היינריך בֶּל: המצפון שסירב להיות
בשנת 1977, חיפשו את ביתו של זוכה פרס נובל מגרמניה המערבית בידי 40 שוטרים, בהתבסס על דיווח אנונימי שטען בטעות כי בנו היה שותף לחטיפת התעשיין האנס מרטין שלייר. שלוש שנים קודם לכן, דיווח העיתון הפופולרי בילד על חיפוש משטרתי בביתו לפני שהתרחש בפועל. עבירתו של היינריך בֶּל הייתה מאמר שבו טען כי אולריקה מיינהוף, מכל אנשים, זכאית להליך משפטי ראוי. גרמניה אהבה לכנותו את מצפון האומה. היא גם טיפלה בו כחשוד.
קלן, 1917
הוא נולד בשם היינריך תאודור בֶּל ב-21 בדצמבר 1917 בקלן, בנו של ויקטור בֶּל, פסל ונגר. המשפחה הייתה קתולית, פציפיסטית, והתנגדה לנאצים — ובֶּל, לבדו מרוב בני דורו, סירב להצטרף לנוער ההיטלר בשנות ה-30.
הוא למד בבית ספר יסודי מ-1924 עד 1928 ובבית הספר התיכון הקלאסי קייזר-וילהלם מ-1928 עד 1937, ולאחר מכן החל חניכות כמוכר ספרים. החניכות לא נמשכה זמן רב, כיוון שבקיץ 1939 גויס לצבא.
שש שנים בוורמאכט
בֶּל שירת לאורך כל התקופה. הוא היה בצרפת ב-1940, ביחידות תגבור לאחר שהחלים מטיפוס ב-1941-42, בחוף תעלת למנש ב-1942-43, ובמזרח אירופה מ-1943 עד 1944; לאורך כל התקופה שירת בפולין, רומניה, הונגריה וברית המועצות, ונפצע ארבע פעמים. כוחות אמריקאים שבו אותו באביב 1945 וכלאו אותו עד אוקטובר.
זוהי העובדה שמארגנת הכל מאוחר יותר. בֶּל לא היה מתנגד ומעולם לא טען שכן. הוא היה חייל גיוס רגיל בצבא פושעים שחזר בדצמבר 1945 לעיר הרוסה והיה צריך להחליט מהו משפט גרמני עכשיו.
ספרות ההריסות
הוא בנה מחדש את ביתו ההרוס והחל לכתוב. סיפורים קצרים הופיעו מ-1946, והנובלה הרכבת הגיעה בזמן ב-1949. הוא עבד בלשכת הסטטיסטיקה של קלן מ-1950 עד 1951 לפני שעבר לעבוד כעצמאי לצמיתות, והצטרף לקבוצת 47, החוג ששלט בספרות גרמניה המערבית לדור, סביב תחילת העשור.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →התווית שהוצמדה לגל הראשון הייתה טרימרליטרטור: ספרות ההריסות. עקרונה היה לשוני כמו מוסרי. הגרמנית המקושטת והמנשאת של שנים עשר השנים שקדמו נפגעה קשות מהשימושים שנעשו בה, ולכן סופרי ההריסות פשטו אותה לריש פשוט, חלק ולא ספרותי, וכתבו על אנשים קטנים בערים הרוסות. בֶּל הפך ליוצר המוכשר ביותר שלה. הוא נישא לאנמארי צ'ך ב-1942; היא נתנה לו, בלשון קרן נובל, מודעות ביקורתית לשפה, ולהם נולדו שלושה בנים שנולדו בקלן שלאחר המלחמה.
הרומנים, ואירלנד
הספרים הגדולים הגיעו בקצב קבוע: ולא אמר מילה (1953), הלחם של אותם שנים הראשונות (1955), ביליארד בחצות (1959), הליצן (1963), דיוקן קבוצתי עם אישה (1971), הכבוד האבוד של קטרינה בלום (1974) ורשת הבטחה (1979). הליצן גרם למחלוקת לאומית על תיאורו את הכנסייה ואת הדמוקרטים הנוצרים השלטים — בֶּל היה קתולי אדוק שהיה ביקורתי חריף כלפי המוסד, מעל כל כלפי הקונקורדט של 1933 בין הוותיקן למדינה הנאצית. ב-1976 עזב את הכנסייה, כלשונו, מבלי להתרחק מהאמונה.
הוא החזיק גם בבית שני באי אכיל, לחוף המערבי של אירלנד, וכתב עליו יומן אירי (1957). אנמארי תרגמה את בהן, סינג' ופלאן או'בריאן לגרמנית. הבקתה הפכה למקום מגורים לסופרים מאז 1992.
