הארייט ביצ'ר סטואו: האישה הקטנה והמלחמה
המשפט המפורסם ביותר שנאמר אי פעם על הארייט ביצ'ר סטואו כנראה מעולם לא נאמר. כאשר פגשה את אברהם לינקולן בוושינגטון ב-25 בנובמבר 1862, הנשיא אמור היה לברך אותה כ"אישה הקטנה שכתבה את הספר שהתחיל את המלחמה הגדולה הזו". היסטוריונים מצאו שהמשפט אפוקריפי. התיאור של סטואו עצמה על הפגישה היה מתסכל ולא מועיל: "הייתה לי שיחה מצחיקה באמת עם הנשיא". האגדה שרדה בכל זאת, כיוון שהטענה שמאחוריה הייתה קשה יותר להפרכה מאשר הציטוט. בריטניקה עדיין מתעדת כי אוהל הדוד תום "תרם כל כך הרבה לרגש העממי נגד העבדות, עד שהוא מצוטט בין הגורמים למלחמת האזרחים האמריקאית".
בתו של מטיף, שחונכה כבן
היא נולדה כהארייט אליזבת ביצ'ר ב-14 ביוני 1811 בליצ'פילד, קונטיקט, השישית מבין אחד-עשר ילדים של המטיף הקלוויניסטי ליימן ביצ'ר. אמה, רוקסנה פוט, מתה ב-1816, כשהארייט הייתה בת חמש. משק הבית שבו גדלה היה מכונה לייצור קולות ציבוריים: אחותה קתרין הפכה למחנכת מובילה, אחיה הנרי וורד ביצ'ר לאחד המטיפים המפורסמים ביותר נגד העבדות באמריקה, ואחותה איזבלה ביצ'ר הוקר לפעילה למען זכות הבחירה לנשים.
הארייט למדה בסמינר לנשים בהרטפורד, שקתרין ניהלה, וקיבלה שם את מה שהיה, עבור אישה בדורה, חריג – חינוך אקדמי מסורתי בקלאסיקה, שפות ומתמטיקה. אחת מחברותיה לספסל הלימודים הייתה שרה פ. ויליס, שכתבה תחת שם העט פאני פרן. הנקודה היא לא שסטואו הייתה משכילה, אלא שהיא אומנה בוויכוח, במשפחה שבה ויכוח היה העסק המשפחתי, בתקופה שבה כמעט אף אישה לא עשתה זאת.
סינסינטי, על הגבול
בגיל עשרים ואחת עברה לסינסינטי, שם הפך אביה לנשיא הסמינר התיאולוגי ליין. אוהיו הייתה מדינה חופשית שניצבה מול מדינת עבדות מעבר לנהר, וסטואו בילתה שם כמעט שני עשורים בצפייה בקו התפר. היא הצטרפה למועדון ה"סמי-קולון", סלון ספרותי שחבריו כללו את מושל אוהיו לעתיד סלמון פ. צ'ייס. היא ראתה את תוצאות המהומות נגד שחורים. היא פגשה אנשים שברחו מהעבדות. בפברואר 1834 נכחה בוויכוחי ליין על העבדות, שבהם הביסו המתנגדים לעבדות את תומכי ההתיישבות.
בליין היא פגשה גם את קלווין אליס סטואו, פרופסור אלמן לתיאולוגיה. הם נישאו בסמינר ב-6 בינואר 1836 והביאו לעולם שבעה ילדים, כולל בנות תאומות.
המוות שיצר את הספר
ואז בנה סמואל צ'ארלס מת בגיל שמונה עשר חודשים. סטואו הייתה מפורשת לאחר מכן לגבי מה שהאובדן לימד אותה: הוא העניק לה הבנה של מה המשמעות עבור אם משועבדת שילדה נלקח ונמכר. הטיעון נגד העבדות שהיא תכתוב בסופו של דבר לא היה בעיקרו כלכלי או חוקתי. הוא היה אימהי, והוא נבנה מתוך האבל הפרטי שלה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →בשנת 1850 עברה המשפחה לברנזוויק, מיין, שם לימד קלווין בקולג' בואדווין. הם עבדו ב"רכבת המחתרת", והסתירו נמלטים כולל ג'ון אנדרו ג'קסון. באותה שנה העביר הקונגרס את חוק העבד הנמלט, שהפך את הסיוע שסטואו כבר העניקה לפלילי ואילץ את תושבי הצפון לשיתוף פעולה. זה היה המאיץ. במרץ 1850 כתבה לעורך העיתון נגד העבדות העידן הלאומי (The National Era): "אני מרגישה כעת שהגיע הזמן שבו אפילו אישה או ילד שיכולים לומר מילה למען החופש והאנושות מחויבים לומר אותה".
ארבעים שבועות ב"עידן הלאומי"
הרומן התפרסם כסיפור בהמשכים שבועי ב-The National Era מ-5 ביוני 1851 עד 1 באפריל 1852. סטואו קיבלה עבורו 400 דולר. מאוחר יותר אמרה שהספר החל בחזון של עבד גוסס שבא אליה במהלך טקס סעודת האדון.
