גרטי קורי: פרס נובל בעשירית מהשכר
כאשר אוניברסיטת וושינגטון בסנט לואיס הסכימה ב-1931 להעסיק את שני בני הזוג קורי – המוסד היחיד שהסכים לכך – היא העניקה לקרל משרת פרופסור, בעוד אשתו קיבלה דרגת עמיתת מחקר בשכר המהווה עשירית משכרו. היא הוזהרה, במפורש, שעבודה עם בעלה עלולה להזיק לקריירה שלו. שש-עשרה שנים מאוחר יותר, גרטי קורי (Gerty Cori) קיבלה פרס נובל על עבודה שביצעה לצדו, לאחר שקיבלה דרגת פרופסור מן המניין רק חודשים ספורים קודם לכן.
פראג, ושנת לטינית אחת
גרטי תרזה רדניץ (Gerty Theresa Radnitz) נולדה ב-15 באוגוסט 1896 בפראג, אז חלק מהאימפריה האוסטרו-הונגרית, למשפחה יהודית משכילה. אביה, אוטו רדניץ, היה כימאי שהמציא שיטה מוצלחת לזיקוק סוכר וניהל בתי זיקוק; אמה, מרתה, נעה בחוגים ספרותיים והייתה חברה של פרנץ קפקא. גרטי למדה בחינוך ביתי לפני שלמדה בגימנסיה לבנות – חינוך שמלכתחילה הותיר אותה ללא הכשרה לכל עיסוק רציני.
בגיל שש-עשרה החליטה ללמוד רפואה וגילתה בדיוק מה זה אומר: לא היה לה ידע בלטינית, בפיזיקה, בכימיה או במתמטיקה. בעידודו של דוד שהיה פרופסור לרפואת ילדים, היא דחסה שמונה שנות לטינית, חמש שנות מדעים וחמש שנות מתמטיקה לשנת לימודים אחת, עברה את בחינות הכניסה לאוניברסיטה, ובשנת 1914 התקבלה לפקולטה לרפואה של אוניברסיטת קארל-פרדיננד (Karl-Ferdinands-Universität) בפראג. נשים היו נדירות שם, והישג זה היה יוצא דופן במלוא מובן המילה.
שותפות שנוצרה בבית הספר לרפואה
בין חבריה לספסל הלימודים היה קרל פרדיננד קורי (Carl Ferdinand Cori), שנמשך לקסמה, חיוניותה, חוש ההומור שלה והתלהבותה מטיפוס הרים. שניהם החלו את לימודי הרפואה בגיל שמונה-עשרה; שניהם סיימו בשנת 1920; הם נישאו באותה שנה, כשגרטי מתגיירת לנצרות הקתולית כדי שהחתונה תוכל להיערך בכנסייה קתולית. הזוג עבר לווינה, שם עבדה גרטי במחלקת הילדים של בית החולים לילדים קרולינן, ערכה ניסויים על ויסות טמפרטורה ופרסמה מחקרים על הפרעות דם.
מרכז אירופה שלאחר המלחמה לא היה מקום לבנות בו קריירה. מחסור במזון הותיר את גרטי עם חוסר בוויטמינים שפגע בעיניה, והאנטישמיות הייתה בעלייה. קרל היגר לארצות הברית ב-1922; גרטי הלכה בעקבותיו כעבור שישה חודשים, לאחר שהבטיחה לעצמה משרה משלה. שניהם הצטרפו למכון המדינתי של ניו יורק לחקר מחלות ממאירות בבאפלו – לימים מכון רוזוול פארק (Roswell Park Cancer Institute). הם קיבלו אזרחות ב-1928.
באפלו: תשע שנים שבהן אמרו לה להפסיק
במכון רוזוול פארק התמקדו בני הזוג קורי בחילוף החומרים של פחמימות, הכימיה שבאמצעותה הגוף אוגר ומשחרר את הסוכר המזין אותו. המוסד לא ראה בעין יפה את שיתוף הפעולה ביניהם; מנהלו אף איים על גרטי בפיטורים אם לא תפסיק לעבוד עם בעלה. היא לא הפסיקה. בין 1922 ל-1931 פרסמו השניים חמישים מאמרים, אחת-עשרה מהם על ידי גרטי לבדה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →בשנת 1929 הם הציעו את המודל התיאורטי שבסופו של דבר יוביל אותם לסטוקהולם. מעגל קורי (Cori cycle) מתאר כיצד גליקוגן המאוחסן בשריר מתפרק לחומצה לקטית, אשר לאחר מכן מסונתזת מחדש ונאגרת שוב כאנרגיה – לולאה סגורה המקשרת בין השריר לכבד שהסבירה כיצד הגוף מקיים מאמץ. זה העניק לפיזיולוגיה מנגנון במקום שבו היו קיימות לפני כן רק תצפיות.
