ג'וזפינה סטרפוני: הקול שמאחורי קולו של ורדי
בשנת 1841, חולה מעבודה מפרכת וממספר הריונות שהסתירה מאחורי לוח זמנים מתיש של הופעות, כתבה ג'וזפינה סטרפוני (Giuseppina Strepponi) לחבר: "עוד שנה בקצב הזה ואולי לא אהיה עוד". שנה לאחר מכן היא עלתה על במת לה סקאלה (La Scala), חולה, כדי ליצור את תפקיד אביגיל בהצגת הבכורה העולמית של נבוקו (Nabucco) – האופרה שהזניקה את הקריירה של ג'וזפה ורדי (Giuseppe Verdi). היא תבלה את שארית חייה גם כאישה ששרה לראשונה את המנגינות המפורסמות ביותר שלו וגם כבת הזוג שזכתה לבוז מצד עיירה שלמה על כך שאהבה אותו לפני שהיה זה מכובד לעשות זאת.
בתו של נגן עוגב בקתדרלה
סטרפוני נולדה ב-8 בספטמבר 1815, בלודי (Lodi) שבלומברדיה, בתם הבכורה של רוזה קורנאלבה (Rosa Cornalba) ופליצ'אנו סטרפוני (Feliciano Strepponi), נגן עוגב ומלחין בקתדרלה שהעניק לה בעצמו את שיעורי הפסנתר הראשונים. הוא מת מדלקת מוח בשנת 1832, כשהייתה בת שבע-עשרה, והשאיר אותה כמפרנסת העיקרית של המשפחה. היא כבר החלה ללמוד בקונסרבטוריון של מילאנו (Milan Conservatory) בשנת 1830 בגיל חמש-עשרה; לאחר מות אביה המשיכה כתלמידה ללא תשלום, ובשנתה האחרונה, 1834, זכתה בפרס הראשון לבל קנטו (bel canto).
כוכבת במת הבל קנטו
היא ערכה את הופעת הבכורה המקצועית שלה בדצמבר 1834 והפכה במהירות לשם דבר ברחבי איטליה ואוסטריה, כשהיא זוכה להערכה ברפרטואר הבל קנטו של רוסיני (Rossini), בליני (Bellini) ודוניצטי (Donizetti) – לפי הדיווחים, דוניצטי כתב עבורה תפקיד ראשי במיוחד. מאחורי התהילה עמד לחץ כלכלי בלתי פוסק: היא פרנסה את אמה האלמנה ושתי אחיותיה, ושרה עשרות תפקידים ברחבי ערים רבות מדי שנה כדי לעשות זאת. בשנת 1839 היא ערכה את הופעת הבכורה שלה בלה סקאלה כליאונורה באופרה הראשונה של ורדי, אוברטו (Oberto) – הופעתה סומנה כאחד האלמנטים החזקים ביותר בהפקה, והיא החלה קשר מקצועי עם המלחין הצעיר שישנה בסופו של דבר את חייהם של שניהם.
נבוקו וקריסת הקול
סטרפוני עשתה יותר מאשר לשיר ביצירת הפריצה של ורדי – על פי כמה דיווחים היא אף לחצה על אמרגנים כדי להביא להעלאת נבוקו מלכתחילה, ולאחר מכן יצרה את התפקיד הנשי הראשי של אביגיל בהצגת הבכורה ב-1842 בעודה חולה, כשהיא מתגברת על הקושי כדי להבטיח את הצלחת האופרה. זה ביסס את המוניטין של ורדי. זה גם האיץ את חורבן קולה. שנים של הופעות ללא הפסקה, מוחמרות על ידי לפחות שלושה הריונות במהלך שנות הופעותיה – שתועדו על ידי הביוגרף פרנק ווקר (Frank Walker) ככאלה שבהם האב הוא הטנור נפוליאונה מוריאני (Napoleone Moriani), וכללו בן שנולד ב-1838, בת שנמסרה לבית יתומים בפירנצה ב-1839, וילד שלישי שמת מדיזנטריה ב-1842 – שחקו את כלי הנגינה שלה עד 1844. עונה הרסנית ב-1845 בפלרמו, שבה זכתה לקריאות בוז, סיימה את האשליה שהיא יכולה להחלים, והיא פרשה מהבמה בפברואר 1846 בגיל שלושים ואחת, ועברה לפריז כדי ללמד פיתוח קול.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →שערורייה בבוסטו
סטרפוני וורדי יצרו קשר מחודש בפריז ב-1847 והתאהבו. ב-1849 הם חזרו לאיטליה יחד והתיישבו, ללא נישואין, בעיר הולדתו של ורדי, בוסטו (Busseto), ומאוחר יותר באחוזתו בסנט'אגטה (Sant'Agata) – הסדר שזעזע את העיירה השמרנית, שהחרימה את סטרפוני ברחוב ובכנסייה, לא פחות מכיוון שאשתו הראשונה המנוחה של ורדי גדלה שם. היא עמדה על שלה במשך שתים-עשרה שנים, וכתבה לו ב-1858: "בלעדיך אני גוף ללא נשמה". הם נישאו לבסוף ב-1859, בסבויה (Savoy), בעיקר לפי בחירתם האישית ולא בגלל לחץ חברתי, ונשארו נשואים עד מותה.
