ה. ל. מנקן: החכם שלעג לאומה וקטלג את שפתה
בקיץ 1925, ישב עיתונאי מבולטימור באולם בית משפט לוהט בטנסי וטבע את הביטוי שדבק לנצח במשפט סקופס (Scopes trial): "משפט הקופים" (Monkey Trial). ה. ל. מנקן הקדיש את טורי העיתונות שלו באותו קיץ כדי לשפד את ויליאם ג'נינגס ברייאן (William Jennings Bryan) ואת הפונדמנטליזם הנוצרי בהנאה שהפכה אותו, לפי חישובו שלו, לעיתונאי המושמץ והנקרא ביותר באמריקה. הוא היה גם, אם כי פחות ידוע מכך אך בצורה עמידה יותר, האדם שהתייחס לאנגלית אמריקאית ברצינות מספקת כדי לכתוב את ההגנה המלומדת הגדולה הראשונה שלה.
מפעל סיגרים והאקלברי פין
הנרי לואי מנקן נולד ב-12 בספטמבר 1880, בבולטימור, מרילנד, לאוגוסט מנקן האב (August Mencken Sr.), שהיה בעליו של מפעל סיגרים, ולאנה מרגרט אבהאו (Anna Margaret Abhau); המורשת הגרמנית של המשפחה פירושה שמנקן גדל כשהוא דובר גרמנית בביתו. בגיל שלוש עברה המשפחה לבית טורי ברחוב הולינס 1524, שם יתגורר מנקן במשך שישים ושבע שנים. הוא כינה את ילדותו "שלווה, בטוחה, לא רצופת אירועים ומאושרת", אך אירוע אחד סדק אותה: קריאת ספרו של מארק טוויין (Mark Twain) "האקלברי פין" בגיל תשע, שלעתיד כינה "האירוע המדהים ביותר בחיי" והרגע שבו החליט להפוך לסופר. הוא סיים כמצטיין המחזור את המכון הפוליטכני של בולטימור (Baltimore Polytechnic Institute) בשנת 1896, העביר שלוש שנים אומללות בעבודה במפעל הסיגרים של אביו, ולקח קורס כתיבה בודד במה שכינה אוניברסיטת קוסמופוליטן (Cosmopolitan University) — השכלתו הפורמלית היחידה מעבר לבית הספר התיכון. כשמת אביו בדצמבר 1898, עזב מנקן את המפעל מיד לטובת עיתונאות.
בניית קריירה עיתונאית וקול לאומי
לאחר שהתקבל לעבודה במשרה חלקית ב"בולטימור מורנינג הראלד" (Baltimore Morning Herald) בפברואר 1899, הפך מנקן לכתב במשרה מלאה ביוני באותה שנה ובילה שם שש שנים לפני שעבר ב-1906 ל"בולטימור סאן" (The Baltimore Sun), שם יישאר, עם הפסקות, עד ששבץ מוחי סיים את כתיבתו ב-1948 — בית מקצועי של למעלה מארבעה עשורים. ב"סאן" הוא בנה את המוניטין שלו על מאמרי מערכת וכתיבת דעות שהצטיינו בסגנון פרוזה לוחמני, מעוטר ולעתים קרובות מצחיק, שהפך אותו, עד שנות ה-20 של המאה ה-20, לפרשן הנקרא ביותר במדינה. בשנת 1908 הפך למבקר ספרות של המגזין "סמארט סט" (The Smart Set), וב-1924 ייסד יחד עם ג'ורג' ג'ין נתן (George Jean Nathan) את "אמריקן מרקורי" (The American Mercury), מגזין שבנה במהירות תפוצה לאומית והפך לקריאת חובה בקמפוסים של מכללות ברחבי המדינה לפני שמנקן התפטר מתפקיד העורך ב-1933.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →קטלוג הדרך שבה אמריקאים מדברים באמת
ההישג המלומד המתמשך ביותר של מנקן היה "השפה האמריקאית" (The American Language), מחקר רב-כרכים — שהורחב על פני מספר מהדורות לאורך עשורים — שהתייחס לאנגלית אמריקאית לא כדיאלקט מנוון של אנגלית בריטית אלא כשפה מובחנת וחיונית הראויה לתיעוד רציני בזכות עצמה. זה נותר תרומתו המשמעותית ביותר לספרות האמריקאית, העומד בנפרד מהמאסות האקטואליות והעיתונאות שהפכו אותו למפורסם בזמנו. לצדו הוא הפיק זרם קבוע של קובצי מאמרים — "ספר הקדמות" (A Book of Prefaces, 1917), סדרת "דעות קדומות" (Prejudices, 1919–1927) רבת הכרכים, ו"רשימות על דמוקרטיה" (Notes on Democracy, 1926) — יחד עם שלושה כרכי זיכרונות, "ימים מאושרים" (Happy Days), "ימי עיתונות" (Newspaper Days) ו"ימי עבודה זרה" (Heathen Days), שערבבו אוטוביוגרפיה עם אותה עין סאטירית שהפנה כלפי החיים הציבוריים באמריקה.
