דיק ברונה (Dick Bruna): הקווים הפשוטים והקשים ביותר בעולם ההוצאה לאור
אוצרי מוזיאונים ניסו לצייר את ראשה של מיפי (Miffy). הרי מדובר בעיגול, שני אוזניים, שתי נקודות ו-x קטן. מה שהם גילו, ומה שאוצר מרייקסמוזיאום (Rijksmuseum) תיאר כהוכחה לגאונות של ממש, הוא שהם לא יכלו לעשות זאת – חוסר היומרה לכאורה מתברר כיושב על סף תער של פרוпорציה ומשקל שכמעט איש אי<bos>4 לא יכול למצוא במקרה. דיק ברונה מצא זאת בשנת 1955, המשיך למצוא זאת במשך שישים שנה נוספות, ואף פעם אחת לא נתן לידיים של אדם אחר להתקרב לקו.
הבן שלא רצה להוציא לאור
הנדריק מגდაלנוס ברונה (Hendrik Magdalenus Bruna) נולד באוטרכט (Utrecht) ב-23 באוגוסט 1927 למשפחה בעלת מסורת בתחום הוצאת הספרים ההולנדית. אביו, א.וו. ברונה (A.W. Bruna), ניהל את הוצאת הספרים המשפחתית A.W. Bruna & Zoon יחד עם אחיו הנק (Henk), וההמשכיות הניחה את עצמה מראש. במהלך הכיבוש הגרמני הסתתרה המשפחה באזור האגמים בהולאנד, ושם, מחוץ לבית הספר ومחוץ לעולם, הפך הרישום של הילד ליותר מאשר תחביב.
הסירוב, כאשר הגיע, לא היה מרד בעסקי המשפחה אלא הפנייה מחדש שלהם. הוא יעבוד עבור A.W. Bruna & Zoon – במשך עשורים רבים ובתפוקה עשירה – אלא כאמנים ולא כמוציא לאור. הכשרתו הפורמלית הייתה קצרה ואומללה. הוא נרשם לאקדמיה המלכותית לאמנויות יפות באמסטרדם (Rijksakademie van beeldende kunsten) ועזב, כשהוא מעריך את עצמו מאוחר יותר בבוטות שמעטים האמנים שמסוגלים לה: לא היה לו כישרון כצייר והוא לא ידע לצייר פרספקטיבה.
פריז, והסוג הנכון של כישרון שגוי
הוא נסע ללונדון ואז לפריז, ופריז ארגנה אותו מחדש. מה שמצא שם לא היה האקדמיה אלא בני הזרם המודרני: פרנאן לז"ה (Fernand Léger), פבלו פיקאסו (Pablo Picasso), ומעל לכל אנרי מאטיס (Henri Matisse), שעבודתו הוכיחה שצבע שטוח וקו מתאר חד יכולים לשאת יותר רגש מאשר הצללה ונפח. מעל לכל זאת נוספה המורשת הלאומית שלו, המשמעת הגרפית של דה סטייל (De Stijl), על צבעי היסוד שלה והזוויות הישרות והאמונה שלה שצמצום הוא צורה של יושר.
עבור אדם שלא יכל לצייר פרספקטיבה, זו הייתה השחרור ולא ניחומים. פרספקטיבה הייתה הדבר שלא נזקק לו. דימוי של ברונה אינו כולל עומק, הצללה או אופק; יש לו מישור שטוח, קו מתאר שחור שצויר במכחול, ומספר מצומצם של צבעים חזקים מאוד.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →אלפי עטיפות ספרים
מ-1951 עבד כמעצב של החברה המשפחתית, והתפוקה הייתה עצומה: בערך אלפיים עטיפות ספרים ויותר ממאה פוסטרים. המפורסמות ביותר היו העטיפות של זวארטה ביירטייס (Zwarte Beertjes), סדרת הכריכה הרכה של ברונה, שבה עטיפה הייתה חייבת להיות קריאה במבט חטוף מעבר לחנות. זו הייתה חניכות אידיאלית למה שבא אחר כך – שנים של פתרון, במהירות מסחרית, של הבעיה של כמה מעט סימנים תמונה יכולה לשרוד עליהם.
הארנב בחופשה
ב-1955, במהלך חופשה משפחתית, שירטט ברונה ארנב כדי לבדר את בנו הקטן, וסיפר עליו סיפורי לפני השינה. ספר הילדים הראשון, ניינטי (Nijntje – צורת הקטנה הולנדית לארנב קטן) – הופיע באותה שנה בהוצאת ברונה וזון. כאשר המוציא לאור הבריטי מתואן (Methuen) קיבל את הדמות ב-1963, המתורגמן אוליב ג'ונס (Olive Jones) קבע שהשמים ההולנדיים אינם ניתנים להגייה עבור קוראים אנגלים וקרא לה מiffy (מיפי).
