איתן כהן: פילוסוף שבחר בנואר
איתן כהן (Ethan Coen) בילה שלוש שנים מבודדות בפרינסטון בכתיבת עבודת גמר על לודוויג ויטגנשטיין (Ludwig Wittgenstein), כיוון שלדבריו, הפילוסוף "לא נראה מלא ב-[חרא]. הוא נראה 'צודק', וזו מעלה אצל פילוסוף." לאחר מכן הוא נטש כליל את הפילוסופיה האקדמית, וביחד עם אחיו הבכור ג'ואל (Joel), בנה את אחד מגופי היצירה המובחנים ביותר בקולנוע האמריקאי — שותפות שהייתה כה הדוקה במשך למעלה משלושה עשורים, עד ש"האחים כהן" תפקדו כמעט כחתימת בימוי אחת, עד שבהיותו בשנות השישים לחייו, איתן יצא לביים לבדו.
מסנט לואיס פארק לפרינסטון
איתן ג'סי כהן נולד ב-21 בספטמבר 1957, בסנט לואיס פארק שבמינסוטה, לאב פרופסור לכלכלה, אדוארד כהן (Edward Coen), ולאם היסטוריונית של אמנות, רנה נוימן כהן (Rena Neumann Coen), שניהם אנשי אקדמיה באוניברסיטאות במינסוטה — בית שלפי כל עדות היה מאורגן סביב רעיונות. המשפחה היא ממוצא יהודי-אשכנזי ממזרח אירופה, רקע המגיח בעקיפין לאורך הסרטים של האחים כהן המתרחשים במערב התיכון. הוא למד לתואר עמית בבארד קולג' בסימונס רוק (Bard College at Simon's Rock) שבמסצ'וסטס לפני שעבר לפרינסטון, שם השלים תואר ראשון בפילוסופיה ב-1979. מנחה התזה שלו, הפילוסוף ריימונד גוס (Raymond Geuss), נזכר בו כעבור עשורים כ"סטודנט נמרץ" בעל "הפניות תרבותיות רחבות יותר מרוב עמיתיו." כהן עצמו זוכר את פרינסטון כמקום צחיח חברתית — "בעיקרון כלום — בלי תיאטרון, בלי שירת מקהלות," אמר על חייו מחוץ ללימודים, והוסיף כי מצא את מועדוני האוכל של האוניברסיטה "סוג של מוזרים — אחוות בשם אחר" ולא יצר שם חברויות של קבע. הוא דילג על טקס סיום הלימודים שלו. כשנשאל למה התואר הכין אותו, ענה ביובש האופייני לו: "בהחלט קיבלתי השכלה טובה. איך זה הכין אותי למה שאני עושה, אין לי מושג. אבל זה הקטע של האמנויות החופשיות!"
בניית פילמוגרפיה עם ג'ואל
לאחר סיום הלימודים עבד כהן בעבודות מזדמנות בניו יורק לפני שהצטרף לאחיו ג'ואל לכתיבת תסריטים, וסרט הביכורים של הצמד כבמאים, "רציחות פשוטות" (Blood Simple, 1984), בישר על רגישות שתחזור על עצמה במהלך שלושים וחמש השנים הבאות: עלילות ז'אנר — נואר, פשע, פארסה — שנדחקו מעט מאיזון על ידי קומדיה שחורה ושליטה צורנית. "בייבי אריזונה" (Raising Arizona, 1987), "צומת מילר" (Miller's Crossing, 1990) ו"ברטון פינק" (Barton Fink, 1991), שזכה בפרס דקל הזהב בקאן, ביססו את הטווח שלהם בין קומדיה לאיום. "פארגו" (Fargo, 1996) זיכה אותם בפרס האוסקר לתסריט המקורי הטוב ביותר והפך לעבודתם המזוהה ביותר עם קול אזורי אמריקאי; "ביג לבובסקי" (The Big Lebowski, 1998) בנה לעצמו קהל מעריצים שהלך וגדל מעבר לקבלת הפנים הצנועה לה זכה הסרט בתחילה. "ארץ קשוחה" (No Country for Old Men, 2007) הביא להם את פרסי הסרט הטוב ביותר, הבימוי והתסריט המעובד, מה שהפך את ג'ואל ואיתן כהן לזוג הבמאים השני בלבד בתולדות האקדמיה, והראשון מאז 1962, שחלקו את פרס הבימוי; הסרט זכה לדירוג "טרי" של 94 אחוז ולשבחי ביקורת כמעט אוניברסליים. לאורך הקריירה המשותפת שלהם קיבלו האחים שלוש-עשרה מועמדויות לאוסקר וארבע זכיות. מבקרים תיארו את השיטה החוזרת של הצמד כפיתיון מכוון: סרטים שנבנו כדי "לגרום לך להשקיע, ואז לזעזע את הקרקע," כשהם מפתים את הקהל לתוך הנחת יסוד ז'אנרית לפני שהם מערערים אותה באלימות פתאומית או באבסורד.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →חיים מחוץ לשותפות
כהן נישא לעורכת הסרטים טרישה קוק (Tricia Cooke) ב-1993; לזוג שני ילדים, דסטי ובאסטר ג'ייקוב, והם מתארים את ההסדר שלהם כמכוון ולא מסורתי — כל אחד מנהל מערכות יחסים נפרדות תוך שיתוף בית וחיי משפחה, כאשר קוק, המזדהה כקווירית ולסבית, היא שותפה יצירתית פעילה בפרויקטים הסולו המאוחרים של איתן. לצד עשיית סרטים, כהן כתב לתיאטרון, כולל המחזות "Almost an Evening" (2008) ו-"Talking Cure" (2011), ופרסם את קובץ הסיפורים הקצרים "Gates of Eden" (1998), עדות לתיאבון ספרותי שקדם לכתיבת התסריטים ורץ במקביל אליה.