הקהל הראשון לכל אופרה
תפקידה של סטרפוני בחיי העבודה של ורדי חרג הרבה מעבר לחברות. היא שלטה בצרפתית ובאנגלית, וזוקפים לזכותה את תרגום המחזה הספרדי של גרסיה גוטיירס (García Gutiérrez), הטרובדור (El trovador), לאיטלקית, שהיווה את הבסיס לאופרה איל טרובטורה (Il trovatore, 1853) – יצירה שהיא התייחסה אליה במכתביה כ"טרובטורה שלנו", ובכך טענה טענה מפורשת למעורבות יצירתית. היא ישבה עם ורדי בזמן שהלחין, הציעה הערות וביקורת על טיוטות כתבי היד, וככל הנראה הייתה האדם הראשון אי פעם ששמע ושר מנגינות מתוך ריגולטו (Rigoletto), לה טרוויאטה (La traviata), איל טרובטורה, ומאוחר יותר אותלו (Otello) לפני העולם הרחב. היא גם סבלה, מאוחר יותר בחייה, מרומן ממושך של ורדי עם הסופרן תרזה שטולץ (Teresa Stolz), צער פרטי שהכילה תוך המשך תפקודה כפנים הציבוריות של משק הבית שלו – ניהול מטבחים ציבוריים לצדקה ומימון מוסדות מקומיים בבוסטו. ב-1887 היא נכחה בהצגת הבכורה המנצחת של אותלו, האופרה שעזרה לעצב מהטיוטות הראשונות שלה.
שנים אחרונות
בריאותה של סטרפוני התדרדרה בהדרגה, כאשר מחלות בטן ודלקת פרקים שלטו בשנותיה האחרונות. כאשר הפכה מרותקת למיטתה ב-1897, ביטל ורדי את תוכניות החורף שלו בג'נובה כדי להישאר איתה בסנט'אגטה. היא מתה מדלקת ריאות ב-14 בנובמבר 1897, בגיל שמונים ושתיים, לפי הדיווחים ביקשה להיקבר עם מכתב שורדי שלח לה יותר מחמישים שנה קודם לכן.
מדוע ג'וזפינה מכונה גאונה
קריירת ההופעות של סטרפוני מציגה כישרון יצירתי אמיתי – היא עלתה ממעמד של בת נגן עוגב בקתדרלה למבצעת מובילה של רוסיני, בליני ודוניצטי, ויצרה את אחד התפקידים המגדירים של האופרה, אביגיל, בתנאים (מחלה, בעיצומה של הפקה שבירה) שהיו מפילים אמנית פחות מוכשרת. זוהי מיומנות ווקאלית ודרמטית אמיתית, ולא רק מזל בליהוק. אך הטענה הייחודית יותר לזכותה, וזו שהמקורות תומכים בה בצורה הטובה ביותר, אינה אמנות סולו אלא אינטליגנציה ביקורתית ושיתופית נדירה במיוחד: בני דורה וביוגרפים מתארים אותה כמי שמתפקדת כעורכת ומתרגמת ראשונה של ורדי, מישהי שהשליטה הלשונית והשיקול הדרמטי שלה עיצבו יצירות משמעותיות כמו איל טרובטורה ואותלו עוד לפני שהקהל שמע אותן אי פעם. זהו סוג שונה של כישרון מאשר הלחנת המוזיקה עצמה – אוזן למה שעובד דרמטית, המופעלת בשירות שמו של מישהו אחר על הפרטיטורה – וזה הוגן לומר שהתיעוד ההיסטורי מזכה את ורדי כמלחין יחיד תוך הכרה בסטרפוני כמשתפת פעולה חיונית, שלרוב לא זכתה להכרה כספית. האם שיקול דעת שיתופי זה עולה לדרגת "גאונות" ללא תלות בזה של ורדי הוא עניין שבו הראיות מרמזות יותר מאשר מוכיחות; שום יצירה אינה נושאת את שמה כמלחינה.
מורשת
סטרפוני נקברה בתחילה במילאנו; בשנת 1901, לאחר מותו של ורדי, הועברו שרידיה לבית די ריפוזו פר מוזיצ'יסטי (Casa di Riposo per Musicisti), בית האבות למוזיקאים שורדי ייסד, כדי לנוח לצדו. בטקס, ארטורו טוסקניני (Arturo Toscanini) ניצח על תשע מאות זמרים בביצוע "Va, pensiero", המקהלה מתוך אותה אופרה, נבוקו, שבכורתה שרה פעם למרות מחלתה כדי להצילה.