אתגר קרת: אמן הסיפור הקצר
עבור אתגר קרת, סיפור אינו מגיע משום מקום. הוא מציק. הוא צף ועולה שנים לאחר מכן בצורה שונה עד שהוא סוף סוף מעלה אותו על הכתב. זו אינה מטאפורה שבה הוא משתמש כדי להישמע כסופר — לדבריו, כך נוצר כמעט כל דבר שפרסם במשך שלושה עשורים, וזה מסביר מדוע סיפוריו כה קצרים, כה מוזרים וכה קשים לשכחה.
ילד שלישי ברמת גן
קרת נולד ב-20 באוגוסט 1967 ברמת גן, ישראל, בן שלישי להורים ניצולי שואה מפולין. הוא מחזיק באזרחות ישראלית ופולנית, עובדה בעלת משקל רב בחייו מעבר לשורה בדרכון, בהתחשב בכך שההיסטוריה המשפחתית שלו שזורה ישירות בסיפורת שלו. הוא למד בתיכון אוהל שם לפני שהחל את לימודיו בתוכנית הבין-תחומית לתלמידים מצטיינים ע"ש אדי לאוטמן באוניברסיטת תל אביב, ובהמשך באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, שם לימד לצד משרת הוראה באוניברסיטת תל אביב. הוא נשוי לקולנוענית שירה גפן, ולהם בן, לב, שנולד ב-2006.
בניית קריירה על הסיפור הקצר מאוד
קובץ הסיפורים הראשון של קרת, צינורות, הופיע ב-1992, ואחריו געגועיי לקיסינג'ר ב-1994 — ספרים שביססו את הסגנון שבו דבק ושכלל מאז: סיפורים שאורכם לרוב שניים או שלושה עמודים, המסופרים בעברית רזה ויומיומית השואבת בחופשיות מסלנג ומדיבור יומיומי במקום מהמשלב הרשמי של הממסד הספרותי אליו נכנס. הקייטנה של קנלר (1998) וגעגועיי לקיסינג'ר (2004) הרחיבו את המוניטין שלו בעולם, וספרים מאוחרים יותר — געגועיי לקיסינג'ר (2019) ואוטוקורקט (2025) — מראים סופר שעדיין עובד עם אותו מבנה דחוס עמוק בתוך הקריירה שלו במקום לעבור, כפי שהמוסכמות עשויות לצפות, לרומן עב-כרס. הוא גם הפיק את הנובלות הגרפיות שקובצו ב-Jetlag (1998–1999), תזכורת לכך שדמיונו מעולם לא הוגבל לפרוזה בלבד.
השפה כנושא הראשון
בראיון ב-2012 ל-The Paris Review, תיאר קרת את יחסיו עם העברית כבלתי נפרדים מצורת סיפוריו: השפה ממזגת שורשים מקראיים עתיקים עם חידושים מודרניים, מה שמאפשר לו לשנות משלבים באמצע משפט בדרכים שלדבריו פשוט אינן יכולות לשרוד תרגום — אובדן שהוא מקבל גם כשהוא עובד עם מתרגמים שהוא סומך עליהם. הוא גם התנגד לתווית "סוריאליסטי" המוצמדת לעיתים קרובות לסיפוריו, בטענה שההבחנה בין ריאלי לסוריאלי אינה העיקר; מה שחשוב לו הוא האם סיפור נאמן לתחושה, "לא אם הם נכונים מדעית". תיאור הכתיבה שלו הוא כמעט אנטי-ספרותי בפשטותו: סיפורים מגיעים מ"טרנספורמציה של רגש וחוויה קיימים המועברים לצורת סיפור", לא מומצאים מאוויר, ואלה שהוא לא מספיק לכתוב פשוט מחכים, לעיתים שנים, עד שהם צפים שוב בתחפושת חדשה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →מעבר לדף
סיפוריו של קרת הוכיחו יכולת הסתגלות יוצאת דופן בין מדיומים. הנרטיב שלו עובד לסרט Wristcutters: A Love Story (2006), והוא ביים יחד עם אשתו, שירה גפן, את הסרט מדוזות (2007), שזכה בפרס מצלמת הזהב לסרט ביכורים בפסטיבל קאן — הצלבה יוצאת דופן לסופר הידוע בעיקר בפרוזה. הוא גם כתב את סרט האנימציה בסטופ-מושן $9.99 (2009), וכמה מסיפוריו הקצרים עובדו לסרטים קצרים, בהם An Exclusive, Glue, LieLand ו-Parallel Universes. המבקר טוד מקיואן, בתיאור המרקם של סיפורת קרת, הצביע על צוות דמויות חוזר של "בלבול גברי, בדידות, מעידות, כרס" המוגשים ב"יצירות פראיות ומלאות המצאה אפלה" — תיאור הלוכד גם את הקומדיה וגם את תחושת האימה הזוחלת ביצירתו.
