דאריו פו היה שחקן, מחזאי ופעיל פוליטי איטלקי שזכה בפרס נובל לספרות בשנת 1997. הוא ידוע בעיקר בזכות פארסות פוליטיות כמו "מותו המקרי של אנרכיסט" ו"מיסטרו בופו", שהחיו מסורות של ליצנים מימי הביניים. יצירתו השתמשה בצחוק ככלי פוליטי כדי לאתגר את הכוח העכשווי.
דאריו פו: הליצן ששוטט את הסמכות
קרדינל ויקאר של רומא כינה את המופע הידוע ביותר שלו "המופע הכופר ביותר בהיסטוריה של הטלוויזיה". רשות השידור האיטלקית החרימה אותו במשך ארבע עשרה שנים והשמידה את הקלטות. ארצות הברית סירבה להעניק לו ויזה פעמיים, ובמקרה אחד האשימה אותו בהשתייכות לארגונים שתמכו בטרוריסטים, בתקופה שבה היה המחזאי הזר המופק ביותר בתיאטראות אמריקאיים. בשנת 1997 העניקה לו האקדמיה השוודית את פרס נובל לספרות. דאריו פו הקדיש את חייו להוכיח שצחוק הוא כלי פוליטי, וכל המעורבים הבינו זאת.
מספרי הסיפורים של אגם מאג'ורה
דאריו לואיג'י אנג'לו פו נולד ב-24 במרץ 1926 בסנג'אנו, בלומברדיה ליד אגם מאג'ורה, הבכור מבין שלושה ילדים. אביו פליצ'ה היה מנהל תחנת רכבת ושחקן חובב סוציאליסטי; אמו, פינה רוטה, הגיעה ממשפחת איכרים. המשפחה עברה ללא הרף לאורך הגבול השוויצרי, והילד ספג מסורת שבעל פה חיה מסבו מצד אמו, מדייגים לומברדים ומנפחי זכוכית - ה"פבולטורי" (fabulatori), מספרי סיפורים שאילתרו, הגזימו ועבדו עם הקהל. זוהי העובדה החשובה ביותר לגבי האמנות שלו: כל מה שעשה מאוחר יותר בתיאטרון היה גרסה מתוחכמת של משהו ששמע לראשונה על שפת אגם.
עברו במלחמה שנוי במחלוקת. כשגויס בגיל שש עשרה לרפובליקה הסוציאלית האיטלקית של מוסוליני, פו אמר שהוא עזר בחשאי לאביו להבריח פליטים וחיילים בעלות הברית לשוויץ. עדויות של פרטיזנים ושל חברים פשיסטים לשעבר ערערו על כך, ופסק דין של בית משפט בווארזה ב-1979 רמז שהוא השתתף בפעולות פשיסטיות אמיתיות. הפרשה נותרה לא פתורה.
לאחר 1945 למד באקדמיית בררה ולמד אדריכלות בפוליטכניקו של מילאנו, והחל תזה על בנייה רומית. מאוכזב מהפרקטיקה האדריכלית שלאחר המלחמה, הוא סבל מהתמוטטות עצבים; רופא יעץ לו לעשות את הדברים שנתנו לו הנאה. הוא פנה לאמנות ולתיאטרון מאולתר ומעולם לא חזר בו.
פרנקה ראמה
הוא פגש את השחקנית פרנקה ראמה בזמן ששניהם עבדו במגזין Sette giorni a Milano. הם נישאו ב-24 ביוני 1954 ובנם יאקופו נולד במרץ שלאחר מכן. השותפות שבאה בעקבותיה הייתה טוטאלית: פו כתב, ביים ועיצב תפאורות ותלבושות; ראמה ניהלה את החברה, הופיעה, וכתבה יותר ויותר חומרים משלה, במיוחד המונולוגים על חייהן של נשים שהאקדמיה השוודית תציין מאוחר יותר. להתייחס לגוף העבודה של פו כאל תוצר של מחבר אחד זה לתאר אותו בצורה שגויה.
מוחרם על ידי רשות השידור הממלכתית
בשנת 1951 הזמינה RAI סדרת רדיו סולו, Poer nano, שמונה עשר מונולוגים של אגדות למבוגרים שעיבדו בצורה לא מכובדת חומר מקראי ושייקספירי. הרשויות הזדעזעו וביטלו אותה; פו פשוט הציג אותה בשידור חי בתיאטרון אודאון במילאנו ב-1952. בשנת 1953 הוא יצר יחד את המגזין Il dito nell'occhio - "אצבע בעין" - עם פרנקו פרנטי וג'וסטינו דוראנו, מופע של עשרים ואחד מערכונים שרץ 113 הופעות בתיאטרון פיקולו ואז יצא לסיבוב הופעות.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →לאחר מכן הגיעה תקופה ברומא בכתיבה לקולנוע, כולל Lo svitato (1956) של קרלו ליצאני, סרט שחב חוב לטאטי, קיטון וצ'פלין. פו אמר שהחניכות לימדה אותו "רצפים, קצב מהיר, דיאלוג חד, והיפטרות ממוסכמות של מקום וזמן" - תיאור של מלאכת הבמה הבוגרת שלו.
