אתל בארימור (Ethel Barrymore): הגברת הראשונה של התיאטרון האמריקאי
היא סיימה מחזה בשם יום ראשון (Sunday) בשורה "זה כל מה שיש, אין יותר מזה" – ואמריקה המשיכה לחזור עליה במשך שלושים שנה, עד שהפכה לביטוי שגור לאומי המנותק מהמחזה שיצר אותו. בגיל תשע-עשרה, באנגליה, וינסטון צ'רצ'יל הציע לה נישואים. היא דחתה אותו; לא היה לה שום עניין להיות אשתו של פוליטיקאי, והייתה לו כבר קריירה.
נולדה לתוך הפירמה
אתל מיי בליית' (Ethel Mae Blyth) נולדה ב-15 באוגוסט 1879 בפילדלפיה, בתם השנייה של השחקנים מוריס בארימור (Maurice Barrymore) וג'ורג'יאנה דרו (Georgiana Drew) ונכדתה של לואיזה ליין דרו (Louisa Lane Drew), שחקנית ומנהלת תיאטרון. אחיה היו לינעל וג'ון בארימור (Lionel and John Barrymore); דרו בארימור (Drew Barrymore) היא אחייניתו הרבא שלה. משפחה זו הייתה פחות משפחה ויותר מוסד, ואתל הצעירה גדלה בתוכו – בפילדלפיה בבתי ספר קתוליים, ובאנגליה בין השנים 1884 ל-1886.
המוסד לא הציע שום ריפוד. אמה מתה משחפת ב-1893, ואתל, עדיין נערה, עזבה את בית הספר מבלי לסיים כדי לעבוד בתיאטרון. היא מעולם לא חזרה להשכלה רשמית. ההכשרה שלה הייתה הבמה עצמה.
ברודוויי, 1895
היא ערכה את הופעת הבכורה שלה בברודוויי ב-1895 במחזה הזוג הצעיר הפזיז (The Imprudent Young Couple), ופריצת הדרך הגיעה שש שנים לאחר מכן, ב-1901, בתפקיד מאדאם טרנטוני במחזה קפטן ג'ינקס מחיל הנחתים (Captain Jinks of the Horse Marines). הופעה זו הפכה חברת משפחה מפורסמת לכוכבת בזכות עצמה והחלה את הריצה שהעניקה לה את התואר שנשאה לאורך כל שארית חייה: הגברת הראשונה של התיאטרון האמריקאי.
הטווח היה רחב במתכוון. היא גילמה את נורה במחזה בית בובות (A Doll's House) ב-1905, לקחה על עצמה את תפקיד יוליה במחזה רומיאו ויוליה (Romeo and Juliet) ב-1922 בגיל ארבעים ושתיים, והגיעה לאחד מהישגיה הגדולים ביותר ב-האישה המתמידה (The Constant Wife) ב-1926. היא הייתה גם דמות קבועה בחיי הפופולריות האמריקאיים מעבר לתיאטרון – חובבת בייסבול לכל אורך חייה ואוהדת אגרוף עד שאכזריות הקרב בין דמפסי לווילארד ב-4 ביולי 1919 הרחיקה אותה מהענף לצמיתות.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →שביתת 1919
באותו קיץ ממש, בארימור עשתה את המעשה שמבדיל אותה ביותר מבני דורה. היא תמכה בשביתת ארגון השחקנים Actors' Equity, לצד מארי דרסלר (Marie Dressler), וקמפיינה למען חלוקת רווחים והטבות לשחקנים. באותה עת, היא הייתה בין השמות בעלי הערך המסחרי הגבוה ביותר בתיאטרון האמריקאי והיה לה מה להפסיד בצד של המקהלה מול המפיקים. העמידה הזו עלתה לה בחברות של ג'ורג' מ. קוהאן (George M. Cohan). היא לא עלתה לה בקהל: הריצה שלאחר השביתה במחזה דקלאסה (Déclassée) בשנים 1919–1920 היוותה ניצחון.
סרטים, מאוחר ואז בהתמדה
קריירת הקולנוע שלה החלה מוקדם ולאחר מכן עצרה. היא צילמה את סרטה העלילתי הראשון, הזמיר (The Nightingale), ב-1914 והופיעה בחמישה עשר סרטים אילמים בין השנים 1914 ל-1919, רובם עבור אולפני מטרו. ב-1932 הצטרפה ללינעל וג'ון ב-רספוטין והקיסري (Rasputin and the Empress), הסרט היחיד שבו הופיעו שלושת בני משפחת בארימור יחד.
