דייוויד הארווי: הגיאוגרף שקרא את "הקפיטל" מאוחר
בסוף שנת 1969, גיאוגרף אנגלי בן שלושים וארבע שהגיע זה עתה לבולטימור העביר לילות בשינה מחוץ למטה המפלגה הפנתרים השחורים המקומי, כחלק מסבב של אנשים שקיוו כי נוכחותם עשויה להרתיע פשיטה של ה-FBI לאחר הירצחו של פרד המפטון בשיקגו. חודשים ספורים קודם לכן הוא פרסם ספר מוקפד מבחינה טכנית על המתודה המדעית בגיאוגרפיה, שהסתיים בשורה "על פי התאוריות שלנו תדעו אותנו". הוא טרם קרא את מרקס. "לא התחלתי לקרוא את מרקס עד שהייתי בן 35", הוא אמר. כל מה שהוא ידוע בזכותו הגיע לאחר מכן.
קנט, קיימברידג' והמספרים
דייוויד ויליאם הארווי (David William Harvey) נולד ב-1935 בגילינגהאם, קנט. הוא השלים את התואר הראשון שלו בקולג' סנט ג'ון באוניברסיטת קיימברידג' בשנת 1957 ואת הדוקטורט שלו שם בשנת 1961, בהנחייתו של ריצ'רד צ'ורלי, עם עבודת גמר על שינויים חקלאיים בקנט של המאה התשע-עשרה. צ'ורלי ופיטר האגט הובילו באותה עת את המהפכה הכמותנית בגיאוגרפיה – המאמץ להפוך דיסציפלינה תיאורית ואנטיקווארית במידת מה להתנהג כמו מדע, באמצעות מודלים, השערות וסטטיסטיקה.
הארווי היה אחד מהמתרגלים המוכשרים ביותר של גישה זו. הסבר בגיאוגרפיה (1969), שנכתב במהלך שמונה שנים בבריסטול, הוא עבודה מרשימה של מתודולוגיה פוזיטיביסטית, והוא הקנה לו את שמו. הוא הכיל גם את זרע עריקתו מהגישה: עוד בזמן שבנה את המנגנון, הוא חש אי-נוחות לגבי "אורתודוקסיה מדעית מדירה" שהשתלטה על התחום, ולגבי מתודה שהתעקשה על הפרדת עובדות מערכים וחפצים מסובייקטים.
בולטימור
הוא עבר לאוניברסיטת ג'ונס הופקינס ב-1969, והעיר עשתה את השאר. בולטימור שלאחר ההתקוממות בעקבות רצח מרטין לותר קינג הציגה בפניו את המחזה של עוני שחור המוני בתוך המדינה העשירה ביותר על פני כדור הארץ, וארגז הכלים הכמותני לא הציע שום דבר מועיל לומר על כך.
תגובתו הייתה אמפירית בטרם הייתה תיאורטית. כשחקר את שוק הדיור בולטימור, הוא גילה שההבחנה בין ערך שימוש לערך חליפין – בית כמחסה לעומת בית כנכס – הסבירה את כשלי השוק טוב יותר מכל דבר בספרות האורתודוקסית. הוא ציין, בהומור מסוים, כי קובעי המדיניות מצאו את הניתוח משכנע, מבלי לדעת מאיפה הוא הגיע.
צדק חברתי והעיר (1973) תיעד את המעבר בפומבי. המבנה שלו, המשלב טיעונים ליברליים ולאחריהם סוציאליסטיים, טען כי מחקר גיאוגרפי אינו יכול להישאר ניטרלי בנוכחות אי-שוויון עירוני, והוא ביסס את מעמדו של הארווי כתיאורטיקן העירוני החשוב ביותר של התחום. הוא תמיד התנגד לתיאור השינוי כקטיעה: הסבר עסק בשיטה, צדק חברתי עסק ברלוונטיות, אתיקה ומשמעות אנושית, והוא רואה בשניים משלימים זה את זה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →גבולות הקפיטל
השיפוט העצמי שלו לגבי עבודתו הטובה ביותר הוא גבולות הקפיטל (1982). זהו אינו מבוא למרקס; זהו ניסיון להשלים טיעון שלא הושלם. למרקס היה מעט יחסית לומר על מחזור ההון הקבוע, על פיננסים ואשראי, על רנטה קרקעית ושווקי נכסים – בדיוק המכניקה שדרכה הקפיטליזם מייצר גיאוגרפיה. הארווי סיפק זאת.
הקונספט המרכזי הוא הקיבוע המרחבי. הון שהצטבר ביתר במקום אחד – יותר מדי כסף שרודף אחרי מעט מדי אפיקי רווח – משחרר את הלחץ על ידי מעבר למקום פחות מפותח, בניית תשתיות, פתיחת שווקים וקניית זמן לעצמו. המשבר אינו נפתר; הוא מועתק ונדחה. מכאן נובעים הרעיונות המזוהים עמו ביותר: דחיסת זמן-מרחב, הקריסה המואצת של המרחק תחת הקפיטליזם, אותה פיתח ב-מצבו של הפוסט-מודרניזם (1989); צבירה באמצעות נישול, רווח שנוצר לא על ידי ייצור אלא על ידי הפקעה – גידור, הפרטות, פינויים; והזכות לעיר, הטענה שתושבים, ולא משקיעים, הם שצריכים לקבוע מה תהיה העיר.