חברת Compagnia Fo-Rame הוקמה ב-1958 והוציאה שש מחזות באורך מלא בשנה. Gli arcangeli non giocano al flipper (מלאכים לא משחקים פינבול, 1959) הפך ליצירתו הראשונה שהועלתה בחו"ל. לאחר מכן, ב-1962, שכרה אותו RAI לכתוב ולביים את תוכנית המגוון Canzonissima. מערכון אחד הראה דודה נופלת לתוך מכונה לעיבוד בשר; תעשיינים התלוננו. כאשר RAI סירבה לשדר פרק על אתרי בנייה לא בטוחים מחשש להלהיב את האיגודים, פו וראמה עזבו ב-29 בנובמבר 1962. RAI תבעה אותם, השמידה את ההקלטות והרחיקה אותם מהטלוויזיה האיטלקית במשך ארבע עשרה שנים. הפרלמנט דן בכך.
נואובה סצנה ולה קומונה
אחרי מאי 1968 פו וראמה נטשו לחלוטין את התיאטרון המסובסד והקימו את Associazione Nuova Scena, שהופיעה במועדוני עובדים. פו מעולם לא היה חבר במפלגה הקומוניסטית האיטלקית, והנכונות שלו לסאטירה עליה מהבמה הפכה את הברית לקצרת ימים. בשנת 1970 הוא, ראמה, פאולו צ'ארקי ונאני ריקורדי הקימו את Collettivo Teatrale La Comune, והפכו סדנה נטושה ברובע הפועלים פורטה ויטוריה במילאנו למרכז קהילתי עם ספרייה, תיאטרון ומתקנים אורקוליים.
מיסטרו בופו, שהוצג לראשונה ב-1969, היה הביטוי הטהור ביותר של מורשת הפבולטורי: סיפור סיפורים סולו שנלקח מדרמה דתית מימי הביניים והופנה נגד כוח הכמורה. הוא הציג אותו ברחבי אירופה, אסיה, קנדה ואמריקה הלטינית במשך שלושים שנה, והוא כונה אחד המופעים השנויים במחלוקת והפופולריים ביותר בתיאטרון האירופי שלאחר המלחמה. פסק הדין של הקרדינל אוגו פולטי עליו היה שורת הכפירה.
מותו המקרי של אנרכיסט
בדצמבר 1969 פצצה בבנק הלאומי לחקלאות בפיאצה פונטנה במילאנו הרגה שישה עשר בני אדם. האנרכיסט ג'וזפה פינלי, שנלקח למעצר משטרתי, נפל מחלון בקומה הרביעית ומת. שנה לאחר מכן פתח פו את Morte accidentale di un anarchico, שבה מחקה כפייתי מסתנן לתחנת משטרה ומאלץ את השוטרים לשחזר את הדיווחים הסותרים שלהם. פו תיאר זאת כ"פארסה גרוטסקית על פארסה טראגית". זה הפך למחזה האיטלקי המופק ביותר של המאה.
Non si paga! Non si paga! (לא משלמים! לא נשלם!, 1974) דרמטיזציה של תנועת האוטורידוציונה, שבה איטלקים לקחו סחורות מסופרמרקטים ושילמו מה שנראה להם הוגן. עד 1990 הוא הועלה בשלושים וחמש מדינות, והכותרת האנגלית שלו נכנסה לשפה.
העלות
התגמול לא היה מטאפורי. במרץ 1973, חמישה פשיסטים - לכאורה בהזמנת קציני קראביניירי ממילאנו - חטפו את פרנקה ראמה באיומי אקדח, אנסו, הכו, שרפו וחתכו אותה, והשאירו אותה בפארק. הזוג המשיך לסייר. באותו ספטמבר Guerra di popolo in Cile, שנכתב לאחר מותו של אלנדה, הוצג בפני קהל כל כך טעון שטורינו צופה אחד אכל עשרה עמודים של מסמך שחשש שמכיל שמות. בנובמבר עצרה המשטרה את פו בססארי, תוך הפרת חוק איטלקי האוסר על המשטרה להיכנס לתיאטראות במהלך הופעות; הזעם מכר יותר כרטיסים.