עבודת המסך המשמעותית הגיעה בשנות השישים לחייה. היא זכתה בפרס האוסكار לשחקנית המשנה הטובה ביותר עבור שום דבר מלבד הלב הבודד (None but the Lonely Heart) משנת 1944, לצד קארי גרנט (Cary Grant), וקיבלה שלוש מועמדויות נוספות – הגם שהביעה התלהבות מוגבלת מהכבוד, דבר ההולם אישה שבילתה חמישה עשורים בשיפוט לילה אחר לילה על ידי קהל חי. היא המשיכה בכך עם המדרגות המפותלות (The Spiral Staircase) משנת 1946 ו-תיק פרדין (The Paradine Case) משנת 1947, וצילמה את סרטה האחרון, ג'וני טראבל (Johnny Trouble), ב-1957.
היא הגיעה מוקדם באותה מידה למדיומים החדשים יותר. הופעת הבכורה שלה ברדיו במאי 1923, שידור של הליידי הצוחקת (The Laughing Lady), הגיעה לכ-750,000 מאזינים בתקופה שבה הטכנולוגיה הייתה בקושי מסחרית. היא כיכבה בתוכנית מיס האטי (Miss Hattie) של רשת ABC בשנים 1944–1945, הופיעה ב-All Star Revue ב-1951 וב-What's My Line? ב-1952, והנחתה ארבעה עשר פרקים של תיאטרון אתל בארימור ברשת DuMont בשנת 1956.
חיים מחוץ לבמה
היא נישאה לראסל גריסוולד קולט (Russell Griswold Colt) ב-14 במרץ 1909 והתגרשה ממנו ב-1923. היו לו שלושה ילדים: סמואל, אתל בארימור קולט וג'ון דרו קולט. מלבד צ'רצ'יל, היא הייתה מאורסת ללורנס אירווינג (Laurence Irving), בנו של השחקן הדגול הנרי אירווינג (Henry Irving), ולא נישאה גם לו. ב-1938 הפכה למנהלת האמנותית הראשונה של מרכז התיאטרון אולני (Olney Theatre Center) במרילנד.
מדוע אתל מכונה גאון
כישרונה של בארימור לא היה אילקטואלי ולא הייתה לה השכלה רשמית מעבר לשנות נעוריה המוקדמות; הטענה מתבססת לחלוטין על מלאכת הבמה, וכדאי לדייק לגבי מה שהמלאכה הזו כללה. הייתה לה נוכחות – היכולת להחזיק אולם גדול מבלי להרים את קולה – ושליטה בתזמון מדויק מספיק כך ששורה אחת בודדת של סיום מערכה, "זה כל מה שיש, אין יותר מזה", השתחררה מהמחזה ונחרתה באוצר המילים הלאומי במשך שני עשורים. זוהי השפעה ניתנת למדידה של הגשה ולא של כתיבה. המרכיב השני היה עמידות לאורך פורמטים: קריירה שהחלה בברודוויי ב-1895 ועדיין עבדה בסרט אילם, ברדיו ב-1923, בסרטים מדברים בשנות ה-40 ובטלוויזיה רשתית ב-1956 דרשה ממנה לכייל מחדש את אותו כלי ארבע פעמים, כאשר כל מדיום דרש הופעה קטנה וקטנה יותר. מעטים מאוד מבני דורה הצליחו לבצע את המעבר פעם אחת; היא הצליחה לבצע אותו שוב ושוב, וזכתה באוסקר כשעשתה זאת בגיל שישים וחמש.
טענת הנגד אמיתית. היא ירשה את הבמה שלה – משפחות דרו ובארימור היו אצולת התיאטרון, ובארימור ב-1895 לא נבחנה בתנאים שווים. תפקידי המסך שלה היו בעיקר תפקידי אופי וגברת גדולות, והאדישות שלה עצמה לפרס האוסكار מרמזת שהיא ידעה את ההבדל בין העבודה שעליה חגגו לה לבין העבודה שהעריכה. היא לא יצרה שום טכניקה ולא השאירה שום אסכולה. מה שהשאירה במקום זאת היה דוגמה לסמכות של שחקנית עובדת שהשתרעה על פני שישים שנה, ומעשה אחד – שביתת 1919 – שבו הוציאה את הסמכות הזו על אנשים שלא הייתה להם שום סמכות משל עצמם.
מורשת
בארימור מתה ממחלת לב וכלי דם בהוליווד ב-18- ביוני 1959, חודשיים לפני יום הולדتها השמונים. תיאטרון אתל בארימור, שנפתח לכבודה ב-1928, עדיין פועל ברחוב 47 מערב – מונומנט יוצא דופן, שכן אין מדובר בלוحة זיכרון אלא בבית עבודה שבו שחקנים מקבלים שכר תחת ההגנות שעבורן שבתה. היא הוכנסה לשדרת הכוכבים של הוליווד ב-1960 וכהיכל התהילה של התיאטרון האמריקאי, ומכתש על פני נוגה נושא את שמה. השושלת המשיכה דרך אחייניתה הרבא דרו. אבל הביטוי הוא הדבר ששרד את הכל: חמישה עשורים של כוכבות הדחוסים לשבע מילים על לדעת מתי לעצור.