פרובוקטור, אלוף וסתירה
מנקן הגדיר פוריטניות כ"פחד המנקר שמישהו, איפשהו, עשוי להיות מאושר", והקדיש חלק ניכר מהקריירה שלו לתקיפת מה שראה כקונפורמיות תרבותית אמריקאית, פונדמנטליזם דתי ואיסור צריכת אלכוהול (Prohibition) — מטרה שבה התנגד באופן כה פעיל עד שנעצר בכוונה ב-1926 בגין מכירת גיליון אסור של "אמריקן מרקורי", והצביע עבור פרנקלין רוזוולט (Franklin Roosevelt) ב-1932 במטרה היחידה לבטלו. הוא היה גם, באופן לא עקבי אך כנה, תומך מוקדם ומוסדי בסופרים שחורים, כשהוא מפרסם ב"מרקורי" את וו. א. ב. דו בויז (W. E. B. Du Bois), לנגסטון יוז (Langston Hughes), קאונטי קאלן (Countee Cullen), ג'יימס ולדון ג'ונסון (James Weldon Johnson) וג'ורג' סקיילר (George Schuyler); ביוגרף אחד כינה אותו "עוזר יותר מכל עורך אחר בזמנו" לסופרים שחורים, והוא העיד בפני הקונגרס ב-1935 בתמיכה בחקיקה פדרלית נגד לינץ'. עם זאת, היומן שפרסם אלפרד א. קנופף (Alfred A. Knopf) לאחר מותו ב-1989 חשף שפה גזענית ואנטישמית פרטית שהדהימה אפילו את המוציא לאור שלו, והיסטוריונים נותרו חלוקים בשאלה כיצד לשקול את התיעוד הזה מול פועלו הציבורי — חלקם טוענים שהשקפותיו התפתחו וכי ניתן לתארן טוב יותר כאליטיזם מאשר כגזענות, אחרים מצביעים על שתיקתו באותה עת בנוגע להיטלר (Hitler) גם כאשר תקף את רוזוולט, ועל התנגדותו לכניסת אמריקה לשתי מלחמות העולם.
נישואים מאוחרים ושתיקה פתאומית
מנקן טיפח תדמית ציבורית של רווק מושבע ולעג לנישואין בדפוס במשך שנים, מה שהפך את נישואיו ב-1930 לשרה הארדט (Sara Haardt), פרופסור לאנגלית במכללת גאוצ'ר שהייתה צעירה ממנו בשמונה עשרה שנה, להפתעה אמיתית לקוראים; כשנתבקש להסביר זאת, התבדח כי "רוח הקודש הודיעה לי והעניקה לי השראה... כמו כל הכופרים האחרים, אני אמונות טפלות". הארדט סבלה משחפת לאורך נישואיהם ומתה מדלקת קרום המוח ב-1935, אובדן שהותיר את מנקן שבור לב; הוא פרסם מאוחר יותר אוסף פוסטום של הסיפורת הקצרה שלה. הקריירה שלו עצמו הסתיימה באותה פתאומיות: שבץ מוחי ב-23 בנובמבר 1948, הותיר אותו בהכרה מלאה אך חסר יכולת במידה רבה לקרוא, לכתוב או לדבר בקלות, והוא חי את שנותיו האחרונות כשחברים מקריאים לו, לעתים מתייחס לעצמו בזמן עבר כאילו כבר איננו. הוא מת בשנתו ב-29 בינואר 1956, בגיל 75, ונקבר בבית הקברות לאודון פארק (Loudon Park Cemetery) בבולטימור לאחר טקס פרטי קטן.
מדוע הנרי מכונה גאון
גאונותו של מנקן הייתה בלשנית ורטורית — אוזן ללא תחרות למקצב הדיבור האמריקאי, שהופעלה עם שנינות לוחמנית חדה מספיק עד שהתואר "מנקניאני" (Menckenian) נכנס למילון כדי לתאר זאת, ורצינות מלומדת שהולידה את "השפה האמריקאית", שעדיין נחשבת למחקר יסודי של האופן שבו אנגלית מתפקדת בפועל בארצות הברית. בני דורו והיסטוריונים מאוחרים יותר כאחד זקפו לזכותו את העלאת רמת השיח הציבורי האמריקאי באמצעות ה"מרקורי" וטורי ה"סאן" שלו, ודיווחיו ממשפט סקופס נותרו אבן בוחן של העיתונות הסאטירית האמריקאית. טיעוני הנגד הכנים הם משמעותיים ומתועדים היטב: יומנו הפרטי חשף עמדות גזעניות ואנטישמיות שעמדו בסתירה לתמיכתו הציבורית בסופרים שחורים ונגד לינץ', הוא לא הציע גינוי ציבורי מקביל להיטלר גם בעודו תוקף ללא הרף את רוזוולט, והתנגדותו לניו דיל (New Deal) ולהשתתפות אמריקאית בשתי מלחמות העולם הותירה אותו, בהערכת הספרייה של עיר הולדתו שלו, כמי שאינו "בקצב עם הזמנים". הברק המילולי שלו אינו שנוי במחלוקת; שיקול דעתו המוסרי, במיוחד בפרטיות, שנוי במחלוקת רבה.
מורשת
ביתו של מנקן ברחוב הולינס 1524 משומר כיום כמוזיאון בית ה. ל. מנקן (H. L. Mencken House Museum), והספרייה החופשית אינוך פראט (Enoch Pratt Free Library) בבולטימור מתחזקת חדר מנקן ייעודי המחזיק באוסף הגדול ביותר של כתביו, עם ארכיונים נוספים בג'ונס הופקינס, פרינסטון, הרווארד וייל. כמעט שבעים שנה לאחר מותו, "החכם מבולטימור" (Sage of Baltimore) נותר נקודת ההתייחסות לעיתונות סאטירית אמריקאית — מצוטט בשל שנינותו לעתים קרובות הרבה יותר מאשר בשל הפוליטיקה שלו, ועדיין נתון לוויכוח על שניהם.