דניאל בורנהאם (Daniel Burnham): האיש שאמר לעיר לחלום בגדול
דניאל בורנהאם נכשל פעמיים בבחינות הכניסה לאוניברסיטת הרווארד (Harvard) ולאוניברסיטת ייל (Yale). הוא מעולם לא קיבל תואר בעיצוב, מעולם לא הוכשר כשרטט במובן רשמי כלשהו, ולדבריו, היה טוב יותר בבייסבול מאשר בלימודים. אותו אדם המשיך לנהל את פרויקט הבנייה הגדול ביותר שצפון אמריקה ניסתה אי פעם, לאחר מכן הגיש לשיקגו מפה למאה הבאה של חייה ואמר לאנשי העסקים שבה, בפשטות, "אל תכינו תוכניות קטנות". הפער בין הסטודנט שנכשל לבין המתכנן שעיצב את היבשת הוא כל הסיפור.
מלומד בעל כורחו מוצא את שיקגו
בורנהאם נולד ב-4 בספטמבר 1846 בהנדרסון, ניו יורק, ועבר עם משפחתו לשיקגו בגיל שמונה. הוא הפגין כישרון מוקדם כספורטאי וכאמן, אך התקשה בלימודים, ודחיותיו מהרווארד ומיייל שלחו אותו במקום זאת לתקופה קצרה וכושלת של חיפוש מחצבים במערב, לפני שחזר לשיקגו ולתחום האדריכלות – תחום ללא ועדת קבלה שיכולה לדחות אותו.
חתנו של שרמן, שותפו של רוט
הפריצה של בורנהאם הגיעה דרך הזמנה לעיצוב בית עבור איל בתי המטבחיים ג'ון ב. שרמן (John B. Sherman). העבודה ביצעה תפקיד כפול: היא השיקה את המוניטין המקצועי של בורנהאם והפגישה אותו עם בתו של שרמן, מרגרט, לה נישא. היא גם עלתה בקנה אחד עם הקמת השותפות המכוננת שלו, עם האדריכל המוכשר מבחינה טכנית יותר, ג'ון וולבורן רוט (John Wellborn Root). בורנהאם ורוט הפכו לאחד המנועים של "בית הספר של שיקגו", כאשר איש העסקים האוטודידקט סיפק את השאפתנות ואת קשרי הלקוחות, בעוד רוט סיפק חדשנות מבנית וסגנונית. יחד הם הקימו את בניין הרוקרי (Rookery) ברחוב לה סאל בשנת 1886 – חצר האור של הלובי עוצבה מאוחר יותר על ידי פרנק לויד רייט (Frank Lloyd Wright) – ואת בניין מונאדנוק (Monadnock Building), שקירות הבסיס שלו, עשויים בנייה בעובי שישה רגל, הפכו אותו בשנת 1891 לאחרון מגורדי השחקים בעלי קירות נושאים הגדולים של שיקגו לפני שהשלד הפלדי השתלט. המשרד בנה גם את בניין רילאיינס (Reliance Building), שעמודי הטרה-קוטה הדקים שלו ומפרצי הזכוכית הרחבים הצביעו היישר על קיר המסך מזכוכית של המאה הבאה; הוא הושלם על ידי צ'ארלס ב. אטווד (Charles B. Atwood) לאחר שרוט מת באופן פתאומי בשנת 1891, ברגע הגרוע ביותר האפשרי עבור המשרד.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →ניהול העיר הלבנה
מותו של רוט הותיר את בורנהאם לנהל לבדו את ההזמנה המשמעותית ביותר בקריירה שלו: התערוכה העולמית של קולומבוס (World's Columbian Exposition) בשנת 1893. בורנהאם היה פחות המעצב שלה ויותר קבלן הביצוע והאמרגן שלה, מתאם של צבא קטן של אדריכלים, פסלים ומתכנני נוף, שרובם עבדו בשפה ניאו-קלאסית אחידה, כדי להקים עיר זמנית שלמה מגבס ומפלדה על חוף האגם של שיקגו בלוח זמנים קבוע. התוצאה, שזכתה לכינוי "העיר הלבנה" בשל חזיתות הבוז-אר (Beaux-Arts) והשדרות הבהירות שלה, משכה מיליוני מבקרים והפכה את בורנהאם לדמות לאומית. זה לא היה חף ממחלוקת: לואי סאליבן (Louis Sullivan), הקול האדריכלי המקורי ביותר של העיר, האשים מאוחר יותר את הקלאסיציזם של התערוכה בכך שהחזיר את העיצוב האמריקאי דור שלם לאחור. בניין המשרדים של בורנהאם בשדרות מישיגן, בניין סנטה פה (Santa Fe Building), צופה בטרה-קוטה לבנה כמחווה מכוונת ליריד שעשה לו שם – ובאותו משרד בדיוק קיבל האקט הבא שלו צורה.
