דייוויד בואי: האוצר של עצמו
בפברואר 2023 רכש מוזיאון ויקטוריה ואלברט תשעים אלף פריטים מעיזבונו של דייוויד בואי. לא רק תלבושות — פלטת צבעים עם צבע שהתייבש עליה, מכחול, שפכטל, הערות לעיבוד של 1984 שמעולם לא הופק, ושרבוטים על פיסות נייר. "מהערות משורבטות ועד סקיצות קונספט מורכבות," אמרה האוצרת הראשית מדלן האדון כשמרכז דייוויד בואי נפתח ב-2025, "זו תזכורת עוצמתית לכך ששום רעיון לא היה קטן מדי." כמעט אף מוזיקאי אחר לא הותיר אחריו ארכיון שמתעד את התהליך ולא רק את התוצר. עובדה זו היא נקודת המוצא לכל דיון רציני עליו.
בריקסטון, ברומלי, ואגרוף בעין
דייוויד רוברט ג'ונס נולד ב-8 בינואר 1947 ברחוב סטנספילד 40, בריקסטון, לפגי ברנס, מלצרית בקולנוע, וג'ון ג'ונס, שעבד ביחסי ציבור עבור ארגון ברנרדו'ס. המשפחה עברה לברומלי. אחיו למחצה טרי ברנס, שהיה מבוגר ממנו בעשר שנים ואובחן מאוחר יותר כסכיזופרן, חשף אותו לג'אז מודרני, שירת ביט, בודהיזם ותורת הנסתר — כל תוכנית הלימודים של גיל ההתבגרות בבת אחת.
בשנת 1962 הכה אותו חברו ג'ורג' אנדרווד בעין שמאל במהלך ויכוח על נערה. ארבעה חודשים בבית החולים הותירו אותו עם אניזוקוריה קבועה — אישון מורחב שלעולם לא התכווץ שוב — ותפיסת עומק לקויה. זה הפך למאפיין המזוהה ביותר של הפנים המזוהות ביותר בפופ הבריטי, ואנדרווד המשיך לצייר את עטיפות אלבומיו המוקדמים.
בבית הספר הטכני ברומלי הוא למד אמנות, מוזיקה ועיצוב. הוא לקח שיעורי סקסופון מרוני רוס מ-1961 ובהמשך התאמן בפנטומימה ובקומדיה דל'ארטה אצל לינדזי קמפ, משם הגיעה יכולת הבמה שלו. ב-1965 הוא אימץ שם משפחה חדש, בהשראת ג'ים בואי והסכין שנושאת את שמו.
חמש שנים של כישלונות
הקונרדס, הקינג ביז, המניש בויז, הלואר ת'ירד — אף אחד מהם לא הצליח. אלבום הבכורה שלו מ-1967 הניב את "The Laughing Gnome" ולא קריירה. "Space Oddity", שיצא ב-5 ביולי 1969, חמישה ימים לפני שיגור אפולו 11, העניק לו סוף סוף סינגל בחמישייה הפותחת, ואז Hunky Dory ב-1971 נכשל מסחרית בכל מקרה. הוא ניסה במשך שבע שנים.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →זיגי
The Rise and Fall of Ziggy Stardust and the Spiders from Mars (1972) שינה הכל, וכדאי להיות מדויקים לגבי מה שהיה: דמות שהורכבה, בתיאור הפשוט ביותר, ממיזוג הפרסונה של חברו איגי פופ עם המוזיקה של לו ריד. Aladdin Sane העניק לו את המקום הראשון הראשון שלו בבריטניה ב-1973. "Life on Mars?" הגיע למקום השלישי.
אחר כך הוא המשיך לנוע, בקצב שאף אחד לא השתווה לו. האלווין ג'ק ב-Diamond Dogs (1974). ה-"plastic soul" של Young Americans (1975), שהשיר "Fame" מתוכו, שנכתב יחד עם ג'ון לנון, היה המקום הראשון האמריקאי הראשון שלו. הדוכס הלבן הרזה (The Thin White Duke) של Station to Station (1976), דמות שהורחבה מהחייזר שגילם זה עתה ב-The Man Who Fell to Earth, בוצעה בזמן שהתמכרותו לקוקאין הייתה חמורה מספיק כדי להיראות בסרט. לטביעה הזו היה מחיר שהוא תיאר בבוטות: "מחוץ לבמה אני רובוט. על הבמה אני משיג רגש... כל האישיות שלי הושפעה. זה הפך למסוכן מאוד. באמת היו לי ספקות לגבי השפיות שלי." את ההערות הפרו-פשיסטיות ותקרית הצדעה בנאצית מאותה שנה הוא ייחס מאוחר יותר לקוקאין, לדוכס וללוס אנג'לס.
ברלין
הוא עבר לאירופה ויצר את Low (1977), "Heroes" (1977) ו-Lodger (1979) עם בריאן אינו וטוני ויסקונטי — שלושה אלבומים שהפכו טקסטורות אמביינט וקטעי מוזיקה אינסטרומנטליים לתקליטי פופ מסחריים. Scary Monsters (and Super Creeps) (1980) הגיע בעקבותיהם, עליו כתב הביוגרף דייוויד באקלי שבואי השיג "איזון מושלם" בין יצירתיות להצלחה במיינסטרים.
