ז'טוליו ורגאס (Getúlio Vargas): האיש שהמציא את ברזיל המודרנית
בבוקר ה-24 באוגוסט 1954, כשהוא נצור על ידי אולטימטום צבאי ועיתונות אופוזיציונית שדרשה את הדחתו, ירה נשיא ברזיל בעצמו בחזהו בארמון קאטצ'י (Catete). הוא הותיר אחריו מכתב. "נלחמתי נגד ניצולה של ברזיל", נכתב בו. "אינני מפחד מדבר". בתוך שעות ספורות, ההמונים שדרשו את התפטרותו החלו להעלות באש את משרדי העיתונים שתבעו אותה, וז'טוליו ורגאס — עורך דין נמוך ונטול חיוך מאזור גידול הבקר הרחוק בדרום — הפך תבוסה פוליטית למיתוס שהאריך ימים יותר מכל יריביו.
עורך הדין ה"גאוצ'ו" (Gaúcho)
הוא נולד ב-19 באפריל 1882 בסאו בורז'ה (São Borja), ריו גראנדה דו סול (Rio Grande do Sul), על הגבול עם ארגנטינה, למשפחה שהיה לה מעמד בפוליטיקה המקומית. הוא שירת בצבא בין 1898 ל-1903, לאחר מכן השלים תואר במשפטים בפורטו אלגרה (Porto Alegre) ב-1907, נישא לדרסי לימה סרמניו (Darci Lima Sarmanho) ב-1911, וטיפס בסולם הדרגות כפרקליט מדינה וציר מדינתי. הוא כיהן כשר האוצר תחת וושינגטון לואיס (Washington Luís) מ-1926 עד 1927 וכמושל ריו גראנדה דו סול מ-1928 עד 1930. דבר בקורות חייו לא רמז על אדם שיחזיק בשלטון במשך 19 מתוך 24 השנים הבאות.
מהפכת 1930
הפתח הגיע מהכלכלה. לאחר קריסת 1929, מחיר הקפה צנח מ-22.5 סנט ללירה ל-8 סנט בין 1929 ל-1931, וכלכלת הייצוא שעליה נשענה הרפובליקה הראשונה קרסה עמה. אותה רפובליקה נוהלה בשיטת "קפה עם חלב" (café com leite), שבה מגדלי הקפה של סאו פאולו ואינטרסנטים של תעשיית החלב ממינאס ז'ראיס (Minas Gerais) העבירו את הנשיאות ביניהם. ורגאס הפסיד בבחירות של 1930, הכריז עליהן כמזויפות והוביל מהפכה שהדיחה את וושינגטון לואיס ומנעה מיורשו להיכנס לתפקיד. הוא משל באמצעות צווים, פיזר את בתי המחוקקים של המדינות והקים משרד לעבודה, תעשייה ומסחר — הסימן הראשון לכוונותיו.
סאו פאולו מרדה בו ב-1932. הוא הביס אותה, ולאחר מכן כתב חוקה ב-1934 שהרחיבה את זכות הבחירה ועיגנה את זכויות העובדים, ועל פיה בחר בו הקונגרס לתקופת כהונה שהייתה אמורה להסתיים ב-1938.
ה"אסטדו נובו" (Estado Novo)
הוא מעולם לא נתן לה להסתיים. כשהוא נדחק בין הימין האינטגרליסטי לבין שמאל קומוניסטי שהתקוממותו ב-1935 העניקה לו אמתלה לדיכוי המוני, ורגאס נע בהתמדה לעבר דיקטטורה. ב-10 בנובמבר 1937, תוך הסתמכות על "תוכנית כהן" (Cohen Plan) — מסמך מזויף שנועד לחשוף כביכול מזימה קומוניסטית — הוא הכריז על מצב חירום, פיזר את בית המחוקקים והכריז על ה"אסטדו נובו" (המדינה החדשה). מפלגות פוליטיות בוטלו, והאינטגרליסטים בכללן. המשטרה הפוליטית DOPS טיפלה במתנגדים; מחלקת תעמולה טיפלה בחדשות.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →מה שהופך את ה"אסטדו נובו" לקשה לסיווג הוא העובדה שהוא גם בנה דברים. ורגאס ייסד חברות ממשלתיות בנפט, פלדה והידרו-אלקטרוניקה, והוביל את הקמת מפעל הפלדה וולטה רדונדה (Volta Redonda) — התשתית הפיזית של התעשייה הכבדה הברזילאית. ב-1943 הוא פרסם את איחוד חוקי העבודה (CLT), שאיגד את יום העבודה בן שמונה השעות, ביטחון תעסוקתי ושכר מינימום לקוד אחד. זו הייתה הגנה חברתית אמיתית וגם רצועה: איגודי עובדים קיבלו רישוי, שולבו במדינה והפכו לתלויים באיש שהעניק להם את זכויותיהם. פועלי ברזיל קראו לו "אבי העניים" (o pai dos pobres). האבהות הייתה העיקר.
