דריוס מיו: האיש ששמע שני סולמות בו-זמנית
בשנת 1949 במכללת מילס (Mills College) באוקלנד, ניגנה רביעיית בודפשט את רביעיית המיתרים ה-14 של דריוס מיו, ורביעיית פגניני ניגנה את ה-15 שלו. לאחר מכן, שמונת המוזיקאים התיישבו יחד וניגנו את שתיהן בו-זמנית, כתמנייה. זה עבד. הפעלול הבודד הזה אומר כמעט הכל על המלחין: תיאבון לסימולטניות, סירוב להתייחס לשכבות מוזיקליות כמוציאות זו את זו, וקורטוב של שובבות פרובאנסלית שמבקרים מעולם לא ידעו בדיוק מה לעשות איתו.
משפחה עתיקה מן הרפובליקה
מיו נולד במרסיי ב-4 בספטמבר 1892 וגדל באקס-אן-פרובאנס, שתמיד ראה בה את המושב המשפחתי האמיתי שלו. משפחתו הייתה מיהודי קומטה ונסן (Comtat Venaissin), קהילה פרובאנסלית שניתן להתחקות אחר עקבותיה עד המאה ה-15 ושלא השתייכה לא לעולם האשכנזי ולא לעולם הספרדי – הבחנה שהוא היה גאה בה. הוריו היו גד גבריאל מיו וסופי אלטיני. הוא החל ככנר לפני שהקומפוזיציה השתלטה על חייו.
בקונסרבטואר של פריז הוא למד הלחנה אצל שארל-מארי וידור, הרמוניה וקונטרפונקט אצל אנדרה גדלז', ועבד בפרטיות עם ונסן ד'אנדי. הוא פגש גם שני סטודנטים שהיו חשובים לזהותו הציבורית: ארתור הונגר וז'רמן טייפר. בשנת 1925 נשא לאישה את בת דודתו מדלן, שחקנית ומדקלמת; בנם היחיד, דניאל, שנולד ב-1930, הפך לצייר ופסל.
ריו, והגילוי של הסימולטניות
ההפסקה המכריעה הגיעה בשנת 1917. המשורר והמחזאי פול קלודל, שמונה לשגריר צרפת בברזיל, לקח את מיו עמו כמזכיר. שנתיים הבאות עיצבו מחדש את שמיעתו. המוזיקה הברזילאית הפופולרית, ההתנגשויות הפוליריתמיות של הקרנבל, הלהקות החופפות ברחובות ריו – אף אחת מאלה לא צייתה להיררכיה ההרמונית המסודרת שלימד הקונסרבטואר. הוא שיתף פעולה עם קלודל בבלט L'Homme et son désir וחזר הביתה עם הצליל של עיר המנגנת כמה דברים בו-זמנית ומסרבת להתנצל.
שתי יצירות נושאות את השאריות הללו באופן ישיר. Le bœuf sur le toit שוזרת מנגינות ברזילאיות וניב קרנבלי לתוך רונדו שהפך לאחד התווים הידועים לשמצה של שנות ה-20. Saudades do Brasil היא סוויטה של שתים-עשרה ריקודים, שכל אחד מהם נקרא על שם שכונה בריו. מתוך הניסיון הזה צמחה הטכניקה שהוא מזוהה עמה: פוליטונאליות, השמעה מכוונת של שני סולמות או יותר בו-זמנית. זו לא הייתה חדשנות לשם חדשנות. הוא שמע זאת קורה ברחוב והגיע למסקנה שהאוזן יכולה לעמוד בכך.
שיק (Les Six), והחברה שבה החזיק
בחזרה בפריז הוא נרשם – יותר על ידי עיתונאים מאשר על ידי מניפסט – לקבוצת "השישה" (Les Six), הקבוצה הרופפת של מלחינים צרפתים צעירים שמוקמו נגד הרצינות הווגנריאנית והערפיליות של דביסי. התווית נדבקה וצמצמה את המוניטין שלו מאז, כי היא גרמה לו להישמע כשנון יותר מאשר כאומן.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →הראיות מצביעות לכיוון השני. הוא הקדיש את רביעיית המיתרים החמישית שלו, שנכתבה בשנת 1920, לארנולד שנברג, וב-1921 הוא ניצח על הבכורה הצרפתית והבריטית של Pierrot lunaire. מלחין שנדחה באופן שגרתי כבדרן השדרות של המוזיקה הצרפתית עשה, בגיל שלושים, את העבודה המעשית של הצגת המודרניסט הקשה ביותר של אירופה לשתי מדינות.
הארלם, 1922
בטיול לניו יורק בשנת 1922 הלך מיו להארלם ושמע ג'אז מנוגן על ידי האנשים שהמציאו אותו – בפעם הראשונה, לדבריו, הוא נתקל בדבר האמיתי ולא בחיקויים האירופיים שלו. התוצאה הייתה La création du monde, הבלט משנת 1923 הסופג אינפלקציות של בלוז וכלי ג'אז לתוך פרטיטורה קונצרטית. זו נותרה היצירה המבוצעת ביותר שלו ואחד הניסיונות הרציניים המוקדמים ביותר של מלחין אירופי לקחת את הג'אז בתנאים שלו ולא כקישוט אקזוטי.