בשנת 1980 ארצות הברית אסרה עליהם להשתתף בפסטיבל התיאטרון האיטלקי; "ערב ללא דאריו פו ופרנקה ראמה" הועלה בניו יורק בנוכחות ארתור מילר, ברנרד מלמוד, ריצ'רד פורמן ומרטין סקורסזה. סירוב שני הגיע ב-1983. הסיכום של פו היה פו טהור: "אנחנו אזרחים איטלקים שאמורים להיות אשמים בפשע של סיוע לטרוריסטים. הרשויות השיפוטיות האיטלקיות מעולם לא האשימו אותנו... עכשיו האמריקאים מחליטים שאנחנו תומכים בטרוריסטים - או שהרשויות האיטלקיות לא עושות את עבודתן או שהן שותפות שלנו".
למה דאריו נקרא גאון
הציטוט של האקדמיה השוודית מציין את האיכות במדויק: סופר "שמחקה את ליצני ימי הביניים בשוט הסמכות ובשמירה על כבודם של המדוכאים". זו לא נוסחת נימוס. המקוריות האמיתית של פו הייתה ארכיאולוגית ופורמלית כאחד - הוא עבר מעבר לכל המסורת הבורגנית של המחזה העשוי היטב אל הג'ולארה של ימי הביניים ואל הקומדיה דל'ארטה, הוא שחזר דקדוק ביצוע של אלתור, פנטומימה, פנייה ישירה וקומדיה פיזית שהתרבות הגבוהה האיטלקית דחתה, והשתמש בה כדי להעמיד לדין פשעים עכשוויים. ההישג הטכני הוא שהמחזות מצחיקים באמת, מבנית - פארסה שנבנתה עם הדיוק ההנדסי שהצורה דורשת - תוך כדי שהם עוסקים באדם שנזרק מחלון תחנת משטרה. כמעט אף אחד לא יכול להחזיק את שני הדברים האלה במכונה אחת.
הוא היה גם איש תיאטרון טוטאלי בצורה שכמעט נעלמה: סופר, במאי, מעצב, פנטומימאי ומבצע, המסוגל להחזיק קהל לבדו במשך שעתיים. זו מלאכה, לא אינטלקט, ופו אמר זאת בעצמו.
טיעון הנגד ראוי להיאמר. המחזות שלו הם מזדמנים וטופיקליים לפי עיצוב; נקראים על הדף, מופשטים מגופו ומהתזמון שלו, רבים הם דקים יותר מהספרות הדרמטית המודרנית הגדולה, והפרס ב-1997 עורר התנגדות אמיתית מצד מבקרים שחשבו שפרס נובל לספרות צריך ללכת לגוף כתיבה ולא למסורת ביצוע. הוא היה פולמוסי ולא חקירתי, ובהמשך חייו השאיל את סמכותו לעמדות - כולל הטלת ספק בדיווח הרשמי על ה-11 בספטמבר - שערערו את מעמדו כאנליסט רציני. והתיעוד המלחמתי שתיאר סותר את עדות בית המשפט. פו היה נהנה להיות הטיעון ולא פסק הדין המיושב. הוא כבר כינה את הפרס "קומדיה אמיתית" ב-1975, והוסיף שקבלתו "תהיה כמו לשחק באחד המחזות שלי".
מורשת
פו המשיך לעבוד לאחר שבץ מוחי ב-1995, וכתב את לאונרדו: הטיסה, הרוזן והאהבות בקיץ שלאחר מכן. האפיפיור והמכשפה (1989) הפך למחזה האיטלקי הנצפה ביותר בעונתו. בשנות ברלוסקוני הוא נתבע על ידי סנאטור מפורצה איטליה על מחזה - "אני עושה סאטירה כבר 40 שנה. זה פרדוקס. זה גרוטסקי" - רץ לראשות עיריית מילאנו תחת הסיסמה "אני לא מתון", וקיבל 23.4 אחוזים בפריימריז של מרכז-שמאל בינואר 2006. הוא צייר ברצינות עד הסוף; תערוכת בררה שלו ב-2016 כיבדה את יוהאן "רוקלי" טרולמן, מתאגרף סינטי שנרצח על ידי הנאצים. הוא נפטר במילאנו ב-13 באוקטובר 2016, בגיל תשעים. התיאטרון שהוא הציל מימי הביניים עדיין, בכל מקום שבו הסמכות מתנהגת רע, משמש בדיוק כפי שהתכוון.