דוד בן-גוריון: המדינאי שהקים מדינה מכוח רצונו
בצהרי ה-14 במאי 1948, באולם מוזיאון צנוע בתל אביב, עמד מהגר קרח שנקרא בלידתו דוד גרין בשטעטל פולני תחת דיוקן של תיאודור הרצל וקרא בקול הכרזה שהפכה ויכוח בן עשורים למדינה. דוד בן-גוריון בילה ארבעים ושנתיים בעבודה לקראת אותו צהריים יחיד, והוא עמד לבלות את רבע המאה הבאה בבניית המדינה שהוא יצר.
מפלוונסק לפלשתינה-א"י
בן-גוריון נולד ב-1886 בפלוונסק, שהיתה אז חלק מהאימפריה הרוסית, במה שהוא כיום פולין, לאביגדור ושיינדל גרין; אביו היה פעיל בחיבת ציון, תנועה ציונית מוקדמת, והפוליטיקה של הבית עיצבה את הבן מוקדם. בגיל ארבע עשרה, בן-גוריון היה שותף להקמת אגודת "עזרא" ללימוד עברית לילדים מקומיים, מושך כ-150 סטודנטים למרות התנגדות הרשויות הדתיות. ב-1905 הוא הצטרף לפועלי ציון, מארגן שביתות עבודה ודוגל בהגנה עצמית יהודית בתוך האלימות האנטישמית של רוסיה הצארית. ב-1906 היגר לפלשתינה העות'מאנית, מתיישב תחילה בפתח תקווה ועובד בהתיישבות חקלאית — עבודה פיזית שראה אותה כבלתי נפרדת מהפרויקט הציוני עצמו. הוא אימץ את השם "בן-גוריון", שנלקח מדמות צבאית יהודית עתיקה, תוך כדי כתיבה לעיתון מפלגתי סביב 1910.
בניית מוסדותיה של מדינה עתידית
ב-1912 נסע בן-גוריון לקונסטנטינופול ללמוד משפטים, בתקווה להיכנס לפוליטיקה העות'מאנית, אך הרשויות הטורקיות גירשו אותו ב-1915 בשל פעילותו הציונית. הוא נסע אז לארצות הברית, שם פגש וב-1917 נישא לפאולה מונווייס, לפני שהתגייס ללגיון היהודי הבריטי במהלך מלחמת העולם הראשונה. כשחזר לפלשתינה, הוא נעשה אדריכל מרכזי של הפיגום המוסדי למדינה יהודית עתידית: הוא סייע להקים את מפלגת אחדות העבודה ב-1919 וב-1920, את ההסתדרות הכללית של העובדים, שהתחילה עם כמה אלפי חברים והוא הנהיג אותה עד 1935. הוא סייע להקים את ההגנה ככוח הגנה מחתרתי, הנהיג את מפלגת מפא"י מיום היווסדה ב-1930, וב-1935 נעשה יו"ר הסוכנות היהודית, ממשלתה בפועל של הקהילה היהודית בפלשתינה — תפקיד שהחזיק בו עד הקמת המדינה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →הכרזת מדינה
עד סוף שנות ה-40, כשהשלטון הבריטי בפלשתינה קר תחת משקל הסכסוך הערבי-יהודי והאו"ם הצביע על חלוקת הטריטוריה, בן-גוריון עבר להכריז על עצמאות במקום להמתין. ב-14 במאי 1948, במוזיאון תל אביב, הוא קרא וחתם על מגילת העצמאות, ונעשה ראש הממשלה הראשון של ישראל ושר הביטחון הראשון שלה בו זמנית. הוא התמודד מיד עם העובדה של חמישה צבאות ערביים הפולשים למדינה החדשה, ואחד ממעשיו המוקדמים והמשמעותיים ביותר כמנהיג היה איחוד הפלגים החמושים היריבים של ישראל — כולל המיליציות של האצ"ל והלח"י — לצבא לאומי יחיד תחת שליטת ממשלה אזרחית, מהלך שביסס עקרון יסוד של מבנה הצבא של המדינה.
