דאריו ארג'נטו: רצח המבוים כאופרה
בשנת 1968 התיישב מבקר קולנוע רומאי צעיר עם ברנרדו ברטולוצ'י כדי להמציא את הסיפור לסרטו של סרג'יו לאונה היו זמנים במערב. הוא היה בן עשרים ושבע ומעולם לא ביים דבר. שנתיים לאחר מכן הוא יצר את סרטו הראשון, ובתוך עשור עשה דבר שאמור היה להיות בלתי אפשרי: הוא הפך את סצנת הרצח — היחידה הזולה והמתכלה ביותר בקולנוע המסחרי — לצורה בעלת דקדוק, תורת צבעים ופסקול משלה. מאז, איש לא הצליח לקחת זאת ממנו.
רומא, ומבקר שקפץ מעל הגדר
ארג'נטו (Dario Argento) נולד ברומא ב-7 בספטמבר 1940 לתוך עולם הקולנוע. אביו סלבטורה היה מפיק סרטים סיציליאני; אמו אלדה לוקסרדו הייתה צלמת אופנה ילידת ברזיל ממוצא איטלקי, עובדה הראויה לציון, שכן האובססיה של הבן לדימוי מורכב, מואר ומלאכותי לא הגיעה משום מקום. לאחר השכלה תיכונית קתולית הוא שטף כלים בפריז, חזר הביתה לאיטליה בגיל שש עשרה, והחל לכתוב ביקורת קולנוע לעיתון הרומאי פאזה סרה (Paese Sera), שם עשה לעצמו שם בהגנה על סרטים ז'אנריים שמבקרים מכובדים התעלמו מהם.
כתיבת תסריטים הגיעה בעקבות זאת – התסריט הראשון שלו שהופק היה קומדיה משנת 1966 – ואז הגיעה המשימה של לאונה. הייתה זו התמחות יוצאת דופן: הוא למד מבנה לא בבית ספר לקולנוע, אלא מוויכוחים על סרטים בכתובים ולאחר מכן מבניית השלד של אחד המערבונים בעלי הקצב המכוון ביותר שצולמו אי פעם.
טרילוגיית החיות
הציפור בעלת נוצות הבדולח (1970) הוא המקום שבו מוגדרת לראשונה הבעיה של ארג'נטו. אדם צופה במאבק דרך חזית גלריה מזכוכית, בטוח שראה ניסיון רצח, וטועה לגבי מה שראה. ההיפוך הזה – עד הראייה שאינו מסוגל לקרוא את זיכרונו שלו – הפך לעיסוקו לכל החיים, וזו הסיבה שהסרטים שלו חסרי מנוחה מבחינה ויזואלית. אם הראייה אינה מהימנה, המצלמה חייבת להמשיך לנוע עד שתמצא את הדבר שהחמיצה.
החתול בעל תשעת הזנבות (1971) ו-ארבעה זבובים על קטיפה אפורה (1972) השלימו את מה שנודע כטרילוגיית החיות. שלושתם שייכים לג'אלו (giallo), המותחן האיטלקי שנקרא על שם הכריכות הצהובות של ספרי פשע זולים – ז'אנר שמריו באווה כבר עיצב לפני שארג'נטו הגיע, חוב שראוי לציין בבירור. מה שארג'נטו הוסיף היה קפדנות: בימוי מורכב, בנייה אמנותית, והתעקשות שסצנות מפתח ייבנו ולא רק יצולמו.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →אדום עמוק
פרופונדו רוסו (1975) מכונה רבות כסרט הג'אלו הטוב ביותר שנעשה אי פעם, וארג'נטו כינה אותו הסרט האהוב עליו ביותר. זהו גם הסרט שבו כל אלמנט של הסגנון הבוגר מתלכד – הרוצח בעל הכפפות השחורות, הטראומה מילדות הקבורה בבית, המצלמה המשוטטת בין חפצים במקום פנים, והפסקול של להקת הרוק המתקדם גובלין (Goblin), שהמוזיקה הדוחפת והלא-נעימה שלה הפכה למזוהה כמו הדימויים. ג'ון קרפנטר ייחס לעבודתו המוקדמת של ארג'נטו השפעה על ליל המסכות, שנעשה שלוש שנים לאחר מכן.
סוספיריה ושלוש האמהות
סוספיריה (1977) נטש את מסגרת הבלש הרציונלית של הג'אלו לטובת כישוף טהור: אקדמיית מחול גרמנית המנוהלת על ידי מסדר מכשפות, מוצגת בפלטה של אדומים, כחולים וירוקים צורמים ששום סרט אימה לא ניסה קודם לכן. הוא פתח את טרילוגיית שלוש האמהות, שהמשיכה ב-אינפרנו ב-1980 ונסגרה לבסוף, באיחור של עשרים ושבע שנים, על ידי אמא של דמעות ב-2007. לאחר מכן הגיעו טנברה (1982), חזרה לעיסוק הפרוצדורלי, תופעות (1985) ו-אופרה (1987).
