הא ג'ין (Ha Jin): החייל שבחר לכתוב באנגלית
הא ג'ין נחת בנמל התעופה לוגן שבבוסטון בשנת 1985 עם כשלושים דולר ותוכנית להשלים דוקטורט ולחזור הביתה. ארבע שנים לאחר מכן, כשצפה בטלוויזיה בטבח בכיכר טיין-אן-מן לצד אשתו, הבין שהבית אינו עוד אופציה. הוא קיבל החלטה שמעט סופרים נדרשים לה ואף פחות מכך שורדים אותה: הוא יבנה קריירה ספרותית שלמה בשפה שלא בחר לדבר עד בגרותו, שפה שפעם חשב שאינה טובה ליותר מקריאת מדריכי הפעלה של ציוד.
ילדות שנקטעה על ידי ההיסטוריה
האיש שיהפוך להא ג'ין נולד בשם שוופי ג'ין (Xuefei Jin) בשנת 1956, וגדל בתוך התהפוכות הקשות ביותר של סין בתקופת מאו. אביו היה קצין תעמולה בצבא השחרור העממי; אמו הגיעה ממשפחה של בעלי קרקעות קטנים, רקע מעמדי שהפך אותה למטרה כשפרצה מהפכת התרבות. המשמרות האדומים שרפו את ספרייתו של אביו והשפילו את אמו בפומבי; ג'ין שירת לזמן קצר במשמרות האדומים בעצמו לפני שהתגייס לצבא השחרור העממי בגיל שבע-עשרה, שם בילה כמעט שש שנים, מסוף 1969 ועד 1975, כשהוא מוצב ביחידת תותחנים בגבול הסיני-סובייטי המתוח. הוא שוחרר בגיל תשע-עשרה לאחר שהחמיץ את לימודיו של דור שלם, ולימים הרהר בפשטות ש"פוטנציאל רב כל כך בוזבז".
מציאת האנגלית במקרה
כאשר בחינות הכניסה לאוניברסיטה חודשו לאחר מהפכת התרבות, ג'ין ציין מקצועות אחרים כהעדפתו אך שובץ ללימודי אנגלית באוניברסיטת חיילונגג'יאנג בחארבין - שפה שבתחילה ראה בה כלי מעשי ולא ייעוד. הקריאה בכתבי טולסטוי, צ'כוב והמינגוויי שינתה זאת, ובשנת 1982 קיבל תואר שני בספרות אמריקאית מאוניברסיטת שאנדונג. שם העט שלו, הא ג'ין, שואל את ההברה הראשונה שלו מחארבין, העיר שהעניקה לו את השפה שתשנה את חייו.
גלות באמצעות הטלוויזיה
ג'ין הגיע לארצות הברית בשנת 1985 כדי ללמוד לדוקטורט באוניברסיטת ברנדייס (Brandeis University), בחסות עידודו של חוקר אורח מתוכנית פולברייט. הוא ציפה לסיים ולחזור לסין בתוך ארבע שנים. הטבח בכיכר טיין-אן-מן ב-4 ביוני 1989 שם קץ לתוכנית זו לצמיתות: כשצפה בדיכוי ב-CNN, ג'ין הרגיש, לדבריו, "נבגד לחלוטין" על ידי הצבא שבו שירת פעם, והבין שלעולם לא יוכל לחזור בבטחה. אמו מתה בסין שנים לאחר מכן מבלי שראה אותה שוב; בנו הצליח לבסוף להימלט לארצות הברית, אך בני משפחה אחרים נותרו מאחור. נוכח גלות קבועה, ג'ין קיבל את ההחלטה המודעת לכתוב רק באנגלית מכאן ואילך - החלטה שתגדיר את שארית הקריירה שלו.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →שרת, שומר לילה, סופר
השנים שבאו לאחר מכן בחנו את ההחלטה הזו מול קשיים אמיתיים. בעודו משלים תואר שני בכתיבה יוצרת באוניברסיטת בוסטון – שם הייתה חברת לספסל הלימודים ג'ומפה להירי (Jhumpa Lahiri) – ועבודת דוקטורט בברנדייס, ג'ין תמך במשפחתו בעבודה כשרת, שומר לילה, ועובד במסעדת Friendly's. קובץ השירה הראשון שלו, "בין שתיקות" (Between Silences), הופיע בשנת 1990, כשהיה בן שלושים וארבע, הישג מרשים לסטודנט מהגר לתואר מתקדם שעדיין לומד לכתוב אנגלית ספרותית מאפס. הוא קיבל את הדוקטורט מברנדייס ב-1993 וקיבל משרת הוראה באוניברסיטת אמורי באטלנטה, שם בילה שבע שנים פוריות לפני שעבר לתוכנית לתואר שני בכתיבה יוצרת של אוניברסיטת בוסטון – אותה תוכנית שבה למד לראשונה פרוזה כסטודנט.