נובל, PEN, וסולז'ניצין
הוא זכה בפרס גאורג ביכנר ב-1967 ובפרס נובל לספרות ב-1972, על עבודה ש, "בשילוב של תפיסה רחבה של זמנו ומיומנות עדינה בתיאודורת דמויות," תרמה לחידוש הספרות הגרמנית. הוא היה נשיא PEN של גרמניה המערבית ולאחר מכן של PEN הבינלאומי מ-1971 עד 1973.
הוא השתמש במעמדו. הוא המליץ על אלכסנדר סולז'ניצין לפרס נובל; כאשר סולז'ניצין קיבל אותו ב-1970 הוא ציטט את עבודתו של בֶּל בפני ועדת הקבלה, וכאשר ברית המועצוג גירשה אותו, הוא מצא מקלט ראשון בבקתתו של בֶּל באייפל.
האב הרוחני של האלימות
ב-1972 כתב בֶּל מאמר שתקף את בילד על עיתונאות מזויפת. דר שפיגל שינה את כותרתו בניגוד לרצונו, והשינוי הזה התפוצץ. במאמרו בשפיגל "שישים מיליון נגד שישה" הוא טען להגנה משפטית ולדיאלוג במקום לקמפיין עיתונאי נגד קבוצת באדר-מיינהוף. התקשורת השמרנית כינתה מיד את האב הרוחני של האלימות. הדיווח הכוזב של בילד על חיפוש בביתו התרחש ב-7 בפברואר 1974; ארבעים השוטרים הגיעו ב-1977; הדמוקרטים הנוצרים הכניסו אותו לרשימה השחורה לאחר מכן.
מדוע קוראים להיינריך גאון
האיכות היא סבילות מוסרית הבאה לידי ביטוי בפשטות. בֶּל יצא משש שנים בוורמאכט — ארבע פציעות, טיפוס, מחנה מעצר — למדינה שרצתה בדחיפות לדבר על משהו אחר, וסירב לתת לה. תשובתו הייתה טכנית כמו אתית: מאחר שהגרמנית המנשאת נפגעה מהשימוש שנעשה בה על ידי המשטר, הוא כתב פרוזה שטוחה, פשוטה, על אנשים קטנים בערים הרוסות. זו הייתה אסתטיקה מכוונת, לא מגבלה, וציטוט פרס נובל קרא למה שהשיג — תפיסה רחבה של זמנו מחוברת למיומנות עדינה בתיאור דמויות, מחדשת ספרות לאומית.
המעשה השני נדיר יותר מהראשון. זוכה פרס נובל אינו חייב להוציא את קרנו; בֶּל הוציא אותה ברציפות — מספק מקלט לסולז'ניצין, מנהל את PEN הבינלאומי, ומתעקש ב-1972 שאפילו אולריקה מיינהוף זכאית להליך משפטי ראוי. החשבון הגיע כקמפיין הכפשה, שני חיפושים משטרתיים ורשימה שחורה של מפלגה. הוא לא חזר בו.
הטיעון הנגדי הוא הוגן. בֶּל לא היה חדשן פורמלי; לצד גראס או אובה יוהנסון, הרומנים שלו בנויים באופן מסורתי, והמבנה המוסרי שלהם יכול להיות מסודר מדי. הוא נקרא פחות מחוץ לגרמניה ממה שמעמדו מרמז. והוא דחה את התואר "מצפון האומה" בעצמו, נכון: הוא מתאר משרה ציבורית, לא הישג ספרותי. הטענה ההגנה היא שסגנון פשוט שנשמר ביושרה במשך ארבעים שנה נגד רצון מדינה לשכוח הוא בעצמו הישג מסדר ראשון, שסופרים בעלי כישרון טכני גדול יותר לא הצליחו להשיג.
מורשת
הוא מת ב-16 ביולי 1985 בלנגנברויך, בגיל 67. עבודתו תורגמה ליותר משלושים שפות, והוא נותר אחד הסופרים הגרמנים הנקראים ביותר במאה. הוא נבחר לאקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים ב-1974, לחברה הפילוסופית האמריקאית ב-1983 ולאקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים ב-1984, וקיבל את מדליית אוסייצקי ב-1974. קרן היינריך בֶּל שומרת על זיכרונו, וארכיון היינריך בֶּל בקלן מחזיק את מסמכיו, אם כי חלק גדול ניזוק כאשר הבניין שבו הוא שכן קרס ב-2009. המצפון שהוא דחה בכל זאת האריך ימים ממנו.