסיות מאוחרות
לאחר פירוק השותפות המשיך שירמר לבנות כנסיות — אוקסנדל ואורסטה ב-1864, פיסקום ב-1866, הארייד וורטדל שתיהן ב-1877 — ופנה יותר ויותר להזמנות המוסדיות הגדולות ביותר שהיו זמינות. הריקסהוספיטלט (Rikshospitalet), בית החולים הלאומי של נורווגיה, העסיק אותו מ-1874 עד 1883. בית החולים אולבול מתוארך ל-1887, השנה שבה מת, ב-6 בדצמבר.
הוא נישא לסופי אוטיליה מייג'ור, שחיה בין 1821 ל-1861. בניהם הרמן מייג'ור שירמר, יליד 1845, ואדולף שירמר, יליד 1850, הפכו שניהם לאדריכלים; הרמן המשיך לקריירה משמעותית משלו באדריכלות נורווגית ובהגנה על מורשת. ב-1860 מונה שירמר לאביר מסדר סנט אולב המלכותי הנורווגי.
מדוע היינריך מכונה גאון
הטענה בשמו של שירמר אינה שהוא יצר יצירת מופת. היא שהוא סיפק, כמעט לבדו, את התשתית המקצועית שהייתה חסרה למדינה. בין 1838 ל-1883 הוא בנה או בנה בשותפות את בית החולים הלאומי של נורווגיה, המוסד הפסיכיאטרי העיקרי שלה, תחנות הרכבת הראשונות שלה, סדרה של כנסיות קהילתיות מפרברי אוסלו ועד הפיורדים המערביים, ושרטוטי הסקר שאפשרו את שחזור המונומנט החשוב ביותר שלה מימי הביניים. מעט מאוד אדריכלים בכל מקום ראו חלק כה גדול מהמרקם הציבורי של אומה עובר על שולחן השרטוט שלהם.
היכולת הספציפית המעורבת הייתה טווח תחת מחסור. שירמר היה צריך להיות מתכנן בתי חולים, מעצב כנסיות, משתף פעולה של מהנדס רכבות, ארכיאולוג שימור ומיובא סגנוני בבת אחת, כי לא היה אף אחד אחר לחלוק עמו את העבודה. מיומנותו בסקר נידארוס — קריאת חורבה בצורה מדויקת מספיק כדי ששחזור יוכל להתקדם ממנה עשרים וארבע שנים מאוחר יותר — היא סוג של שרטוט פורנזי, קרוב יותר לארכיאולוגיה מאשר לעיצוב, וזהו ההישג שלו שהזדקן בצורה הטובה ביותר.
הטיעון הנגדי אמיתי. שירמר היה אקלקטיקן מוכשר ולא מקורי: הסגנון השוויצרי שהפיץ היה יבוא, הניאו-קלאסיציזם שלו ירד מקלנצה, והגותיקה שלו יצאה מהתחייה האירופית הכללית. הוא הפסיד בתחרות הפרלמנט. מבניו המוסדיים היו שמישים ולא יפים. ובולטותו חייבת הרבה לתאונה היסטורית — שגרמני מיומן הגיע למדינה עם תנופת בנייה וללא תחרות. כנה אותו חיוני ולא מבריק, ותהיה קרוב לאמת; אך חיוניות שנשמרה לאורך ארבעים וחמש שנים ותרבות בנייה שלמה אינה דבר של מה בכך.
מורשת
חייו שלאחר המוות של שירמר עוברים דרך בניו ודרך המבנים שהאריכו ימים מעבר למוניטין שלו. הסגנון השוויצרי שהביא לנורווגיה הפך למבוית כל כך שרוב הנורווגים קוראים אותו כיום כילידי — הוילה מעץ עם המרזבים המגולפים היא דימוי לאומי, ומוצאה הוא לייפציג דרך מינכן. קתדרלת נידארוס, שנבנתה מחדש לאורך מאה שנים ממדידותיו, הפכה למקום שבו מלכי נורווגיה מתברכים. שרטוטיו יושבים במוזיאון הלאומי בין מסמכי היסוד של האדריכלות הנורווגית, מתויקים תחת שמו של אדם שנולד גרמני, עבד במדינה זרה במשך ארבעים וחמש שנים, ועזר לאומה להחליט איך היא צריכה להיראות.