מבניינים לערים
התערוכה הפכה את בורנהאם מאדריכל שתכנן מבנים בודדים למתכנן ששרטט מחדש אזורים מטרופוליניים שלמים. בעשור שלאחר מכן הוא הפיק תוכניות ערים לליבה המונומנטלית של וושינגטון די.סי. בשנת 1901 – תוך החייאה והרחבה של חזונו המקורי של פייר ל'אנפנט (Pierre L'Enfant) למול (Mall) – עבור קליבלנד ב-1903, ועבור סן פרנסיסקו ומנילה ב-1905, האחרונה הוזמנה על ידי הממשל הקולוניאלי האמריקאי בפיליפינים. כל תוכנית התייחסה לפארקים, לשדרות ולמבני הציבור של העיר כאל קומפוזיציה אחת ולא כאוסף של פרויקטים נפרדים, גישה שכמעט לא הייתה קיימת כפרקטיקה מקצועית לפני שבורנהאם החל ליישם אותה עיר אחר עיר.
אל תכינו תוכניות קטנות
עבודת השיא שלו הייתה תוכנית שיקגו משנת 1909, שהופקה עם האדריכל אדוארד ה. בנט (Edward H. Bennett) לאחר כמעט שלוש שנים של מחקר על האופן שבו ערים מרכזיות אחרות בעולם טיפלו בתשתית ובצמיחה. התוכנית, שהוזמנה ופורסמה על ידי המועדון המסחרי של שיקגו, התייחסה לשישה בעיות משולבות בבת אחת: חוף האגם, כבישים מהירים מחוץ לעיר, מסופי רכבת ותחבורה, טבעת חיצונית של פארקים ודרכים, רשת הרחובות המזינה את המחוז העסקי, ומרכז אזרחי ותרבותי מוצע שנועד להעניק לעיר לב סמלי. ההגנה של בורנהאם עצמו על היקף התוכנית הפכה לשורת המחץ המצוטטת ביותר שלו, כשהוא דוחק במנהיגי שיקגו "לא להכין תוכניות קטנות", שכן לקטנות לא היה הכוח להסעיר את דמם של בני אדם. חלק גדול מהתוכנית מעולם לא נבנה – המרכז האזרחי היה העיקרי שבהם – אך חזון חוף האגם שלו הוכיח את עמידותו: 25 מתוך 29 המיילים של קו החוף של שיקגו הוסבו בסופו של דבר לשטח פארק ציבורי, ווקר דרייב (Wacker Drive) נחצב מתוך הצעות הרחוב של התוכנית, והמסמך עצמו הפך לנקודת התייחסות קבועה עבור מתכנני ערים שעבדו זמן רב לאחר מותו של בורנהאם.
מדוע דניאל נקרא גאון
כינוי בורנהאם כגאון מחייב להיות מדויק לגבי איזה סוג. הוא לא היה, על פי העדויות של הביוגרפיה שלו, שרטט בעל כישרון טבעי או חדשן פורמלי כפי שהיו רוט או סאליבן – הוא נכשל במבחני הכניסה לקולג' פעמיים והסתמך על שותפים מיומנים יותר מבחינה טכנית עבור הבניינים הנושאים את שמו. מה שהיה לו במקום זאת הייתה יכולת נדירה ופחות חגוגה: היכולת להחזיק בראשו מיזם עצום ומהיר – מאות אדריכלים ופועלים הממהרים לקראת תאריך פתיחה קבוע ביריד של 1893, או אזור מטרופוליני עמוס באינטרסים מתחרים בתוכנית של 1909 – כקומפוזיציה אחת קוהרנטית, ולשמור עליה קוהרנטית בעוד עשרות אנשים אחרים מבצעים את החלקים. זהו גאונות ארגונית ורטורית לא פחות מאשר אמנותית; הכישרון שלו למסגר שאיפה בשפה שאנשים יחזרו עליה, "אל תכינו תוכניות קטנות" מעל הכל, עשה עבודה רבה כמו כל שרטוט שהפיק. טענת הנגד הכנה, שהועלתה על ידי בני זמנו כמו סאליבן, היא שהטעם של בורנהאם היה שמרני וחיקוי, ושניצחונו הגדול ביותר, העיר הלבנה, השיג את כוחו הרגשי בחלקו על ידי השאלה מוחלטת מהקלאסיציזם האירופי במקום המצאת שפה אדריכלית אמריקאית. שני הדברים יכולים להיות נכונים: סטודנט בינוני ומעצב נגזר שהיה בכל זאת אחד המארגנים רחבי ההיקף היעילים ביותר שהמקצוע שלו הפיק.
מורשת
בורנהאם השלים את תוכנית שיקגו ופרש במידה רבה מהזמנות חדשות בשנותיו האחרונות, כאשר בריאותו הידרדרה. הוא מת ב-1 ביוני 1912, בהיידלברג שבגרמניה, בגיל 65. יותר ממאה שנה לאחר מכן, הפארקים של חוף האגם של שיקגו, הרחובות המורחבים במרכז העיר ומחלקות התכנון של ערים ברחבי העולם עדיין עוקבים אחר קו ישיר חזרה לאיש שלא הצליח להתקבל להרווארד.