גרטה גרבו: הפנים שחשבו
הבמאי קלרנס בראון, שצילם אותה יותר מכל אחד אחר, ניסה פעם להסביר מה הפריד את גרטה גרבו (Greta Garbo) מכל כוכבת אחרת שעבד איתה: "יכולת לראות מחשבה". שחקנית יכלה להעביר קנאה ואהבה בו-זמנית, מבלי להניע שריר מעבר למתיחה קלה סביב העיניים והפה, וקהל במרחק של שלושים מטרים מהמסך היה קורא זאת בצורה מושלמת. היא בנתה את המיומנות הזו בדירת חדר קרה בסטוקהולם ונטשה אותה, בשיא תהילתה, במקום להמשיך להופיע בפני קהל שהחלה לחשוש ממנו.
ילדות של מים קרים וחדרים קרים
היא נולדה כגרטה לואיזה גוסטפסון ב-18 בספטמבר 1905 בסודרמאלם, רובע פועלים בסטוקהולם, הצעירה מבין שלושת ילדיהם של קרל אלפרד גוסטפסון, שעבד לסירוגין כמנקה רחובות, מכולת ועוזר קצב, ואנה לואיזה קרלסון, שעבדה במפעל ריבות. המשפחה הצטופפה בדירת שלושה חדרים ללא מים חמים. גרבו הייתה ילדה ביישנית ומלנכולית שלא אהבה את בית הספר אך אהבה לביים את חבריה בהצגות דמיוניות. אביה מת משפעת ספרדית ב-1920 כשהייתה בת ארבע-עשרה, והיא יצאה לעבוד – תחילה בהקצפת פני לקוחות במספרה, אחר כך במחלקת הכובעים של חנות כלבו בסטוקהולם, שם דגמנה כובעים והופיעה בסרטי פרסומת. מ-1922 עד 1924 למדה באקדמיה המלכותית לדרמה בסטוקהולם. ב-1924 ליהק אותה הבמאי הפיני מוריץ סטילר לסרט "סאגת גוסטה ברלינג", הסרט שהשיק את הקריירה שלה והביא אותה לתשומת הלב של הוליווד.
הוליווד ועידן הסרט האילם
ראש אולפני MGM לואי ב. מאייר הביא את גרבו להוליווד ב-1925. סרטה האמריקאי הראשון, "טורנט" (1926), עורר עניין, אך "בשר והשטן" באותה שנה, לצד ג'ון גילברט, הפך אותה לכוכבת בינלאומית. עד 1928, "אישה של עניינים" (A Woman of Affairs) העלה אותה מעבר לליליאן גיש לראש טבלת שוברי הקופות של MGM. היא המשיכה לעשות עוד שמונה סרטים אילמים מצליחים, כמה מהם עם גילברט, כולל "הגברת המסתורית" (1928), "הסטנדרט היחיד" (1929) ו"הנשיקה" (1929) – בונה, בפחות מחמש שנים, את אחד השמות היקרים ביותר בקולנוע האמריקאי מבלי להוציא מילה על המסך.
"גרבו מדברת"
כשהגיע הקול, MGM הימרה על המעבר שלה עם שורת פרסומת אחת: "גרבו מדברת!" הופעת הבכורה הקולית שלה ב-1930 ב"אנה כריסטי" הביאה לה את מועמדותה הראשונה לפרס האוסקר, לצד מועמדות שנייה באותה שנה על "רומנטיקה". לאורך שנות ה-30 היא עמדה במרכז שורה של הפקות יוקרה שזכו למעט מאוד תקדימים: "מאטה הארי" (1931), "גראנד הוטל" (1932) – שהעניק לה את השורה "אני רוצה להישאר לבד", שדורגה מאוחר יותר בין שלושים הציטוטים הזכורים ביותר בקולנוע האמריקאי – "המלכה כריסטינה" (1933), "אנה קארנינה" (1935) ו"קאמי" (1936), הופעתה כקורטיזנה הנידונה למוות מרגריט גוטייה, שאותה החשיבה בעצמה לעבודתה הטובה ביותר.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →טכניקה ששחקנים אחרים כינו כישוף
מה שהבדיל את גרבו, לפי אלו שעבדו מולה וסביבה, היה איפוק שנמתח לכדי חיסכון כמעט בלתי אפשרי. מבקר הקולנוע דייוויד דנבי תיאר אותה כמי שרושמת רגש דרך לא יותר מהכהיה קלה סביב העיניים והפה. בטי דייוויס כינתה את הטכניקה שלה "כישוף טהור". גרגורי פק, שעבד עשורים לאחר פרישתה, תיאר אותה כ"מתרגלת מוקדמת של שיטת המשחק (Method)", וזקף לזכותה את הקדמת כל האסכולה האמריקאית של משחק הבנוי על אמת פנימית ולא על מחוות חיצוניות. מכון הסרטים האמריקאי דירג אותה במקום החמישי בין כוכבות הקולנוע הגדולות ביותר של הוליווד הקלאסית ב-1999.
