אלה פיצג'רלד: הילדה שהתכוונה לרקוד
היא עלתה לבמת האפולו ב-21 בנובמבר 1934 כשהיא מתכננת לרקוד. שמה עלה בהגרלה השבועית; המופע שלפניה רקד כל כך טוב שהיא שינתה את דעתה מאחורי הקלעים ושרה במקום זאת. היא בחרה ב-"Judy", שיר של הוגי קרמייקל (Hoagy Carmichael) שאמה אהבה, שלמדה מתקליט של האחיות בוסוול (Boswell Sisters). היא זכתה בפרס הראשון. כשהקהל דרש הדרן היא שרה את הצד השני של אותו תקליט, כי אלו היו שני השירים היחידים שהכירה.
מניופורט ניוז להארלם
היא נולדה ב-25 באפריל 1917 בניופורט ניוז, וירג'יניה. ב-1932 אמה מתה מפציעות בתאונת דרכים; אלה הייתה בת חמש-עשרה. מה שבא לאחר מכן הוא החלק בחייה שמעולם לא אהבה לדון בו: היא עברה להארלם ב-1933, ואחרי תקופה של עבודה ברחוב הועברה למוסד לעבריינים צעירים. היא הייתה בת שבע-עשרה ולמעשה לבדה כששמה עלה באותה הגרלה.
הניצחון באפולו לא היה קריירה. זו הייתה אודישן שאף אחד לא ארגן, מול אחד הקהלים הבודדים באמריקה שיכלו להעניק לגיטימציה לזמרת שחורה בן לילה, וזה עבד כי נערה בת שבע-עשרה קיבלה החלטה טקטית נכונה תחת לחץ.
צ'יק ווב
המתופף צ'יק ווב (Chick Webb) גייס אותה, והיא הצטרפה לתזמורת שלו ב-1935, והפכה לדמות קבועה באולם הריקודים סאבוי בהארלם. בין 1935 ל-1942 היא הקליטה כמעט 150 שירים עם הלהקה.
פריצת הדרך הייתה שיר ילדים. הקלטת ה-1938 שלה ל-"A-Tisket, A-Tasket" הפכה ללהיט רדיו לאומי ואחד התקליטים הנמכרים ביותר של העשור — עיבוד סווינג לשיר ספירה של ילדים, שהוגש עם תזמון של מי שהבינה שחידוש הוא משמעת. ווב מת משחפת בעמוד השדרה ב-16 ביוני 1939, ופיצג'רלד, בת עשרים ושתיים, השתלטה על הלהקה. היא פעלה כ"אלה פיצג'רלד והתזמורת המפורסמת שלה" עד 1942.
ביבופ וסקאט
מה שעשתה לאחר מכן הוא החלק ששכנע את המוזיקאים. בעבודה עם הביג בנד של דיזי גילספי (Dizzy Gillespie), היא החלה להתייחס לקולה כאל כלי נשיפה — מאלתרת קווים ללא מילים מעל שינויי האקורדים במקום לקשט את המלודיה. הקלטת ה-1945 שלה ל-"Flying Home" תוארה מאוחר יותר על ידי הניו יורק טיימס כאחת מהקלטות הג'אז הווקאלי המשפיעות ביותר של העשור.
סקאט לא היה חדש. מה שפיצג'רלד עשתה איתו היה שונה במהותו: היא אלתרה ברמה ההרמונית והקצבית שבה עבדו נגני הביבופ, בזמן אמת, עם אינטונציה מדויקת על פני טווח עצום, תוך ציטוט שירים אחרים תוך כדי. היא גם הקליטה באותן שנים תקליטים מסחריים פשוטים, כולל ארבעה דואטים מובילים במצעדים עם ה-Ink Spots — ביניהם "Into Each Life Some Rain Must Fall". היא יכלה לעשות את שניהם, וזה נדיר יותר מלעשות רק אחד מהם.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →גרנץ, ורב וספרי השירים
נורמן גרנץ (Norman Granz) הפך למנהלה באמצע שנות ה-40 ובסופו של דבר הקים את חברת התקליטים ורב (Verve Records) סביבה, דבר יוצא דופן עבור חברת תקליטים שתיבנה על אמן אחד, וזה אומר משהו על מה שהוא חשב שיש לו בידיים.
ספרי השירים (Song Books) הם התוצאה: שמונה אלבומים בין 1956 ל-1964, שהחלו עם קול פורטר (Cole Porter), ועבדו דרך המלחינים של "ספר השירים האמריקאי הגדול". ספר השירים של דיוק אלינגטון (Duke Ellington Song Book) מ-1957 הוא המדהים שבהם — אלינגטון ובילי סטרייהורן (Billy Strayhorn) אכן מנגנים במחצית מ-38 הרצועות שלו, ותרמו שני קטעים שהולחנו זה עתה. הסדרה לקחה גוף של שירים שנחשבו אז לחומר מסחרי והפכה אותו לרפרטואר, שזה בערך מה שספרי השירים עדיין עושים.