מלחמה והיציאה
ברזיל נותרה ניטרלית עד שהתקפות צוללות גרמניות על ספינות סוחר ברזילאיות אילצו הכרזת מלחמה באוגוסט 1942. כוח המשלוח הברזילאי, שהוקם ב-1943, נלחם באיטליה משנת 1944. הסתירה לא נעלמה מאף אחד: דיקטטורה בעלת סממנים פשיסטיים שלחה חיילים להשמיד את הפשיזם, וכשחזרו הביתה, הוויכוח הפנימי כבר הוכרע. ב-29 באוקטובר 1945 הצבא הדיח אותו. הבחירות הביאו את שר המלחמה שלו, אוריקו גספאר דוטרה (Eurico Gaspar Dutra), ועידן ורגאס הוכרז כגמור.
השיבה
זה לא היה המצב. בשנת 1950 ורגאס התמודד שוב וניצח בקלפי, כשהוא זוכה ב-3,849,040 קולות לעומת 2,342,384 של אדוארדו גומס (Eduardo Gomes) — ועשה זאת מבלי לנצח במינאס ז'ראיס, הישג שאף נשיא ברזילאי אחר לא הצליח להשיג. הנשיאות השנייה הייתה מבחינה כלכלית החזקה ביותר שלו: התמ"ג צמח בממוצע של 6.2 אחוזים בשנה, לעומת 4.3 אחוזים בכהונתו הראשונה. הוא הקים את בנק הפיתוח BNDES ביוני 1952, ולאחר הקמפיין הלאומני "הנפט שלנו" (O petróleo é nosso), חתם על חוק 2,004 ב-3 באוקטובר 1953, שהקים את פטרובראס (Petrobras) — מונופול נפט ממשלתי שנותר אחת החברות הגדולות באמריקה הלטינית.
הפוליטיקה הלכה בכיוון השני. העלאת שכר המינימום ב-100 אחוזים של שר העבודה ז'ואאו גולאר (João Goulart) בפברואר 1954 עוררה את זעמם של הצבא ואנשי העסקים ועלתה לגולאר במשרתו. העיתונאי קרלוס לאסרדה (Carlos Lacerda) המשיך בקמפיין של אכזריות יוצאת דופן בעיתון Tribuna da Imprensa. ב-5 באוגוסט 1954 חמושים תקפו את לאסרדה ברחוב טונלרו (Rua Tonelero); הוא נפצע וקצין חיל האוויר ששמר עליו, רב-סרן רובנס ואז (Rubens Vaz), נהרג. עקבות הפרשה הובילו לעבר המשמר הנשיאותי. הכוחות המזוינים דרשו שורגאס ילך. ב-24 באוגוסט הוא אכן עשה זאת, במו ידיו, והשאיר את המכתב.
מדוע ז'טוליו מכונה גאון
הכישרון שראוי לציין הוא סבלנות אסטרטגית בשילוב עם חוש תזמון פוליטי חסר תקדים כמעט — היכולת לזהות אילו כוחות עולים ולהגיע לפני שהם יגיעו. הוא תפס לפני כל אחד אחר בברזיל שהמונופול של אוליגרכיית הקפה הסתיים, שמעמד פועלים תעשייתי נוצר ויזדקק לפטרון, וכי מי שיבנה את מוסדות המדינה התעשייתיים יחזיק במאה. וולטה רדונדה, ה-CLT, פטרובראס וה-BNDES הם כולם שלו, וכולם עדיין עומדים. כך גם צורתה של הפוליטיקה הברזילאית: עבודה המשולבת בתוך המדינה, פיתוח המונע על ידי חברות ממשלתיות, ופנייה פופוליסטית לעניים מעל לראשיה של האליטה. מעשהו האחרון היה כשלעצמו חישוב גאוני, יהיה אשר יהיה — התאבדות שהרסה את ניצחון אויביו, וכפי שטוענים היסטוריונים מסוימים, דחתה את ההפיכה הצבאית בעשור.
טיעון הנגד אינו דק מן הדק. בין 1937 ל-1945 הוא היה דיקטטור, בבירור: הוא תפס את השלטון על בסיס מסמך מזויף, ביטל מפלגות, ניהל משטרה פוליטית וצנזר את העיתונות באמצעות משרד תעמולה. זכויות העובדים שהעניק נועדו להפוך איגודים מקצועיים עצמאיים למיותרים ואז לבלתי אפשריים, וחוק העבודה הברזילאי נשא את המבנה התאגידי הזה במשך עשורים. הדיכוי שלו כלפי השמאל לאחר התקוממות 1935 היה חמור ובוצע על ידי משטרה חשאית שהייתה כפופה לו. וזה לא היה מבריקות אינטלקטואלית במובן המקובל — ורגאס לא יצר דוקטרינה, לא כתב ספר משמעותי והותיר אחריו מתודה ולא מערכת מחשבתית. מה שהיה לו הוא אינסטינקט לכוח שהיה מדויק כל כך, עד שנראה כראיית הנולד.
מורשת
ברזיל מעולם לא הפסיקה להתווכח עליו, והוויכוח אינו אקדמי: חברת הנפט הממשלתית, קוד העבודה, בנק הפיתוח וההרגל הפופוליסטי הם כולם מאפיינים חיים בפוליטיקה של המדינה. אנציקלופדיה בריטניקה מכנה אותו מודרניזטור ודיקטטור באותה נשימה, ושני החצאים נושאים בנטל. הוא מת בגיל 72, מובס, וניצח את 50 השנים הבאות בכל זאת.