ה. פ. לאבקרפט: המתבודד שהמציא את האימה הקוסמית
הוא דקלם שירה בגיל שנתיים, חיבר חרוזים משלו בגיל שש, ומעולם לא סיים תיכון — התמוטטות עצבים בגיל שבע-עשרה מנעה ממנו לסיים את לימודיו, כישלון שבו ראה בושה פרטית לכל אורך חייו, גם כשהמשיך להמציא סוגה שלמה של ספרות אימה מחדר השינה שלו בפרובידנס, רוד איילנד. הוא מת בשנת 1937 כשהוא כמעט חסר פרוטה וכמעט שלא נקרא מחוץ למעגל מצומצם של חובבי ספרי זול; כיום ספריו נמצאים על מדפי "ספריית אמריקה".
ילדות של מוות וספרים
הווארד פיליפס לאבקרפט נולד ב-20 באוגוסט 1890 בפרובידנס, לווינפילד סקוט לאבקרפט, איש מכירות תכשיטים, ולשרה סוזן פיליפס לאבקרפט, ממשפחה אמידה יחסית שירדה ממתיישביה הקולוניאליים המקוריים של העיר. כשהיה הווארד בן שנתיים, אביו סבל מהתמוטטות פסיכוטית ומת ב-1898 ממה שנחשב כיום לעגבת שלישונית; לאבקרפט גדל בחיק אמו, שתי דודותיו וסבו מצד אמו, ויפל ואן ביורן פיליפס, שהאכיל את הילד החולני והמפותח ב"סיפורי אלף לילה ולילה" ו"האודיסאה" וטיפח את תשוקותיו המוקדמות לכימיה ולאסטרונומיה. מות סבו ב-1904 הותיר את המשפחה הרוסה כלכלית ורגשית, מה שעורר מחשבות אובדניות אצל לאבקרפט הנער, והתמוטטות עצבים נוספת ב-1908 סיימה את השכלתו הפורמלית לצמיתות. אמו, בינתיים, סיפרה לו שוב ושוב שהוא מכוער, מה שהעמיק מודעות עצמית שליוותה אותו עד לבגרותו.
מעיתונות חובבים לספרי הזול
במשך כחמש שנים לאחר התמוטטותו, חי לאבקרפט כמתבודד כמעט מוחלט, וכתב בעיקר שירה. מכתב מ-1914 למגזין ספרי הזול "הארגוסי" (The Argosy) הוציא אותו מהבידוד אל "איגוד העיתונות החובבנית המאוחדת", רשת של סופרים ועורכים חובבים שהפיחה חיים בשאיפותיו היצירתיות והעניקה לו קהל וקהילה מוקדמים. הוא חזר לכתיבת סיפורת ב-1917, וב-1923 פרסם עבודות ב"וויריד טיילס" (Weird Tales), מגזין ספרי הזול שפרסם כמעט את כל סיפוריו החשובים ועם הזמן זיכה אותו בכעשרים אלף קוראים מסורים, גם אם שילם לו בקושי מספיק כדי לשרוד.
נישואים לא צפויים
בשנת 1921, בעקבות מות אמו, הבידוד של לאבקרפט נשבר לזמן קצר: הוא פגש וב-1924 נשא לאישה את סוניה גרין, בעלת חנות כובעים אוקראינית-יהודייה המבוגרת ממנו בשבע שנים, ועבר עמה לברוקלין, ניו יורק. הנישואים היו לא מתאימים מההתחלה — גרין תיארה מאוחר יותר את לאבקרפט כמי שמגיב בגועל להמונים המעורבים אתנית בניו יורק, ותוקף מילולית את הגיוון של העיר שבה חיו, גם בעודו נשוי לאישה יהודייה. קשיים כלכליים ובריאותה המידרדרת של גרין סיימו את הנישואים תוך שנים ספורות; השניים נפרדו בדרכי שלום, ולאבקרפט חזר לפרובידנס לגור עם דודתו שנותרה בחיים, שם נשאר עד סוף ימיו.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →המצאת האימה הקוסמית
בין 1923 למותו ב-1937, הפיק לאבקרפט את גוף העבודה שבנה את המוניטין שלו: "קריאתו של קת'ולהו", "האימה מדאנוויץ'", "בהרי הטירוף", "הצל מעל אינסמות'" ו"המקרה של צ'ארלס דקסטר וורד" ביניהם. הישגם המאחד היה מה שמבקרים מכנים כיום אימה קוסמית — סוגת סיפורת הבנויה על ההנחה שהאנושות תופסת מקום זניח ומפחיד ביקום אדיש ובלתי מובן, הנשלט על ידי כוחות שאף מוח אנושי לא יכול לתפוס במלואו מבלי להיהרס מהידע. במרכזו עמד מה שחברו ועורכו המאוחר יותר של לאבקרפט, אוגוסט דרלת', כינה לאחר מותו "מיתוס קת'ולהו": פנתיאון של ישויות חוצניות עתיקות שקדמו לאנושות, המקוטלגות בטקסט הבדיוני האסור "נקרונומיקון". לאבקרפט עצמו כינה את המיתולוגיה שהמציא "יוג-סות'ות'רי", והתייחס אליה פחות כמערכת קבועה ויותר כארגז כלים משותף שהוא וכתבים כמו רוברט א. הווארד וקלארק אשטון סמית' — רשת רופפת שנקראה מאוחר יותר "חוג לאבקרפט" — יכלו לשאול ממנה ולהרחיב בסיפוריהם שלהם. הפרוזה שלו נשענה על אוצר מילים ארכאי במכוון, תוך העדפת מילים כמו "eldritch" (מצמרר), "rugose" (מקומט) ו-"cyclopean" (עצום), וחזרה באובססיביות לנושאים של ידע אסור שהורס את אלו הרודפים אחריו, אשמה אבותית שעוברת ליורשים תמימים, וציוויליזציה תחת מצור מכוחות עתיקים בקושי נראים לעין.