סנט לואיס ואסטר קורי
כאשר חיפשו לעבור, אוניברסיטאות רבות הציעו לקרל משרה וסירבו לשכור את גרטי. מראיין אחד אמר להם שזה "לא אמריקאי" שזוג נשוי יעבוד יחד. קרל דחה משרה באוניברסיטת באפלו כי המוסד לא הסכים להעסיק את אשתו. רק אוניברסיטת וושינגטון בסנט לואיס הציעה לשניהם עבודה, ורק לאחר שהקנצלר ארתור קומפטון עשה החרגה מיוחדת שעקפה את חוקי איסור הנפוטיזם – בשכר של עשירית משכרו של קרל. נדרשו לה שלוש-עשרה שנים להגיע לדרגת בעלה: פרופסור חבר לכימיה ביולוגית מחקרית ופרמקולוגיה ב-1943, ופרופסור מן המניין זמן קצר לפני פרס נובל.
העבודה בסנט לואיס השתלמה. בשריר צפרדע מצאו בני הזוג קורי את התרכובת המתווכת שהופכת את פירוק הגליקוגן לאפשרי – גלוקוז-1-פוספט, הידוע מאז בכל העולם כאסטר קורי (Cori ester). הם קבעו את המבנה שלו, זיהו את הפוספורילאז, האנזים שמזרז את יצירתו, והראו שהתגובה פועלת לשני הכיוונים, המרת גליקוגן לגלוקוז וגלוקוז חזרה לגליקוגן. זו הייתה אחת הפעמים הראשונות שמסלול מטבולי פורק עד לרמת האנזים הבודד.
לאחר מכן הפנתה גרטי את הכימיה למחלות. היא זיהתה לפחות ארבע צורות נפרדות של מחלות אגירת גליקוגן, שכל אחת מהן ניתנת לייחוס לפגם אנזימטי ספציפי – ובכך הפכה לאדם הראשון שהוכיח שמחלה גנטית אנושית נגרמת על ידי אנזים פגום. תוצאה יחידה זו עומדת בבסיס כל התחום המודרני של הפרעות מטבוליות תורשתיות.
עמיתה ג'וזף לרנר נזכר באופי העבודה ולא בפאר שלה: "היא הייתה כל הזמן במעבדה, שם עבדנו שנינו לבד. שטפנו את כלי הזכוכית של המעבדה בעצמנו והיא הייתה מתלוננת מדי פעם במרירות בפני קרל על כך שאין לנו עזרה בשטיפת כלים."
סטוקהולם, 1947
גרטי וקרל קורי חלקו חצי מפרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה לשנת 1947 "על גילוי מסלול ההמרה הקטליטית של גליקוגן". החצי השני הוענק לפיזיולוג הארגנטינאי ברנרדו הוסאי על עבודתו על הורמון בלוטת יותרת המוח הקדמית בחילוף חומרים של סוכר. גרטי הפכה לאישה השלישית שזכתה בפרס נובל במדעים – אחרי מארי קירי ואירן ז'וליו-קירי – והאישה הראשונה אי פעם שקיבלה אותו בפיזיולוגיה או ברפואה.
ההוקרה הגיעה בזרם לאחר מכן: מדליית גרוון-אולין (Garvan–Olin Medal) ופרס סנט לואיס ב-1948, חברות כבוד לאומית ב-Iota Sigma Pi ב-1949, פרס חקר הסוכר ב-1950, פרס בורדן ב-1951, ובחירה כעמיתה באקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים ב-1953. היא הייתה האישה הרביעית שנבחרה לאקדמיה הלאומית למדעים, והנשיא טרומן מינה אותה למועצת הקרן הלאומית למדע.
עשר שנים של עבודה בכל זאת
זמן קצר לפני ההכרזה על פרס נובל, במהלך טיול טיפוס הרים, אובחנה גרטי כסובלת ממיילוסקלרוזיס (myelosclerosis), מחלה קטלנית של מוח העצם. חשיפתה לקרני רנטגן במהלך השנים בבאפלו ייתכן שתרמה לכך. היא המשיכה לעבוד במעבדה במשך עשור, הפחיתה את עומס העבודה רק בחודשיה האחרונים, ומתה בביתה ב-26 באוקטובר 1957, בגיל שישים ואחת. היא נשרפה ואפרה פוזר; בנה הקים מאוחר יותר מצבת זיכרון לשני הוריו בבית הקברות בלפונטיין בסנט לואיס.
שישה חתני פרס נובל הוכשרו במעבדתם של בני הזוג קורי, שיא חניכה שעלה עליו רק ג'. ג'. תומסון. החדר בגודל של כ-7.5 מטרים רבועים שבו התרחש רוב המחקר הוגדר כציון דרך היסטורי לאומי על ידי האגודה האמריקאית לכימיה בשנת 2004. גרטי קורי הוכנסה להיכל התהילה הלאומי לנשים ב-1998; מכתשים על הירח ועל נוגה נושאים את שמה, וכך גם מחשב-על במעבדת ברקלי שהוזמן ב-2015. בנה תום תרם את מדליות הנובל של שני הוריו לבית הספר לרפואה של אוניברסיטת וושינגטון ב-2016, שם הן מוצגות יחד – פריטים זהים שהוענקו לשני מדענים שמעולם לא קיבלו שכר שווה.