הרולד בראון: הפיזיקאי שניהל את הפנטגון
ג'ון נאקולס, שעבד כעוזרו במעבדה הלאומית לורנס ליברמור, כינה אותו "גאון ביישן". ג'וני פוסטר, שבנה עמו ראשי קרב, ייחס לו "אומץ ואינטלקט" התואמים את יושרתו. עד שהשניים אמרו זאת, הרולד בראון כבר הספיק להפוך ממתכנן נשק גרעיני בשנות העשרים לחייו לפיזיקאי היחיד אי פעם שניהל את הפנטגון כמזכיר ההגנה של ארצות הברית.
ילד פלא מברוקלין
בראון נולד ב-19 בספטמבר 1927 בברוקלין, ניו יורק, לאברהם בראון, יוצא מלחמת העולם הראשונה שהפך לעורך דין, ולגרטרוד כהן בראון, מנהלת חשבונות אצל סוחר יהלומים. שני ההורים היו יהודים חילונים ותומכי פרנקלין רוזוולט. המסלול האקדמי של בנם היה, מראשיתו, דחוס באופן בלתי סביר: הוא סיים את בית הספר התיכון למדעים ברונקס בגיל חמש עשרה עם ממוצע 99.5, קיבל תואר ראשון בהצטיינות יתרה (summa cum laude) מאוניברסיטת קולומביה בגיל שבע עשרה עם פרס גרין ממוריאל של האוניברסיטה, והשלים דוקטורט בפיזיקה בקולומביה עד גיל עשרים ואחת, ב-1949 – דוקטורט מלא שהושלם לפני שרוב בני גילו סיימו את לימודי התואר הראשון.
בניית הפצצה שיצאה לים
לאחר עבודת פוסט-דוקטורט, הצטרף בראון למעבדת הקרינה של אוניברסיטת קליפורניה בברקלי, שם עבד על פיתוח טיל הפולאריס ומחקר פלוטוניום, וב-1952 עבר למעבדה שהוקמה אז בליברמור. שם, תחת חסותו של אדוארד טלר, הוא סייע להוביל את הפיזיקאים שפתרו את אחת מבעיות תכנון הנשק הקשות ביותר של התקופה: בניית ראש קרב תרמו-גרעיני קטן וקל מספיק כדי להתאים לטיל בליסטי המשוגר מצוללת. תוכנית ראש הקרב לפולאריס, שהושלמה בתוך כשלוש שנים, העניקה לארצות הברית כוח הרתעה בטוח למכה שנייה שיכול לשרוד מתקפה ראשונה, והפכה את בראון, בגיל שלושים ואחת, לסגן מנהל המעבדה. ב-1960 הוא ירש את טלר כמנהל המעבדה, תפקיד שמילא במשך כתשעה חודשים בתקופה שבה הניסויים הגרעיניים עצמם היו תחת מורטוריום, לפני שוושינגטון קראה לו מזרחה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →מהמעבדה לפנטגון, פעמיים
הקריירה הוושינגטונית של בראון התפרסה על פני שתי קשתות ארוכות שתוחמות הפסקה אקדמית. בין 1961 ל-1965 הוא כיהן כמנהל מחקר והנדסה של ההגנה תחת רוברט מקנמרה, ולאחר מכן כמזכיר חיל האוויר בין 1965 ל-1969. הוא עזב את הממשל ב-1969 כדי להפוך לנשיא המכון הטכנולוגי של קליפורניה (Caltech), תפקיד שמילא במשך שמונה שנים, לפני שחזר לוושינגטון ב-1977 כמזכיר ההגנה של הנשיא ג'ימי קרטר – המדען הפיזיקאי הפעיל הראשון שהחזיק בתפקיד. במהלך ארבע שנים הוא מודרניז את השילוש הגרעיני של טילים, צוללות ומפציצים, דחף לפיתוח מוקדם של טכנולוגיית מטוסי חמקן, האיץ את תוכנית צוללות הטרידנט, החיה את תכנון ההגנה ארוך הטווח של נאט"ו והקים את כוח המשימה המשותף לפריסה מהירה שיהפוך מאוחר יותר לפיקוד המרכז. הוא היה גם דמות מרכזית בדיפלומטיה של התקופה, ותמך בהסכמי תעלת פנמה ובהסכמי קמפ דייוויד.