הפריצה
אוספי הסיפורים המוקדמים של ג'ין, "אוקיינוס של מילים" (Ocean of Words, 1996) ו"תחת הדגל האדום" (Under the Red Flag, 1997), זכו בפרס פן/המינגוויי ובפרס פלנרי או'קונור בהתאמה, אך הרומן "המתנה" (Waiting) משנת 1999 – סיפורו של רופא צבאי הלכוד במשך שמונה-עשרה שנים בין אשתו שנכפתה עליו בכפר לבין האישה שהוא אוהב בעיר, כל זאת תחת הכללים של התקופה הקומוניסטית המסדירים גירושין – הוא שהפך אותו לדמות ספרותית מרכזית, וזיכה אותו בפרס הספר הלאומי ובפרס פן/פוקנר. "פסולת מלחמה" (War Trash, 2004), רומן מפורט ומדכא המסופר על ידי שבוי מלחמה סיני במהלך מלחמת קוריאה, זיכה את ג'ין בפרס פן/פוקנר השני שלו, והפך אותו לסופר הרביעי בלבד שזכה בו פעמיים, לצד אי. אל. דוקטורוב (E. L. Doctorow), פיליפ רות וג'ון אדגר ויידמן. "חיים חופשיים" (A Free Life, 2007) פנה, לראשונה, ישירות לחוויית ההגירה האמריקאית, תוך התבססות על הסתגלות משפחתו שלו לארצות הברית; ספרים מאוחרים יותר כוללים את "רקוויאם נאנג'ינג" (Nanjing Requiem, 2011), "מפת הבגידה" (A Map of Betrayal, 2014), ו"הבן האלמוות המוגלה" (The Banished Immortal, 2019), ביוגרפיה של משורר שושלת טאנג, לי באי (Li Bai).
מוניטין שנבנה מילה במילה
ג'ון אפדייק, בביקורתו על הפרוזה של ג'ין, שיבח את "השליטה עטורת הפרסים שלו באנגלית", וציין כמה מעט סופרים מהגרים השיגו שליטה דומה בשפה שנייה על הדף. המבקר פרי לינק הבחין כי ג'ין תופס עמדה ייחודית כמעט בקרב סופרים סינים-אמריקאים: הוא מחבר את כל הפרוזה שלו ישירות באנגלית במקום לתרגם מסינית, מה שמעניק לפרוזה שלו איכות פשוטה ומדויקת שמבקרים ציינו שוב ושוב. בשנת 2005 הוא נבחר לאקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים.
מדוע הא ג'ין מכונה גאון
המילה שימשה לתיאור הא ג'ין באופן ישיר: עמיתו הוותיק מאמורי, פרנק מנלי, כינה אותו "הגאון האמיתי היחיד שהכרתי אי פעם", טענה בולטת מצד איש אקדמיה שלפי ההנחה הכיר אנשים מוכשרים רבים. מה שהכינוי מצביע עליו הוא יוצא דופן ולא מיסטי – סופר שלא החל לכתוב אנגלית ספרותית מתמשכת עד שנות העשרים לחייו, שלימד את עצמו את מקצבי השפה בעיקר דרך רומנים רוסיים בתרגום ושירה אמריקאית, ואז כתב פרוזה מדויקת מספיק כדי לזכות בפרסים הספרותיים הגבוהים ביותר של ארצו המאמצת פעמיים. זהו הישג מופגן, כמעט מדיד, של מלאכה נרכשת, הדומה לקונרד או נבוקוב שכתבו בצורה מופתית בשפה שאינה שפת אמם, ולא עדות לברק מולד. הטענה הנגדית הכנה היא שג'ין עצמו מתנגד לתווית, ומתאר את דרכו כקרובה יותר למקרה מאשר לתכנון, ושפרוזה שלו זכתה לעיתים לביקורת על היותה שטוחה – אותה איפוק שמבקרים משבחים כשליטה יכול להיקרא גם כחוסר סיכון סגנוני. מה שאינו שנוי במחלוקת הוא המשמעת שמאחוריה: שנים של עבודות במשמרות לילה וקריאה מכוונת עצמית שהניבו, לפי כל מדד, שליטה בלתי סבירה בשפה שאליה הגיע כמבוגר.
מורשת
ג'ין ממשיך ללמד ולפרסם מבוסטון, כשהפרוזה שלו נותרת מעוגנת בהיסטוריה הסינית של המאה העשרים, גם בעודו פונה יותר ויותר לחוויית ההגירה שעיצבה את חייו שלו – גוף עבודה שעומד, לצד זה של קונרד, כאחת הטענות החזקות ביותר לכך ששפת האם של סופר אינה חייבת להיות השפה של ספריו הגדולים.