שילטון על אומה צעירה
כהונתו של בן-גוריון כראש ממשלה, שנמשכה מ-1948 עד 1963 עם הפסקה בת שנתיים בשדה בוקר שבנגב מ-1953 עד 1955, הוגדרה על ידי המאמץ לגבש מדינה חדשה ושבירה. הוא דגל במדיניות עלייה יהודית בלתי מוגבלת, פיקח על הכפלת האוכלוסייה היהודית של המדינה בין בערך 1949 ל-1953, והבטיח גיבוי פיננסי ודיפלומטי בינלאומי קריטי באותן שנים עצמן. הוא עדיף התיישבות חקלאית, במיוחד במדבר הנגב שבו הוא עצמו בחר מאוחר יותר לחיות, והתייחס לתחיית הלשון העברית כמרכזית לבניית זהות לאומית מאוחדת מתוך אוכלוסיית מהגרים המגיעה מעשרות מדינות. ב-1956 הוא הנהיג את ישראל במבצע קדש, הצלחה צבאית ודיפלומטית שהבטיחה זכויות ניווט באילת וביצרה קשר ביטחוני עם צרפת שכלל הסכם על טכנולוגיה גרעינית.
פרישה ושנים אחרונות
בן-גוריון התפטר מראשות הממשלה ב-1963 תחת התנגדות פוליטית גוברת, למרות שנשאר חבר הכנסת עד פרישתו בגיל שמונים וארבע ב-1970. את שנותיו האחרונות בילה בשדה בוקר מוקדש ברובו לכתיבה. הוא מת ב-1 בדצמבר 1973, ונקבר בנגב שבילה עשורים בדחיפת ישראלים להתיישב בו. נשיא צרפת שארל דה גול כינה אותו "אחד המדינאים הגדולים ביותר" של המאה העשרים, שיפוט שהדהד רבות בקרב בני דורו גם כשמדיניותו הפנימית — במיוחד כלפי אזרחי ישראל הערבים והפלגים הציוניים היריבים — נותרה שנויה במחלוקת חריפה בבית.
מדוע בן-גוריון נקרא גאון
טענתו של בן-גוריון לגאון היא פוליטית וארגונית ולא אינטלקטואלית בשום מובן אקדמי צר, והרשומות כאן תומכות במסגרת זו בדיוק. כישורו הייחודי היה בניית מוסדות תחת תנאים של חוסר ודאות כמעט מוחלט: הוא לקח קהילת מהגרים מפוזרת ושסועה מבחינה אידאולוגית, ומעל ארבעה עשורים, בנה את הסדרת העובדים, כוח ההגנה ומבני מפלגת השלטון שמדינה מתפקדת תהיה זקוקה להם לפני שהיתה מדינה לנהל אותם. החלטתו לפרק ממיליציות יריבות ולשים את כל הכוח הצבאי תחת שליטה אזרחית ב-1948 — מעשה פוליטי קשה באמת, שבוצע תוך פלישה פעילה — הוא ההישג היחיד שעליו מצביעים בני דורו והיסטורيونאים מאוחר יותר לעיתים קרובות ביותר כראיה לשיפוט אסטרטגי ולא סתם שאפתנות. מקרה הנגד ההוגן הוא שבן-גוריון היה, לפי רוב הדיווחים, לא תאורטיקן מקורי; האידאולוגיה שלו נשענה בכבדות על הזרמים הציוניים-העובדים והסוציאליסטיים הקיימים ולא חידשה חדשים, ומדיניותו כלפי ערבים פלסטינים וכלפי פלגים יהודיים יריבים כמו האצ"ל נותרה נושא לביקורת חמורה ומתמשכת. מה שהמקורות תומכים בו הוא פסק דין של רצון פוליטי יוצא דופן וראיית נולד מנהלית — לא מקירות אינטלקטואלית במובן שנטען למדענים או אמנים.
מורשת
טביעות האצבעות של בן-גוריון נותרו כמעט על כל מוסד יסוד של המדינה הישראלית — צבאה, תנועת העבודה שלה, מדיניות העלייה שלה, היצמדותה לנגב — מה שהופך אותו פחות לשחקן היסטורי יחיד ויותר לאדריכל המכונה דרכה ישראל המודרנית עדיין מנהלת את עצמה, חצי מאה לאחר שעזב את תפקידו.