הוראה כהרחבה של העבודה
קרת רואה בשיעורי הכתיבה היוצרת שלו פחות הדרכה בטכניקה ויותר סוג של מבנה תמיכה קהילתי לפעולה מבודדת מטבעה. הוא אמר שהכיתה מציעה "אקוסטיקה מושלמת לשמוע את הטקסטים שלנו בפעם הראשונה", ומתייחס לסדנה כמרחב המעניק לגיטימציה לכתיבה — פעילות שקל להוריד בסדר העדיפויות בחיים הרגילים — על ידי מתן קהל ומחויבות. הפילוסופיה הזו, של כתיבה כמשהו שצריך להישמע ולא רק להיות מופק, עומדת לצד עבודתו שלו: הוא אמר שחסר לו זמן כתיבה ייעודי ובמקום זאת הוא סומך על סוג של ברירה טבעית, ונותן רק לסיפורים העקשניים ביותר לשרוד מספיק זמן כדי להיכתב.
הכרה
הפרסים של קרת עוקבים אחר מגוון רחב יוצא דופן של צורות וקהלים: פרס ספיר לספרות, הפרס הספרותי היוקרתי בישראל, ב-2018; פרס הספר היהודי הלאומי לסיפורת ב-2019; מסדר האמנויות והספרות של צרפת בדרגת אביר ב-2010; פרס צ'ארלס ברונפמן ב-2016, שהוענק על עבודה הומניטרית לא פחות מאשר על הישגים ספרותיים; ובתחילת הקריירה שלו, פרס האקדמיה הישראלית לקולנוע ב-1996 על הסרט מלכה לב אדום. הפריסה של פרסים אלו — ספרותיים, קולנועיים ואזרחיים — משקפת קריירה שמעולם לא הגבילה את עצמה למדיום אחד.
מדוע אתגר מכונה גאון
הטענה הספציפית המועלית לגבי קרת היא צורנית: הוא דוחס קשת רגשית מלאה — לעיתים קרובות מערכת יחסים שלמה, אבסורד פוליטי שלם, צער שלם — לשניים או שלושה עמודים מבלי שהסיפור ייקרא כסקיצה או כקטע, משמעת שקשה הרבה יותר לשמר לאורך עשרות ספרים מאשר האורך עצמו עשוי לרמוז. היכן שהקיצור של סופר פחות מוכשר נקרא כדלילות, אצל קרת הוא נקרא כלחץ, ומבקרים כמו טוד מקיואן זקפו לזכותו טווח "פראי ומלא המצאה אפלה" בתוך המרחב הזעיר הזה, תוך שמירה על קומדיה אבסורדית וייסורים אמיתיים באותה פסקה. הגבולות הכנים של טענת הגאונות נראים גם הם: קרת מעולם לא הפיק, ולדבריו יש לו עניין מועט בהפקת, הרומן רחב ההיקף שעיגן היסטורית טענות למעמד ספרותי מרכזי, וחלק מהפרסים שלו — פרס צ'ארלס ברונפמן ביניהם — מתגמלים השפעה הומניטרית ותרבותית לא פחות מאשר הישג ספרותי טהור. מה שאינו שנוי במחלוקת הוא שהוא עשה משהו נדיר באמת: הוא הפך את הסיפור הקצר מאוד לצורה ראשונית בת-קיימא, הנקראת בינלאומית, לקריירה ספרותית רצינית בעברית, במקום לאבן דרך למשהו ארוך יותר, והוא עשה זאת בשפה שהוא מתעקש לתאר כמתורגמת רק למחצה, מה שהופך את קהל הקוראים העולמי שלו למרשים עוד יותר.
מורשת
השפעתו של קרת נראית פחות בחקיינים ויותר בעמידות העצומה של קריירה שנבנתה נגד הזרם של מה שסיפורת ספרותית "חשובה" אמורה להיראות — דחוסה, ארוכה, קונבנציונלית מבחינה צורנית. במקום זאת, הוא בילה שלושה עשורים בהוכחה שסיפור בן שני עמודים, הכתוב במשלב של בדיחה המסופרת בבר, יכול לשאת את מלוא המשקל של ירושת השואה, אבסורד של מדינה צבאית ושברון לב יומיומי בבת אחת, ושהקוראים בעשרות שפות ימשיכו לחזור אליו גם בידיעה שתמיד משהו הולך לאיבוד בתרגום.