דעיכה ויציאה פתאומית
לא כל סרט הצליח. רצף של כישלונות בקופות, כולל "כיבוש" (1937), זיכה את גרבו בתווית המזיקה "רעל לקופות" מצד בעלי בתי קולנוע ב-1938. "נינוצ'קה" (1939), ששווק עם הסיסמה "גרבו צוחקת!", החיה לזמן קצר את מזלה עם הופעה קומית נדירה, אך סרטה האחרון, "אישה בעלת שני פנים" (1941), היה כישלון ביקורתי. היא עשתה עשרים ושמונה סרטים עלילתיים לאורך שש-עשרה שנים. במקום להילחם על חזרתה, היא פשוט הפסיקה, ואמרה לביוגרף השוודי שלה סוון ברומן לקראת סוף חייה: "נמאס לי מהוליווד. לא אהבתי את העבודה שלי. היו ימים רבים שבהם נאלצתי להכריח את עצמי ללכת לאולפן". קריסת השוק האירופי לאחר המלחמה והאמביוולנטיות שלה עצמה גרמו לכך שקאמבק מעולם לא התממש, למרות שבמשך שנים התעשייה הניחה שאחד כזה יגיע.
חיים פרטיים שנשמרו בפרטיות
גרבו סירבה לחתימות, מכתבי מעריצים וראיונות, ומעולם לא הופיעה בטקס פרסי האוסקר למרות מועמדויות מרובות. "מאז שאני זוכרת את עצמי, רציתי להיות לבד", אמרה בראיון ב-1928. "תמיד הייתי מלנכולית. אני מתעבת המונים". הרומן המתוקשר ביותר שלה היה עם ג'ון גילברט בין 1926 ל-1927, אם כי היא חזרה בה שוב ושוב מנישואים. מאוחר יותר ניהלה מערכת יחסים קצרה עם המנצח ליאופולד סטוקובסקי וידידות ארוכה ומורכבת עם הסופרת מרסדס דה אקוסטה; ביוגרפים הצביעו מאז על התכתבויותיה עם נשים, כולל השחקנית ליליאן טשמן ומימי פולאק, כעדות לכך שאולי הייתה ביסקסואלית. מ-1941 ועד מותו ב-1964, איש העסקים יליד רוסיה ג'ורג' שליי היה בן לווייתה הקרוב ביותר. היא הפכה לאזרחית ארה"ב ב-1951, קנתה דירה במנהטן ברחוב 52 מזרח ב-1953, שם חיה עשורים תחת השם "מיס הארייט בראון", ואספה בשקט אוסף אמנות שכלל יצירות של רנואר, קנדינסקי ובונאר. בפרישתה היא הפכה מפורסמת שוב כנושא ל"צפייה בגרבו" – צלמים ומעריצים שעקבו אחר טיוליה היומיים בניו יורק במשקפי שמש גדולים ומעיל גשם, הכוכבת המסתגרת מתחבאת לעיני כל.
מדוע גרטה מכונה גאונה
טענת הגאונות של גרבו נשענת על מיומנות ספציפית וניתנת להוכחה ולא על גאונות כללית: שליטה ללא תחרות בטכניקת מסך מינימליסטית, היכולת לגרום לפנים כמעט חסרות תנועה להיקרא כמבול של רגשות סותרים מכל קצוות אולם הקולנוע. זו הייתה מלאכה ששויפה על ידי חזרתיות – הקולנוע האילם דרש זאת, שכן לא היו מילים לשאת משמעות – וגרבו פשוט שלטה בה בצורה מלאה יותר מבני דורה. השבחים מצד עמיתיה הם ספציפיים וטכניים ולא מעורפלים: "יכולת לראות מחשבה" של קלרנס בראון, "כישוף טהור" של בטי דייוויס, וההשוואה של גרגורי פק למשחק בשיטת ה-Method, כולם מתארים את אותה מיומנות צרה וקשה להשגה של הצעה פנימית על פני תצוגה חיצונית. טיעון הנגד הכנה הוא שגרבו עשתה רק עשרים ושמונה סרטים, כמה מהם כישלונות מסחריים, ונטשה את המקצוע לחלוטין באמצע שנות השלושים לחייה במקום להתאים את הפרסונה הצרה שלה לטעמים משתנים – קורות חיים דלים יותר מרוב הכוכבים המכונים גאונים, וכאלה שנבנו באותה מידה על מיתולוגיזציה ונדירות כפויה עצמית כמו על מגוון מוכח בין ז'אנרים.
מורשת
גרבו טופלה בהצלחה בסרטן השד ב-1984 ובילתה את שנותיה האחרונות בדיאליזה. היא מתה מדלקת ריאות ואי-ספיקת כליות ביום ראשון של חג הפסחא, 15 באפריל 1990, בניו יורק, בגיל שמונים וארבע, כשהיא מורישה את הונה המוערך ב-32 מיליון דולר לאחייניתה. אפרה נטמן בבית הקברות סקוגשירקוגורדן (Skogskyrkogården) בסטוקהולם ב-1999. היא קיבלה פרס אוסקר לשם כבוד ב-1954, כוכב בשדרת הכוכבים של הוליווד ב-1960, ומופיעה על שטר ה-100 קרונה השוודי. עשורים לאחר פרישתה, "אני רוצה להישאר לבד" נותר אחד הציטוטים המצוטטים ביותר בתולדות הקולנוע – הספד הולם לשחקנית שהגאונות שלה הייתה בלתי נפרדת מהסירוב שלה להיראות אלא בתנאים שלה, שנשמרו בקפידה.