פרידריך גאורג יונגר: יונגר האחר שחָשַׁד במכונה
הוא כתב את ספרו המשפיע ביותר תחת איסור הוצאה לאור נאצי, העניק לו את כותרת העבודה "אילוזיות של טכנולוגיה", ועד שהגיע לקוראים דווברי האנגלית בשנת 1949, הוא נקרא פחות כפילוסופיית מלחמה ויותר כאבחנה מוקדמת של מה שהתנועה האקולוגית תבלה את שארית המאה בניסיון לכנות בשם. הוא היה גם, למורת רוחו של המוניטין של עצמו, אחיו של סופר מפורסם הרבה יותר.
נולד בצלו של אח
פרידריך גאורג יונגר – הידוע בכינוי פריץ – נולד ב-1 בספטמבר 1898, אחיו הצעיר של ארנסט יונגר (Ernst Jünger), שיהפוך לאחד הסופרים המהוללים והשנויים במחלוקת בגרמניה של המאה העשרים. מערכת יחסים אחים זו עיצבה את חייו הציבוריים של פרידריך גאורג מההתחלה: שני האחים נעו באותם מעגלים, חָלקו השפעות אינטלקטואליות, במשך עשורים נדונו, כאשר נדונו כלל מחוץ לחוגים המומחים בגרמניה, במידה רב יחסית זה לזה ולא כישויות נפרדות.
פציעת מלחמה והשכלה משפטית
יונגר התגייס לצבא גרמניה ב-1916, במהלך מלחמת העולם הראשונה, ונפצע קשות בקרב לאנגמרק, חלק מהלחימה האכזרית סביב איפר שהותירה צלקת על דור שלם של סופרים גרמנים צעירים, כולל אחיו. לאחר המלחמה למד משפטים וקמרליזם – מסורת מדעי המנהל הגרמנית המשלבת כלכלה, מימון ציבורי ומדינאות – באוניברסיטאות לייפציג והאלה-ויטנברג, השכלה טכנית ובירוקרטית העומדת בניגוד חד לפילוסופיה האנטי-טכנוקרטית שלימים נודע בזכותה.
שנות המהפכנות הלאומית
כשהוא עבר לברלין לצד ארנסט, יונגר שקע בתסיסה של פוליטיקה לאומית בעידן ויימאר, והתרועע עם כתב העת Widerstand ודמויות כמו פרידריך הילשר (Friedrich Hielscher) וארנסט ניקיש (Ernst Niekisch), תומכי הזרם "הבולשביקי הלאומי" של המחשבה הימנית הקיצונית ששאף למיזוג של לאומיות ומהפכה אנטי-קפיטליסטית. ב-1926 פרסם את "Der Aufmarsch des Nationalismus" ("היערכות הלאומיות"), קונטרס דמוי מניفסט המאשר טרנספורמציה רדיקלית של המדינה הגרמנית – העדות הברורה ביותר לסופר צעיר הפועל בתוך, ולא נגד, הסביבה המהפכנית הלאומית שלימים תזין את הנציונל-סוציאליזם וגם תרוסק על ידו.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →מפנה נגד המשטר
מסלול זה השתנה בחדות מרגע שהנאצים תפסו בפועל את השלטון. שירו של יונגר מ-1934 "Der Mohn" ("הפרג") כלל שורות שנקראו כנזיפה שאין לטעות בה בנציונל-סוציאליזם, והוא זיכה אותו בחקירה של הגסטפו. בדיקה נוספת הגיעה בעקבות מעצרו ב-1937 של שותפו הישן ארנסט ניקיש, מה שהניע את פרידריך גאורג לעבור עם ארנסט תחילה לאוברלינגן ואחר כך לקירכهورסט, ליד הנובר – נסיגה ממרכז הפוליטי של ברלין שהרחיקה אותו גם מהמנגנון המסוגל ביותר לפרסם אותו בחופשיות.
כתיבה נגד המכונה, תחת איסור
במהלך גלות פנימית זו, ב-1939, תחת הגבלה עידן נאצי על פרסומיו, כתב יונגר את הספר שעליו נשען כעת עיקר המוניטין שלו: "Die Perfektion der Technik", שפורסם באנגלית כ-"The Failure of Technology: Perfection Without Purpose". כותרת העבודה שלו, "אילוזיות של טכנולוגיה", ממחישה טוב יותר את טיעונו: כי יישום הלך מחשבה של טכנאי על כלל החברה מייצר סטנדרטיזציה, קונפורמיות ומה שיונגר כינה פירוק החיים האנושיים ל"נושאי תפקידים" במקום בני אדם מלאים. הוא דחה הן את האמונה המרקסיסטית בטכנולוגיה ככוח משחרר והן את המסגור הקפיטליסטי-מול-סוציאליסטי הסטנדרטי של התיעוש, וטען במקום זאת שהטכנולוגיה הפכה לכוח כמעט אוטונומי הצורך אנרגיה אנושית מבלי לייצר עושר פרופורציונלי – ביקורת המכוונת במידה שווה אל הניצול לטווח קצר של קפיטליזם לא מפוקח ואל כל אופטימיות טכנוקרטית של כלכלה מתוכננת. חברת הנרי רגנרי (Henry Regnery Company) פרסמה את התרגום האנגלי ב-1949, ויונגר הרחיב ותיקן משמעותית את הספר במהדורתו הגרמנית הרביעית ב-1953, כשהוא מצמיד אותו מן מהדורה השנייה ואילך למאسا נלווית, "מכונה ורכוש".