שבתון מתסכל בפריז בשנים 1975–1976, שבוזבז על קשיי שפה ודוגמה מפלגתית, הניב דיבידנד בלתי צפוי: מרתק מהאימפריה השנייה ומבזיליקת הסאקרה-קר שהפך בסופו של דבר ל-פריז, בירת המודרניות (2003), אותה הוא מדרג לצד גבולות כטובה ביותר שלו.
ארבעים שנה של ספר אחד
העובדה יוצאת הדופן ביותר בקריירה של הארווי היא הרגל הוראה. במשך יותר מארבעים שנה הוא לימד קורס על הקפיטל של מרקס, לעיתים קרובות יותר מפעם בשנה. זו אינה סדרת הרצאות; אלו חיים של קריאה חוזרת של טקסט בודד עם אנשים שמעולם לא פתחו אותו, שזהו מבחן החשיפה התובעני ביותר שקיים.
לאחר מחאות ה-WTO בסיאטל ב-1999 והמשבר של 2007–08, הוא הפנה זאת כלפי חוץ. הקורס עלה לרשת ב-2007 והפך להרצאות וידאו חינמיות שנצפו על ידי מספרים עצומים, ולאחריהן הגיעו ספריו מלווים לקפיטל של מרקס (2010, 2013). המטרה המוצהרת הייתה איינשטיינית: פשוט ככל האפשר, אך לא פשוט יותר מכך.
הוא עבר למרכז ללימודים מתקדמים של אוניברסיטת העיר ניו יורק (CUNY) בשנת 2001 כפרופסור מכובד לאנתרופולוגיה, עוזב את מה שכינה סביבה רעילה יותר ויותר בג'ונס הופקינס, ומצטרף לניל סמית' וסינדי כץ. הוא החזיק בקתדרה על שם הלפורד מקינדר באוקספורד מ-1987 עד 1993 בין שתי תקופות עבודתו בהופקינס.
מדוע דייוויד מכונה גאון
האיכות היא התאמה תיאורטית בקנה מידה גדול: לקיחת ניתוח מהמאה התשע-עשרה שהתייחס למרחב כאל מכל שבו התרחשה כלכלה, ובנייתו מחדש כך שהמרחב מיוצר על ידי הכלכלה ולאחר מכן משפיע עליה בחזרה. איש לא עשה זאת. למרקסיזם הייתה תיאוריה של זמן – של שלבים, משברים, היסטוריה – ובעיקרו של דבר לא הייתה תיאוריה של גיאוגרפיה. הארווי סיפק את הממד החסר, והתוצאה הייתה מסגרת שמסבירה ג'נטריפיקציה, פרבור, דה-תיעוש, העברת פעילות לחו"ל ותנופת תשתיות כתופעה אחת הלובשת בגדים שונים.
מדד ההשפעה שלו חריג עבור תיאורטיקן: הוא דורג כסופר ה-18 המצוטט ביותר במדעי הרוח והחברה בשנת 2007, ו-מצבו של הפוסט-מודרניזם לבדו צוטט כחמישים אלף פעמים. הוא עמית של האקדמיה הבריטית והאקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים, בעל תוארי דוקטור לשם כבוד מרובים, וזוכה פרס ווטרין לוד (Vautrin Lud Prize) בגיאוגרפיה.
יש גם צד נגדי. הארווי הוא מסדר ולא מקורי – חומרי הגלם שלו הם של מרקס, ומבקרים טוענים שהקיבוע המרחבי והצבירה באמצעות נישול הם ניסוחים אלגנטיים ולא תגליות חדשות. המסגרת שלו קרובה להיות בלתי ניתנת להפרכה: מכיוון שהקפיטליזם תמיד נמצא במשבר לפי תפיסתו, כל תוצאה מאשרת את התיאוריה, וזו התנגדות מתודולוגית רצינית ולא זולה. חוקרות פמיניסטיות לחצו עליו קשות בנוגע להיעדר מגדר ושעתוק חברתי מ-מצבו של הפוסט-מודרניזם, ביקורת שהוא קיבל ועבד כדי לענות עליה – "נקודת ההתחלה אינה הסחורה, אלא אירוע פשוט, לידתו של ילד מעמד הפועלים". ושיא התחזיות שלו הוא חלקי; הקפיטליזם האריך ימים שוב ושוב מעבר לגבולות שהוא זיהה. מה שאינו מוטל בספק הוא שהוא שינה את מה שדיסציפלינה שלמה יכלה לראות, ועשה זאת לאחר שהתחיל מחדש אינטלקטואלית בגיל שלושים וחמש, מה שדורש סוג של אומץ שרוב האקדמאים המצליחים מעולם לא נזקקים לו.
מורשת
הארווי כתב את צדק, טבע וגיאוגרפיה של שוני (1996) בשנה שבה עבר ניתוח מעקפים, בעקבות אזהרת קרדיולוג לגבי שינוי אישיות אפשרי לאחר מכן: "אם היה לי משהו נוסף לומר, מוטב שאומר אותו בהקדם האפשרי". הוא המשיך לומר זאת במשך שלושה עשורים נוספים. אוצר המילים שבנה – הזכות לעיר, צבירה באמצעות נישול, דחיסת זמן-מרחב – חמק מהגיאוגרפיה האקדמית לחלוטין ושייך כעת לפעילים למען דיור, מתכנני ערים ותנועות אנטי-גלובליזציה שאולי מעולם לא קראו את גבולות. הוא הפך את מרקס מדוקטרינה לכלי עבודה לקריאת נוף, ואז בילה ארבעים שנה בללמד אנשים כיצד להשתמש בו.