גלות לאוקלנד
דלקת מפרקים שגרונית החלה לתקוף אותו בשנות ה-30 ובסופו של דבר ריתקה אותו לכיסא גלגלים למשך שארית חיי העבודה שלו. כאשר גרמניה פלשה לצרפת ב-1940, מוצאו היהודי הפך את השהות לבלתי אפשרית ואת כל חזרה לפני השחרור לבלתי מתקבלת על הדעת. המשפחה יצאה לארצות הברית, ומיו קיבל משרת הוראה במכללת מילס באוקלנד, קליפורניה.
הוא לא התייחס לגלות כאל הפסקה. הוא הלחין שם את האופרה Bolivar ב-1943, עבד עם הכנר הנרי טמיאנקה ורביעיית פגניני, וכתב את ה-Suite française, שהושמעה בבכורה בסנטרל פארק בקונצרטים התזמורתיים של נאומבורג ב-13 ביוני 1945 – גלויה מגעגועי בית של צרפתי, שנוגנה בחינם לקהל ניו-יורקי שבועות לאחר תום המלחמה באירופה. מ-1947 עד 1971 הוא לסירוגין לימד שנים בין מילס לקונסרבטואר של פריז, והוסיף את פסטיבל המוזיקה של אספן ואת האקדמיה למוזיקה של המערב שנוסדה זה עתה, עד שבריאותו אילצה אותו לפרוש.
המורה שאמר לבראק (Bacharach) לשרוק
רשימת הסטודנטים היא המוזרה ביותר במוזיקה של המאה ה-20. דייב ברובק הגיע למילס במיוחד כדי ללמוד אצלו ומאוחר יותר קרא לבנו הבכור דריוס. ברט בראק למד אצלו. כך גם, בנקודות שונות, סטיב רייך, פיליפ גלאס, יאניס קסנאקיס, ג'רג' קורטג, קרלהיינץ שטוקהאוזן וויליאם בולקום. ג'אז קר, ספר השירים האמריקאי הגדול, מינימליזם, והאוונגרד האירופי שלאחר המלחמה, כולם עברו דרך אותו פרובאנסלי המרותק לכיסא גלגלים.
עצתו לבראק מסבירה כיצד אדם אחד יכול להזין את כולם: "אל תפחד לכתוב משהו שאנשים יכולים לזכור ולשרוק. לעולם אל תרגיש אי-נוחות בגלל מלודיה". כמעט אף אחד שלימד הלחנה ב-1950 לא אמר זאת.
מדוע דריוס מכונה גאון
המקרה נשען על שטף ומגוון ולא על יצירת מופת אחת שאין לחזור עליה, ויש לטעון זאת בכנות במונחים אלה. רשימת האופוס שלו הגיעה ל-443 יצירות – אופרות, סימפוניות, שמונה-עשרה רביעיות מיתרים, פסקולים לסרטים, בלט, מוזיקה קאמרית, עיבודים למקהלה – שהופקו לאורך שבעה עשורים ושתי יבשות בזמן כאב פיזי מתמיד. היכולת היצירתית הספציפית היא סוג של סובלנות הרמונית: אוזן שיכלה להחזיק כמה מרכזים טונאליים בתלייה ולשמוע את התוצאה כקוהרנטית ולא כרעש. פוליטונאליות נגעה על ידי אחרים; מיו הפך אותה לשפת עבודה והדגים לאורך מאות תווים שקהלים יכולים לעקוב אחריה.
המקרה הנגדי הוא רציני ומגיע ממעריציו. המבקר מארק מוריס כינה את מיו "אחד הכמויות המוערכות של מוזיקת המאה ה-20", והודה ש"המוניטין של הבנאלי והשטחי הסתיר את מה שהוא או עשוי להיות – בהינתן מיעוט ההופעות – גם השראה וגם מרתק". זו הגנה שמודה בהאשמה. מיו כתב יותר מדי וגזם מעט מדי; חלק גדול מ-443 היצירות הוא מוכשר ולא הכרחי, והנפח הפך הערכה רצינית לכמעט בלתי אפשרית. שתיים או שלוש יצירות יושבות בבטחה ברפרטואר והשאר נשארות לא מושמעות. יש גם טיעון הוגן שהוראתו – ההרשאה שנתן לברובק, רייך, גלאס ובראק לסמוך על אוזניהם – הייתה תרומה גדולה יותר מהקטלוג שלו: גאון של השפעה ולא של אנדרטאות.
מורשת
הוא מת בז'נבה ב-22 ביוני 1974, בגיל שמונים ואחת, ונקבר באקס-אן-פרובאנס, העיירה שבילה חיים שלמים בלקרוא לה בית משלוש יבשות. ספר זיכרונותיו, Notes Without Music, נותר התיאור הקריא ביותר מיד ראשונה של איך זה הרגיש להיות צעיר בפריז אחרי מלחמה אחת ופליט אחרי אחרת. ליסיום מחוץ לפריז נושא את שמו. כך, כנראה, גם מחצית מהמוזיקה האמריקאית: בכל פעם שפסנתרן ג'אז חושב בשני סולמות בבת אחת, או שמינימליסט נותן לדפוסים לרוץ זה מול זה מבלי להיפתר, הפרובאנסלי שחזר הביתה מריו שומע כמה דברים בו-זמנית נמצא איפשהו בחדר.