ממסכת מלחמה לנבואה אקולוגית
סוקרים מוקדמים התייחסו לספר כתוצר צר של רגע המלחמה שלו, אך המוניטין שלו צמח בהתמדה לאורך העשורים הבאים. החוקר קלאוס גאו (Klaus Gauger) כינה אותו לימים "הישג משמעותי" ש"תזות הבסיס שלו אוששו יותר ויותר על ידי המציאות", במיוחד בביקורת האקולוגית שלו על מיכון ללא בקרה. מבקרים מאוחרים יותר מיקמו את הספר לצד עבודתם של מקס הורקהיימר, תאודור אדורנו וגינטר אנדרס – חברה רצינית עבור טקסט שנכתב בידי אדם ללא מעמד רשמי במסורת האינטלקטואלית של בית הספר של פרנקפורט – והציגו אותו כמבשר אמיתי של המחשבה הפוליטית הירוקה ושל ביקורות תורת המערכות על החברה הטכנולוגית.
קריירה ארוכה ומגוונת לאחר המלחמה
לאחר נישואיו לציטה ויקהארט (Citta Weickhardt) ב-1939, יונגר חזר לבסוף לאוברלינגן והמשיך לייצר שירה, מסות ורומנים במשך שלושה עשורים נוספים, כשהוא מסתמך על הלדרלין, גאורג טראקל, אוסוולד שפנגלר וספרות יוונית קלאסית כנקודות ייחוס חוזרות ונשניות. תפוקתו שלאחר המלחמה כללה מונוגרפיה משנת 1949 על ניטשה ואת הרומן "היינריך מרש" (Heinrich March) משנת 1979, והוא השים תרגום ל"אודיסיאה" של הומרוס שפורסם ב-1981, ארבע שנים לאחר מותו.
מדוע פרידריך מכונה גאון
הטענה נשענת על הישג צר למדי אך אמיתי: כתיבה, ב-1939, תחת מגבלה פוליטית וללא גישה למנגנון הסוציולוגי של בית הספר של פרנקפורט, של ביקורת על החברה הטכנולוגית שחוקרים מאוחרים יותר יגלו מחדש באופן עצמאי כבעלת ראיית נולד – שיפוטו של גאו כי התזות שלה "אוששו יותר ויותר על ידי המציאות" הוא הערכה מחקרית אמיתית, לא שפת קידום מכירות, וההשוואה להורקהיימר, אדורנו ואנדרס ממקמת אותו, בדיעבד, בחברה אינטלקטואלית רצינית שלא החזיק בה במקור. הסיבוך הכן הוא שיונגר הגיע לעמדה זו מכיוון יוצא דופן ולא נוח לחלוטין: צעיר מהימין הלאומי-מהפכני שכתיבתו הפוליטית המוקדמת אישרה טרנספורמציות רדיקליות של המדינה לפני שהפך נגד המשטר שרעיונות אלו סייעו לאפשר. תובנתו לגבי ההיגיון המנכר של הטכנולוגיה הייתה אמיתית, אך היא קיבלה צורה מבפנים, ולא מבחוץ, לזרמים האינטלקטואליים שיצרו גם את הקטסטרופה עצמה שאליה התנגד. הוא פעל לאורך הקריירה שלו בצל – תהילתו של אחיו, ובהמשך תהילתם הרטרוספקטיבית של הוגים אותם הקדים אך לא השפיע עליהם ישירות – מה שהופך את "הגאון" כאן לטענה על תובנת ספציפית וניתנת לאימות ולא על הכרה ציבורית רחבה בחייו שלו.
מורשת
יונגר מת ב-20 ביולי 1977, לאחר שהעביר כמעט שישה עשורים בכתיבה בצורות – שירה, מסה פילוסופית, תרגום קלאסי – שנשארו לרוב מחוץ לזרקור הפוליטי שאחיו מעולם לא נמלט ממנו לחלוטין. "כישלון הטכנולוגיה" נותר עבודתו המשמעותית ביותר, טקסט שכיום סביר יותר שיצוטט על ידי היסטוריונים סביבתיים ומבקרי החברה הטכנולוגית מאשר על ידי חוקרים ספרותיים של הלאומיות הגרמנית בין שתי המלחמות, הסביבה שהולידה אותו לראשונה.