Let's Dance (1983), שהופק בשיתוף נייל רוג'רס עם סטיבי ריי וון בגיטרה, הפך אותו לאמן אצטדיונים. מה שבא לאחר מכן היה התקופה הגרועה בקריירה שלו: Tonight (1984), אז Never Let Me Down (1987), שאותו כינה בעצמו מאוחר יותר "שפל" ו-"אלבום נורא", אז סיבוב ההופעות Glass Spider שביקורות קטלו כראוותנות אצטדיונים מנופחת, ואז Tin Machine, שנדחה כ-"פומפוזי, דוגמטי ומשעמם", כש-EMI התלוננה על "מילים מטיפות" ו-"לחנים חוזרים". Tin Machine II ב-1991 היה התקליט הראשון שלו מזה כמעט שני עשורים שלא נכנס לעשרים הגדולים בבריטניה.
הוא התאושש. Black Tie White Noise (1993) הגיע למקום הראשון; Outside (1995) איחד אותו שוב עם אינו; Earthling (1997) רדף אחרי דראם אנד בייס; Heathen (2002) ו-Reality (2003) החזירו אותו למסלול. התקף לב בגרמניה ביוני 2004 סיים את חיי ההופעות שלו. לאחר עשור של שתיקה הוא חזר עם The Next Day (2013) ואז Blackstar, שיצא יומיים לפני מותו בניו יורק ב-10 בינואר 2016, בגיל שישים ותשע — תקליט שנקרא באופן נרחב לאחר מכן כפרידה מכוונת.
מדוע דייוויד מכונה גאון
האיכות הספציפית אינה הלחנה ואינה וירטואוזיות. היא אוצרותית: אוזן מדויקת ומהירה בצורה יוצאת דופן למה שעומד להיות חשוב, והמשמעת לבנות עולם שלם ומוגמר — סאונד, תלבושת, דמות, יצירות אמנות, פרסונה לראיונות — סביבו לפני שמישהו אחר הבחין בחומר המקור. הוא היה אמן הפופ המשמעותי הראשון שהתייחס לאלבום כמרכיב אחד של אובייקט מעוצב כולל, וארכיון ה-V&A הוא ההוכחה לכך שזה היה מכוון ולא אינטואיטיבי. הסיכום של האדון הוא המפתח: "הוא התייחס לתהליך היצירתי כאל משהו ששווה לתעד בכל שלב."
העדות החיצונית החשובה ביותר מגיעה מפיליפ גלאס, מלחין ללא סיבה מסחרית להחמיא לו, שתיאר את אלבומי ברלין כ-"יצירות מוזיקליות מורכבות למדי, המתחפשות ליצירות פשוטות". זו מחמאה טכנית על הסתרה — הדבר הקשה שנעשה כדי להישמע קל. באקלי טען ש-"פולחן בואי" היה "ייחודי — השפעתו נמשכה זמן רב יותר והייתה יצירתית יותר מכל כוח אחר בתוך מעריצי הפופ". הוא גם המציא כלים מחוץ למוזיקה: BowieNet הייתה בין הפלטפורמות הישירות הראשונות של אמן למעריצים, ו-"אג"ח בואי" מ-1997 הפכו את הקטלוג האחורי שלו לניירות ערך, מבנה פיננסי שאף אחד לא חשב עליו.
טיעון הנגד הוא שאוצרות אינה יצירה. זיגי סטארדאסט, ההמצאה המפורסמת ביותר שלו, ניתן לתיאור כפרסונה של איגי פופ המחוברת למוזיקה של לו ריד. טרילוגיית ברלין בלתי נפרדת מהשיטות של אינו וההפקה של ויסקונטי, ולא ברור באמת כמה מהסאונד הזה הוא של בואי. בין 1984 ל-1992 הוא הפיק רצף עבודה כה גרוע שהפסיקה שלו על אלבום אחד הייתה "נורא", והשיפוט שלו — היכולת שעליה נשענת טענת הגאונות — נטש אותו לחלוטין במשך רוב העשור. אדם שהמתנה שלו היא לדעת מה הצעד הבא נחשף בצורה קשה כשהוא מפסיק לדעת. הגאונות של בואי הייתה אמיתית אך היא הייתה גאונות של סינתזה ותזמון, לא של המצאה גולמית, והיא לא הייתה אמינה.
מורשת
אחד-עשר אלבומים שהגיעו למקום הראשון בבריטניה, שישה פרסי גראמי, ארבעה פרסי בריט, כניסה להיכל התהילה של הרוק אנד רול ב-1996, ויותר ממאה מיליון תקליטים שנמכרו. הוא שיחק ב-The Man Who Fell to Earth, Merry Christmas, Mr. Lawrence, Labyrinth, Basquiat ו-The Prestige, וגילם את בעל של ברכט עבור ה-BBC. הוא כונה הזיקית של הרוק לעיתים כה קרובות עד שהביטוי איבד משמעות, והוא מובן טוב יותר כאמן שהוכיח שקריירת פופ יכולה להיות רצף של עולמות בנויים במכוון ולא קול אחד מתמשך. תשעים אלף הפריטים בסטרטפורד פתוחים לכל אחד, בחינם, שזה בערך מה שהוא היה רוצה.