גזענות מתועדת
סיפוריו ותכתובותיו של לאבקרפט רוויים גם הם, לפי עדותם של חוקרים שלמדו את שניהם מקרוב, באידיאולוגיה גזעית מפורשת: הוא קישר אינטלקט וסגולה לזהות "אנגלו-סקסונית לבנה" ותיאר שוב ושוב קבוצות אתניות אחרות בסיפוריו כנחותות, מושחתות או תת-אנושיות, עם שפה דה-הומניזציונית במיוחד המופיעה בסיפורים כמו "הרברט ווסט – מחיה המתים". פחדיו התרחבו לטוהר גנאלוגי וערבוב תרבותי באופן רחב יותר, והוא הביע רגשות אנטישמיים גם בהקשר של נישואיו לסוניה גרין, שתיעדה את עוינותו כלפי "המונים מעורבים גזעית" באופן ישיר. כמה חוקרים טוענים שהדעות הקדומות שלו נטו יותר לדטרמיניזם תרבותי מאשר ביולוגי גרידא, ומציינים כי דווח שהתנגד לאנטישמיות אלימה בפועל, אך התייחסויות אקדמיות עכשוויות — כולל תערוכה שהוצגה על ידי ספריית אוניברסיטת בראון, המחזיקה במסמכיו — טוענות יותר ויותר שהעיסוקים הגזעיים שלו לא היו מקריים לסיפורי האימה שלו אלא מהותיים להם, והזינו ישירות את חזונו על אנושות המאוימת על ידי זיהום מהלא-נודע.
עוני ומוות
לאבקרפט מעולם לא פרנס את עצמו מסיפוריו בלבד; רוב הכנסתו הגיעה מכתיבת צללים ועריכת כתבי יד של סופרים אחרים, עבודה שעשה בשפע ולעיתים קרובות תמורת שכר נמוך, תוך סירוב להתפשר על כתיבתו שלו למען הצלחה מסחרית, גם כשהדבר הותיר אותו במגורים קטנים ועלובים יותר ויותר. הוא היה גם, לפי התכתובות שפורסמו מאוחר יותר, כותב מכתבים מסור בצורה יוצאת דופן, והפיק כ-100,000 מכתבים במהלך חייו. לאחר שאובחן כחולה בסרטן המעי ב-1936 בעודו סובל מתת-תזונה, הוא מת ב-15 במרץ 1937 בפרובידנס, בגיל ארבעים ושש, ונקבר בחלקת המשפחה בבית הקברות סוואן פוינט ללא מצבה אישית.
מדוע לאבקרפט מכונה גאון
המקרה נשען על המצאה ספרותית ספציפית ולא על מיומנות טכנית: לאבקרפט נחשב למי שהמציא את האימה הקוסמית כסוגה מובחנת של סיפורת, הבנויה על הרעיון שאימה אמיתית אינה מגיעה ממפלצות שאפשר להילחם בהן, אלא מהקנה מידה העצום של יקום אדיש שהופך את הדאגות האנושיות לחסרות משמעות — רעיון משפיע מספיק עד ש"לאבקרפטיאני" מתפקד כיום כתיאור ז'אנר בזכות עצמו, המצוטט כיסודי על ידי סופרי אימה מאוחרים יותר כולל סטיבן קינג וניל גיימן, ומהדהד במשחקי וידאו, סרטים ומוזיקה עשורים לאחר מותו. הטיעון הנגדי הכנה הוא ישיר ומתועד היטב: הפרוזה של לאבקרפט הייתה לעיתים קרובות מסורבלת ומוגזמת אפילו בעיני מעריציו, תוך הסתמכות על שמות תואר כמו "בל יתואר" ו-"שאין לנקוב בשמו" כדי להצביע על זוועות שהוא לא תמיד הציג בצורה חיה, ומחקר עכשווי טוען יותר ויותר שהחדשנות המגדירה שלו לא ניתנת להפרדה נקייה מהגזענות שלו — שאותה חרדה מפני זיהום, ניוון וה"אחר" הבלתי ניתן לידיעה שהפיקה את הסיפורת והתכתובות המכוערות ביותר שלו, הפיקה גם את האימה הקוסמית שמעריציו מעריצים. האם זה הופך אותו לגאון למרות הדעות הקדומות שלו או, בחלקו, בגללן, נותר ויכוח חי ובלתי פתור בקרב חוקרים הלומדים אותו כיום.
מורשת
לא ידוע לעולם הספרות הרחב במהלך חייו, המוניטין של לאבקרפט גדל בהתמדה לאחר מותו דרך "ארקהאם האוס" (Arkham House), הוצאת הספרים הקטנה שחבריו אוגוסט דרלת' ודונלד וונדרי הקימו במיוחד כדי לשמור על עבודתו בדפוס. עד שנות ה-50 הוא מצא קהל באירופה; עד שנות ה-70 הגיע מחקר אקדמי אמריקאי רציני. "ספריית אמריקה" קנוניזה את עבודתו ב-2005, והוא הוכנס להיכל התהילה של המדע הבדיוני והפנטזיה ב-2017 — הכרה לגוף סיפורת ש, לצד השפעתו על האימה, נותר בלתי נפרד מהאידיאולוגיה הגזעית שעיצבה אותו.