העיצוב התייצב כמעט מיד ולאחר מכן כמעט ולא זז במשך שישה עשורים: קווי מתאר שחורים כבדים, צבעי יסוד שטוחים, שתי נקודות שחורות לעיניים, פה מצומצם ל-x. מרג'ה קρχוף (Marja Kerkhof), שעבדה איתו אצל המוציא לאור שלו, תיאר את האפקט במדויק – תמונות ברורות מאוד, כמעט כמו פיקטוגרמה, ללא עומס, חזקות מאוד, צבעי יסוד עוצמתיים. התיאור של ברונה עצמו את הערעור היה כדרכו חסר זוהר: "אני חושב שזה בגלל שאני מבלה זמן רב בהפיכת הציורים שלי לפשוטים ככל האפשר". מיפי, הוא התעקש, לא הייתה ארנבת שמייצגת ילדה אלא פשוט ילדה קטנה, החווה חוויות יומיומיות.
מיפי כובשת את העולם
סדרת הליבה של מיפי מגיעה לשלושים ושניים ספרים. ספרי הילדים של ברונה מונים סביב מאה עשרים לפי הספירה המתפרסמת ביותר, והם מכרו יותר משמונים וחמישה מיליון עותקים ביותר מחמישים שפות. סביב הספרים צמחה תעשייה: מסחר מוערך בכשלוש מאות מיליון דולר בשנה, סדרת טלוויזיה, סרט באורך מלא ב-2013. מיפי הופיעה בפוסטרים של הרכבת התחתית בניו יורק אחרי 11 בספטמבר 2001, ועל שדות צבעונים שניטעו בדמותה ביפן, שם החיבה גובלת בדת.
ברונה הודיע על פרישתו ב-2014, והציב תנאי אחד מפורש: זכויות היוצרים על מיפי לא יימכרו. במרץ 2016 הוא קיבל את פרס מקס ולטויס (Max Velthuijs Prize), הכבוד הולנדי למפעל חיים באיור ילדים. ספר אחרון, מיפי היא שובבה (Miffy is Naughty), הופיע ב-2017.
מדוע דיק נקרא גאון
המילה שימשה, ועל ידי מישהו עם מעמד להשתמש בה: אוצר של הרייקסמוזיאום החיל אותה על ברונה לאחר שצוות המוזיאון ניסה לשחזר את ראשה של מיפי ונכשל. הכישלון הזה הוא כל הטיעון. הפקולטה המיוחדת היא שיפוט חיסורי – נכונות כמעט פתולוגית להמשיך להסיר עד שרק הבלתי-ניתן לצמצום נותר, בשילוב עם העין לדעת מתי הסרה אחת נוספת תמוטט את הדימוי לאין. זוהי משמעת של סירוב, והיא נדירה בהרבה מהמצאה. ההסבר שלו עצמו היה תיאור של עבודה, לא של השראה: הוא בילה זמן רב בהפיכת הציורים לפשוטים ככל האפשר. הפשטות הייתה התוצר של המאמץ, לא קיצור דרך סביבו.
שני תנאים כנים. ראשית, זוהי גאונות של מלאכה ועיין ולא של אינטלקט: ברונה לא הציע שום תיאוריה, לא כתב מניפסט, ושמר על הטקסטים שלו דלילים כמו הציורים שלו. מה שהיה לו היה יד ותקן, והוא החיל אותם על בעיה אחת במשך שישים שנה. שנית, אוצר המילים לא היה ההמצאה שלו. המישורים השטוחים, קו המתאר השחור וצבעי היסוד הם מאטיס ודה סטייל, וברונה אמר זאת בעצמו; המקוריות שלו הייתה בכך שכיוון את המנגנון המודרניסטי המבוגר הזה אל בני שלוש וסירב להתנשא כשהגיע לשם. הוא גם פסל את עצמו מהפנתאון האמנותי הקונבנציונלי לפרוטוקול – אין כישרון כצייר, אין פרספקטיבה. הטعנה ששורדת את כל זה צרה וחזקה יותר מגאונות כללית: מעולם לא היה אדם טוב יותר בציור של מעט מאוד.
מורשת
ברונה מת בשנתו באוטרכט ב-16 בפברואר 2017, מסיבות טבעיות, בגיל שמונים ותשע, והותיר אחריו אישה, שלושה ילדים ושישה נכדים. הוא עבד כמעט עד הסוף, בעיר שבה נולד, ומיפי היא שובבה הגיע לחנויות אחרי שהלך לעולמו. מה שהותיר מאחוריו יוצא דופן באיור המסחרי: גוף עבודה שאף עוזר לא נגע בו מעולם, דמות שאת זכויותיה סירב מעقרון למכור, ושפה גרפית שנקלטה כל כך ביסודיות בתרבות הוויזualית ההולנדית והיפנית עד שהיא נקראת כיום כעובדה טבעית ולא כהחלטה של אדם אחד. הספרים נשארים מה שהיו – הדרך הקצרה ביותר האפשרית בין קו לבין רגש.