יוצא לדרך לבד
לאחר "הבלדה על באסטר סקראגס" (The Ballad of Buster Scruggs, 2018), התפוקה המשותפת של האחים כהן נעצרה בעוד כל אחד מהם רדף אחרי תחומי עניין נפרדים; איתן פנה תחילה לדוקומנטרי, כשהוא מביים את "ג'רי לי לואיס: Trouble in Mind" (2022), ואז ליצירת סרטי עלילה לבדו עם "Drive-Away Dolls" (2024), קומדיית מסע שנכתבה יחד עם קוק וזכתה לביקורות מעורבות. הוא המשיך עם "Honey Don't!" (2025), שהוקרן בבכורה בקאן כחלק השני של "טרילוגיית סרטי B לסביים" מתוכננת עם קוק — פרויקט ז'אנרי קטן ובעל מוניטין מפוקפק במכוון שנקרא כהיפוכו של העבודה המלוטשת והמכוילת לאוסקרים שעשה עם אחיו.
מדוע איתן מכונה גאון
השבחים המוצמדים לכהן נוטים לעסוק בדיוק ולא בדמיון גולמי: דיאלוגים ועלילות המכוונים באותה קפדנות שהחיל פעם על הפילוסופיה הפורמלית, מה שמפיק תסריטים — "פארגו", "ארץ קשוחה" — שמבקרים מציינים בשל דיוק הטון שלהם בדיוק כפי שהם מציינים את אפילתם. התיאור של המנחה שלו אותו כ"נמרץ", והדיווח שלו עצמו על המשיכה לויטגנשטיין כי הפילוסוף "נראה צודק", מרמזים על מוח שמעריך הידוק לוגי על פני קישוט, תכונה המופיעה על המסך כשליטה טונאלית ולא כהתפשטות. אך זוהי מלאכת מחשבת ששויפה במשך עשורים של שיתוף פעולה עם אחיו, לא מקוריות אינטלקטואלית בודדת, וכהן תמיד הדף קרדיט על כל גאונות מיוחדת, כשהוא מתבדח שהשכלתו באמנויות חופשיות השאירה אותו ללא מושג איך זה הכין אותו לעשיית סרטים בכלל. עבודת הסולו שלו מאז 2022 הייתה צנועה יותר בהיקפה ובקבלתה משיא הזכיות באוסקר של האחים כהן, תזכורת לכך שחלק גדול ממה שהפך את הסרטים המוקדמים לבעלי אופי מיוחד עשוי היה להיות תלוי בשותפות עצמה.
מורשת
לא משנה מהו האיזון בין התרומות האינדיבידואליות של האחים, העבודה שיצרו יחד — האירוניה עטופת השלג של "פארגו", השתיקה של "ארץ קשוחה", ההתפרסות הקומית המרושלת של "לבובסקי" — עיצבה מחדש את האופן שבו סרט ז'אנר יכול להישמע בידיים אמריקאיות, והפנייה המאוחרת של כהן לפרויקטים קטנים יותר בבימויו עם אשתו מראה קולנוען שעדיין חסר מנוחה לבחון מה הוא יכול לעשות ללא השותפות שהפכה אותו למפורסם. פרינסטון, מצדה, תבעה אותו בחזרה כאחד משלה: כתב העת של בוגרי האוניברסיטה מציין כעת את הכשרתו בפילוסופיה, עד כמה שהשנים ההן הרגישו מבודדות חברתית באותו זמן, כמעצבות למבנה הקפדני דמוי הטיעון של התסריטים שלו.