ההסכם שלא הצליח להציל
הישג המדיניות המובהק של בראון היה אסטרטגי ולא טכני: הוא דגל בדוקטרינה של "שוויון מהותי" מול הכוחות הגרעיניים הסובייטיים ופיתח את מה שנודע כאסטרטגיית הנגד, שפורמלה בהנחיה הנשיאותית 59 ביולי 1980, אשר העניקה לתכנון הגרעיני האמריקאי אפשרויות תגובה גמישות מעבר להשמדה הדדית מובטחת פשוטה. הוא תמך בנחישות בהסכם בקרת הנשק SALT II, שנחתם ביוני 1979, שהגביל את כלי השיגור האסטרטגיים ל-2,250 לכל צד, ודחק באשרורו בסנאט. הפלישה הסובייטית לאפגניסטן בדצמבר ההוא הרסה את סיכויי ההסכם, תבוסה שבראון כינה מאוחר יותר כחרטתו הגדולה ביותר בתפקיד. אף על פי כן, אנליסטים ביטחוניים ייחסו מאז לממשל קרטר תחת בראון – ולא, כפי שהזיכרון הציבורי נוטה לחשוב, לממשל רייגן שבא אחריו – את תחילת המודרניזציה ששדרגה טילים מבוססי קרקע, ציידה מפציצי B-52 בטילי שיוט, ופרסה מערכות מרובות ראשי קרב משוגרות מצוללות שעיצבו את ההרתעה לאורך שאר המלחמה הקרה.
מדינאי ותיק
לאחר שעזב את הפנטגון בינואר 1981, עבר בראון לבית הספר ללימודים בינלאומיים מתקדמים של אוניברסיטת ג'ונס הופקינס, תחילה כפרופסור אורח ולאחר מכן כראש המכון למדיניות חוץ, ופרסם את "Thinking About National Security" ב-1983, שזיקק ארבע שנים של קבלת החלטות ברמת הקבינט לטקסט שעדיין נלמד בקורסים ללימודים אסטרטגיים. הוא ישב בדירקטוריונים של חברות, כולל אלטריה, ונשאר קול פעיל במדיניות הביטחון הלאומי עד שנות השמונים לחייו, כשהוא מצטרף לדיון במדיניות חוץ בבית הלבן ב-2006 ולמועצה לביטחון אנרגטי של ארה"ב ב-2011 – קודה שהשאירה אותו, כמעט שישה עשורים לאחר התיכון למדעים ברונקס, עדיין מייעץ לממשלה שפעם ניהל.
מדוע הרולד מכונה גאון
המילה אינה חנופה מקרית במקרה של בראון; היא מגיעה מאנשים שצפו בו עובד בשטח. עוזרו בליברמור, ג'ון נאקולס, כינה אותו "גאון ביישן", והתיאור מתאים לצורה הספציפית והניתנת לאימות של כישרונו: השכלה פורמלית מהירה שהושלמה שנים לפני לוח הזמנים, ואחריה יכולת מוכחת לפתור בעיה קשה באמת בפיזיקה יישומית – מזעור ראש קרב תרמו-גרעיני לפריסה בצוללת – בלוח זמנים דחוס שעיצב מחדש את האסטרטגיה הגרעינית האמריקאית. עמיתים שהכירו אותו גם במעבדה וגם בפנטגון, כמו הפיזיקאי ג'ון ס. פוסטר ג'וניור ומנהל ליברמור המאוחר יותר ברוס טארטר, תיארו שילוב נדיר עוד יותר: מבריקות טכנית בשילוב עם שיקול דעת פוליטי ומנהלי, היכולת לתרגם פיזיקה למדיניות מבלי לדלל אף אחד מהם. שילוב זה הוא הבסיס האמיתי לטענה, והוא מפריד את בראון מילד הפלא האקדמי הטהור: הגאונות שלו הוכחה בניהול ארגונים ובמשא ומתן עם ברית המועצות לא פחות מאשר בפתרון משוואות. ההסתייגות הכנה היא שהקריירה המאוחרת של בראון, כמזכיר הגנה, הייתה בסופו של דבר רקורד מדיני עם כישלונות אמיתיים לצד הצלחותיו – SALT II מעולם לא אושרר, תקציבי הביטחון גדלו למרות הבטחות קמפיין לצמצמם, שיקולים שהיסטוריונים עדיין מתווכחים עליהם. הגאונות הטכנית שלו היא ללא עוררין; הרקורד שלו כאסטרטג וכמנהל, כמו של כל שר בממשלה, נתון לוויכוח ולא להכרעה.
מורשת
בראון מת ב-4 בינואר 2019, בגיל תשעים ואחת, מסרטן הלבלב, לאחר שקיבל את מדליית החירות הנשיאותית מקרטר ב-1981 ואת פרס אנריקו פרמי מביל קלינטון ב-1993 – שני הכבודים הגבוהים ביותר של הממשלה לשירות ציבורי ולמדע אנרגיה אטומית בהתאמה, שהוענקו לאותו אדם עבור מה שהסתכם בקריירה אחת רציפה.