השאיפה הטכנית לאורך השנים הללו הייתה קבועה – אימוץ מוקדם של הסטדיקאם, דיוק אכזרי בעריכה, ותנועות מצלמה שתוכננו להיות בלתי אפשריות. הוא אמר על האבולוציה שלו: "האימה היא כמו נחש, תמיד משילה את עורה, תמיד משתנה."
העסק המשפחתי
ארג'נטו פגש את השחקנית והכותבת דריה ניקולודי (Daria Nicolodi) בזמן הליהוק לאדום עמוק ב-1974. בתם אסיה נולדה ב-1975; ניקולודי כתבה בשותפות את סוספיריה והופיעה בכמה מסרטיו, והזוג נפרד ב-1985. בתו הבכורה פיורה, שנולדה ב-1970, הגיעה מנישואיו הראשונים למריסה קזאלה. אסיה הפכה לשחקנית ובמאית בזכות עצמה ועבדה שוב ושוב עבור אביה, ב-טראומה, תסמונת סטנדל ו-דרקולה תלת-מימד – שיתוף פעולה שעורר תגובות רבות, בהתחשב במה שהוא מבקש מהשחקניות הראשיות שלו לעבור על המסך.
הוא גם חצה את האוקיינוס האטלנטי. ב-1978 הוא הפיק במשותף את שחר המתים של ג'ורג' רומרו, ופיקח על גרסה אירופית נפרדת שיצאה תחת השם זומבי עם פסקול כבד יותר של גובלין. תסמונת סטנדל (1996) היה הסרט האיטלקי הראשון שהשתמש בדימויים שנוצרו במחשב, והוא צילם בתוך גלריית אופיצי בפירנצה תחת אישור שלא ניתן לאף במאי אחר.
מדוע דאריו מכונה גאון
הטענה אינה על סיפור סיפורים. העלילות של ארג'נטו הן לעיתים קרובות לא עקביות, הדיאלוגים שלו פונקציונליים, הדמויות שלו דקות, ומעולם לא היה אכפת לו מכך – הנרטיב, בסרטיו, הוא פיגום לרצפים שחשובים. הטענה נשענת על מלאכה מסוג מיוחד: הוא מתייחס לרצח כפי שכוריאוגרף מתייחס לריקוד, כאירוע מתוכנן עם משך זמן, סכימת צבעים, לוגיקת מצלמה ומוזיקה משלו. לפניו, רצח בקולנוע היה תוצאה. הוא הפך אותו לקומפוזיציה.
היכולות מזוהות. הוא משתמש בצבעי יסוד ברוויה שאמורה להיראות מגוחכת ובמקום זאת מייצרת אימה. יש לו עין מקורית לתנועות מצלמה, השולחת את העדשה דרך חללים וחפצים במקום סביבם. והוא בנה את צליל האימה המודרנית על ידי מסירת פסקולים ללהקת רוק, דבר שאף במאי רציני לא עשה ב-1975. הרעיון הצורני המרכזי שלו – שעד יכול להביט באמת ולא לראות אותה – נרדף בעקביות ממשית לאורך חמישים שנה.
טיעון הנגד משמעותי. המוניטין שלו נשען על בערך חמש עשרה שנים; הדעיכה שלאחר מכן הייתה תלולה. פנגוריה (Fangoria) כתב ב-2010 שסרטיו המאוחרים הם "מרושלים, תפורים יחד בצורה כה רשלנית שהם דולפים נוזל חיוני" – מרשיע עבור יוצר סרטים שהיה פעם כה מדויק בבנייה ובעריכה. הסדיזם כלפי נשים בסרטיו הוא האשמה הוגנת, לא כזו הנובעת מאי-נעימות. והוא לא המציא את הג'אלו; באווה הגיע לשם קודם. ארג'נטו שכלל סגנון, ואז חזר עליו זמן רב לאחר שהמשמעת שהפכה אותו לעובד נעלמה.
מורשת
השפעתו מגיעה רחוק יותר מהכנסות הקופות שלו. הצבעים של סוספיריה, המצלמה המשוטטת של אדום עמוק והפסקולים של גובלין הם כעת ציוד סטנדרטי באימה, מושאלים על ידי במאים שמעולם לא ישבו לאורך סרט שלם של ארג'נטו, ועבודתו היא מרכיב קבוע בלימודי קולנוע אקדמיים – מראות שבורות/מוחות שבורים של מייטלנד מקדונאף התייחס אליו ברצינות כבר ב-1991. הוא מנהל את פרופונדו רוסו, חנות מזכרות אימה ברומא שנקראה על שם סרטו שלו, ותרם למשחקי וידאו. הוא חזר לביים עם משקפיים כהים ב-2022 לאחר עשור של היעדרות, וב-2021 העניק הופעה שזכתה לשבחים כשחקן בסרט וורטקס (Vortex) של גספאר נואה בפסטיבל קאן – אדם זקן המגלם אדם זקן המאבד את שפיותו, מה שמהווה סיומת מוזרה ומרגשת למדי עבור במאי שהעביר את הקריירה שלו בהתעקשות שאיש אינו יכול לסמוך על מה שהוא רואה.