גרנץ גם השתמש בה כדי לשבור את ההפרדה הגזעית ישירות. מ-1949 הוא דרש מאולמות בסבב "ג'אז בפילהרמונית" להסיר את סימוני הישיבה ל"צבעוניים" ו"לבנים", וביטל הופעות שבהן סירבו. ביולי 1954 פיצג'רלד ופמלייתה הורדו מטיסת פאן-אמריקן לאוסטרליה על רקע גזעי. הם תבעו, וניצחו בערעור בינואר 1956.
הריצה הארוכה
היא הקליטה שלושה אלבומי אולפן של ורב עם לואי ארמסטרונג (Louis Armstrong), כולל אלבום האופרה של גרשווין שלהם, ועבדה רבות עם אלינגטון, קאונט בייסי (Count Basie), ומאוחר יותר עם הגיטריסט ג'ו פאס (Joe Pass), איתו עשתה ארבעה אלבומים. חייה הפרטיים היו קצרים ובעיקר אומללים: נישואים ב-1941 לבני קורנגיי (Benny Kornegay) בוטלו בשנה שלאחר מכן; היא נישאה לבסיסט ריי בראון (Ray Brown) בדצמבר 1947 והתגרשה ממנו ב-1953; דיווח של רויטרס מ-1957 על נישואים סודיים באוסלו לנורווגי בשם תור איינאר לארסן (Thor Einar Larsen) הסתיים כשנידון לעבודת פרך בשוודיה.
היא הופיעה במשך כמעט שישים שנה. ב-1993, עם התקדמות הסוכרת, שתי רגליה נקטעו מתחת לברך. היא נתנה את הופעתה הציבורית האחרונה באותה שנה.
מדוע אלה נקראת גאונה
האיכות היא שמיעתית ולא אינטלקטואלית במובן הרגיל, והיא ניתנת לזיהוי מדויק: פיצג'רלד יכלה לשמוע הרמוניה כפי שנגן מהשורה הראשונה שומע אותה ולשחזר אותה באופן מיידי עם קול בעל אינטונציה כמעט מושלמת על פני טווח רחב מאוד. זה מה שהופך את הסקאט שלה לשונה מאפקטים ווקאליים דקורטיביים. כשהיא מאלתרת מעל רצף אקורדים של ביבופ היא לא מקשטת מנגינה; היא מלחינה קו מלודי חדש, בקצב, שהוא נכון הרמונית מול שינויים שנעים מהר יותר מכפי שרוב המאזינים יכולים לעקוב. פסק הדין של הניו יורק טיימס על "Flying Home" — אחת מהקלטות הג'אז הווקאלי המשפיעות ביותר של העשור — היה שיפוט לגבי טכניקה, לא קסם.
המרכיב השני הוא טווח היישום. אותו כלי שאלתר עם הלהקה של גילספי מכר שיר ילדים לכל המדינה ב-1938 ואז הגיש שמונה כרכים של פורטר, גרשווין ואלינגטון בצורה ברורה מספיק כדי שאלינגטון וסטרייהורן יופיעו לנגן בתקליט בעצמם.
טיעון הנגד הכנה: היא לא כתבה כמעט כלום. האנדרטה שלה היא סדרה של אלבומי שירים של אחרים, שנאספו על ידי מנהל שבנה חברת תקליטים סביבה, וספרי השירים הם אוצרותיים לא פחות מיצירתיים. גם מעמדה אינו פה אחד: רולינג סטון הציב אותה במקום ה-45 בדירוג 200 הזמרים הגדולים ביותר שלו ב-2023, שזה לא המקום שבו רשימה מציבה אמן שהיא מחשיבה כעליון. מה שלא נתון במחלוקת הוא האוזן. אף אחד לא הציג מקרה רציני לאוזן טובה יותר.
מורשת
היא מתה משבץ בביתה ב-15 ביוני 1996, בגיל שבעים ותשע, ונקברה בבית הקברות אינגלווד פארק בקליפורניה. שעות לאחר מכן, בהשקת פסטיבל הג'אז של פלייבוי, שלט ה-Hollywood Bowl קרא: "אלה, נתגעגע אלייך".
הגביעים הגיעו בהתמדה: שלושה-עשר פרסי גראמי, פרס מפעל חיים של הגראמי ב-1967, מדליית החירות הנשיאותית, אות מרכז קנדי, המדליה הלאומית לאמנויות, ופרס הנשיא הראשון של ה-NAACP. בטקס הגראמי הראשון ב-1959 היא הפכה לאישה האפרו-אמריקאית הראשונה שזכתה בפרס.
רובם נמצאים כעת בוושינגטון. פיצג'רלד הורישה את חפציה האישיים, הממצאים והתצלומים שלה למוזיאון הלאומי להיסטוריה אמריקאית של הסמית'סוניאן, שמחזיק במדליית אות מרכז קנדי שלה מ-1979 ובכל שלושה-עשר פרסי הגראמי — אוסף שנאסף על ידי אישה ש, שישים שנה קודם לכן, עלתה לבמה בהארלם עם שני שירים ותוכנית לרקוד.