הספר פורסם בכרך ב-20 במרץ 1852 עם הדפסה ראשונה של 5,000 עותקים, ו-אוהל הדוד תום מכר מספר חסר תקדים של 300,000 עותקים בתוך שנה. הרוויה הייתה מוחלטת ומעט מטורפת: בתוך שנים-עשר חודשים, 300 תינוקות בבוסטון לבדה נקראו אווה על שם אחת הדמויות. עיבוד לבמה עלה בניו יורק בנובמבר ההוא. שום דבר בהוצאה לאור האמריקאית לא התנהג כך לפני כן.
תגובת הדרום הייתה זעם וזיוף. סטואו הוקעה כמנותקת, יהירה ואשמה בהוצאת דיבה – היא הרי מעולם לא דרכה במטע. ז'אנר שלם של רומנים "אנטי-תום" יוצר בתגובה. אף אחד מהם לא נמכר.
הגנה על הספר, וכל מה שאחרי
סטואו ענתה להאשמת ההמצאה בתיעוד, ופרסמה את מפתח לאוהל הדוד תום ב-1853 כדי לבסס שלסצנות שלה היו מקורות אמיתיים. דרד: סיפור הביצה הגדולה והקודרת הגיע ב-1856, ו-חיזוריו של הכומר אחריו. במהלך חייה היא הפיקה יותר משלושים ספרים – רומנים, ספרי מסעות ומסות.
היא לא סיימה להיות מועילה. ב-1870 הקימה בית ספר משולב במנדרין, פלורידה, שם בילתה את החורפים לאורך שנות ה-70 וה-80 של המאה ה-19, בערך מאה שנה לפני המדינה. עלי פלמטו (1873) נבע מאותם חורפים. היא בילתה את עשרים ושלוש שנותיה האחרונות בהרטפורד, קונטיקט, כשכנה של מארק טוויין.
קלווין מת ב-1886 ובריאותה הידרדרה יחד איתו. עד 1888 היא סבלה מדמנציה – חוקרים חושדים כיום במחלת אלצהיימר – ובמצב זה החלה, מבלי לדעת שהיא עושה זאת, לכתוב את אוהל הדוד תום שוב מהזיכרון. היא מתה בהרטפורד ב-1 ביולי 1896, בגיל שמונים וחמש, ונקברה באקדמיית פיליפס באנדובר, מסצ'וסטס.
מדוע הארייט מכונה גאונה
הכישרון לא היה סגנוני. הוא היה אסטרטגי, והוא היה מכוון. סטואו הבינה משהו שאף כותב פמפלטים נגד העבדות לא הצליח להוציא לפועל: שהוויכוח נגד העבדות לא יוכרע על ידי הוכחה שהוא אינו חוקתי, אלא על ידי גרימת הקוראים בצפון להרגיש זאת במקום היחיד שהם לא יכלו להצדיק: אובדן של ילד. היא הפכה את בנה המת לכלי פוליטי, וזה עבד בקנה מידה שאף דבר אחר לא התקרב אליו. 300,000 העותקים, התינוקות שנקראו על שם הדמויות, גרסאות הבמה, הרומנים הנגדיים: זו אינה הצלחה ספרותית, זהו שינוי במזג האוויר הרגשי של מדינה. פסיקת בריטניקה שהספר מצוטט בין הגורמים למלחמת האזרחים היא המדד הפשוט לכך, והיא הוכנסה להיכל התהילה האמריקאי ב-1910 ולהיכל התהילה הלאומי לנשים ב-1986.
טיעון הנגד הוא רציני ומגיע מהאנשים שהספר טען לדבר בשמם. ב-1949 ג'יימס בולדווין פירק את אוהל הדוד תום ב"רומן המחאה של כולם", ותקף את ה"מוסר ימי הביניימי" שלו של טוב ורע פשוטים, וכינה אותו סנטימנטלי במובן טכני מרשיע – מבוסס על ביצוע של רגש לא כנה ולא על רגש אותנטי – וטען שסטואו מעולם לא הייתה סקרנית באמת לגבי מה שהניע את העבדות בפועל. ההאשמה החריפה ביותר של בולדווין הייתה שבהפיכת תום לקדוש, סבלני ועניו, היא שללה ממנו אנושיות מלאה, וכי רומנים כאלה מחזקים את האידיאולוגיות שהם תוקפים על ידי הצגת אנשים שחורים כטיפוסים, מה שמותיר את הקוראים מנוחמים במקום מוטרדים. "הדוד תום" הפך לעלבון בדיבור האמריקאי השחור, וזהו פסק דין בפני עצמו. שני הדברים נכונים: הספר הניע אומה, והוא עשה זאת עם דיוקן שקוראים מאוחרים יותר נאלצו להילחם כדי להשתחרר ממנו.
מורשת
אוניברסיטת האריס-סטואו סטייט בסנט לואיס נושאת את שמה; שירות הדואר הציב אותה על בול בשנת 2007; בתיה באוהיו, פלורידה, מיין וקונטיקט כולם משומרים, ובואדווין שיקמה את הבית בברנזוויק שבו נכתב הרומן. מה שהיא באמת השאירה היה הדגמה, עדיין לא נוחה, שרומן יכול להיות נשק – ושהנשק לא מפסיק להיות קהה רק בגלל שהוא פוגע במטרה.