כריסטיאן ארצ'יבלד הרטר: הרופא שבנה כתב עת לביוכימיה
כריסטיאן ארצ'יבלד הרטר החל ללמוד רפואה בגיל 15 וקיבל תואר דוקטור לרפואה מקולומביה לפני שהיה יכול לשתות חוקית ברוב מדינות ארצות הברית בהן עסק. בעשור וחצי הבא דחס מספר קריירות לאחת — נוירולוג קליני, כימאי מעבדה, חוקר בטיחות מזון, ובונה מוסדות — לפני שמת בגיל 45 מאותה מחלה נוירו-שרירית פרוגרסיבית שאבחן במשך שנים אצל חולים אחרים.
חינוך של ילד פלא
הרטר נולד ב-3 בספטמבר 1865, בגלנוויל, קונטיקט, ולמד בבית ספר פרטי בילדותו, והחל את לימודי הרפואה הפורמליים בגיל 15 הצעיר באופן יוצא דופן. הוא קיבל את התואר MD מבית הספר לרפואה ולכירורגיה של אוניברסיטת קולומביה ב-1885, עוד בהיותו נער. לאחר מכן חיפש את ההכשרה המדעית הטובה ביותר שהייתה זמינה באותה תקופה: הוא למד פתולוגיה אצל ויליאם הנרי ולץ' בג'ונס הופקינס, אחד מהדמויות המייסדות של הרפואה המדעית האמריקאית, בילה זמן במעבדות בגרמניה ובצרפת, ולמד עוד עם הנוירולוג והפסיכיאטר אוגוסט-אנרי פורל בציריך.
ממיטת החולים לספסל המעבדה
הרטר החל את חייו המקצועיים כנוירולוג פעיל בניו יורק, ופרסם את 'האבחנה של מחלות מערכת העצבים' ב-1892. אך עניינו כבר נמשך לספסל המעבדה יותר מאשר לחדר הבדיקות, וב-1893 הוא בנה מעבדת מחקר פרטית בקומה הרביעית של ביתו בשדרת מדיסון — סידור יוצא דופן שאיפשר לו לבצע מחקר ביוכימי רציני באופן עצמאי, ללא תלות במשאבים או בסדר יומה של מוסד כלשהו. עצמאות זו עיצבה את שארית קריירתו. הוא מונה לפרופסור לכימיה פתולוגית באוניברסיטה ובבית הספר לרפואה ולרפואת חירום בלוויו ב-1897, וב-1903 חזר לקולומביה כפרופסור לפרמקולוגיה ולתרופות, קתדרה שבה החזיק עד מותו. בריאותו הידרדרה ונאלץ לפרוש מתפקידו בבית החולים של ניו יורק ב-1904, לאחר עשור של שירות, אף המשיך לעבוד במעבדתו הפרטית עד קרוב לסוף ימיו.
חיידקים, המעיים ומחלה הנושאת את שמו
עבודת המעבדה של הרטר התמקדה רבות בקשר בין חיידקי מעיים למחלה, והוא פיתח טכניקות למדידת מוצרים חיידקיים כמו אינדול במעי — כימיה כמותית מדויקת ומוקדמת שהוחלה על שאלה ביולוגית שרוב הרופאים טיפלו בה באופן איכותי. הוא גם שימש בוועדה פדרלית תחת הנשיא תיאודור רוזוולט שבדקה את בטיחותו של בנזואט הנתרן כחומר שימור מזון, והחיל את אותה סקפטיות מבוססת מעבדה על מחלות ציבוריות של התקופה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →תרומתו הקלינית העיקרית והעמידה ביותר הגיעה ממחקרו על ילדים עם מה שכינה 'אינפנטיליזם מעייני' — כישלון גדילה חמור המלווה בתסמיני עיכול כרוניים, מצב המובן היום כמחלת הצליאק. התובנה הספציפית של הרטר, שנבעה מתצפית קלינית קפדנית בילדים חולים, הייתה כי צריכת פחמימות מוגברת גורמת באופן עקבי להתפרצות מחדש אצל חולים אלה — ממצא שהצביע על רגישות לגלוטן, עשורים לפני שהתפקיד הספציפי של חלבון החיטה נקבע. התיאוריה המפרשת הרחבה יותר שלו, שחיידקי המעיים הם הגורם היסודי, התבררה כלא נכונה. אך הקשר הקליני שתיאר היה אמיתי, מדויק ועמיד דיו כך שהמצב עדיין מכונה בספרות הרפואית הישנה יותר כמחלת הרטר-הויבנר (או מחלת ג'י-הרטר), ומשלב את שמו עם שמו של הפדיאטר הגרמני אוטו הויבנר והרופא האנגלי סמואל ג'י, שתיארו בנפרד היבטים קשורים של אותו מצב.
ייסוד כתב עת לתחום
מעשה הייסוד המשמעותי ביותר של הרטר היה ב-1905, כאשר ייסד יחד עם הפרמקולוג ג'ון ג'ייקוב אייבל את כתב העת 'Journal of Biological Chemistry' — כתב העת הראשון בשפה האנגלית שהוקדש למדע הביוכימיה המתהווה. לא היה זה מיזם אגו: הרטר מימן באופן אישי את הגרעונות של כתב הע� מכיסו הפרטי במשך שנים, בתקופה שבה ביוכימיה כשדה נפרד כמעט לא התקיימה באוניברסיטאות האמריקאיות, ובכך מימן באופן אפקטיבי את התשתית שהמדע החדש נזקק לה לפני שיכול היה להתקיים בעצמו. קרן זיכרון המשיכה לתמוך בכתב העת לאחר מותו. הוא המשיך וייסד יחד עם אחרים את האגודה האמריקאית של ביוכימאים ב-1908, היה דמות מפתח בארגון המכון למחקר רפואי רוקפלר וכיהן במועצה המדעית המנהלית המקורית שלו, והקים מלגות הרצאה בקולומביה ובג'ונס הופקינס כדי להביא מדענים אירופאים למגע ישיר עם עמיתיהם האמריקאים — הרצאות הרטר, שעדיין מתקיימות מדי שנה ואירחו מאז למעלה ממאה שנה נובליסטים רבים.
למה כריסטיאן נקרא גאון
תביעתו של הרטר לתואר גאון פחות קשורה לכל גילוי בודד ויותר לטווה יוצאת דופן של כשירות מעשית שהופעלה במהירות יוצאת דופן: תואר דוקטור לרפואה לפני בגרות, קשר קליני חשוב של מחלה שזוהה מתצפית קפדנית בילדים, ו — כנראה הישגו העיקרי והעמיד ביותר — ייסודו ומימונו האישי של כתב העת שנתן לביוכימיה האמריקאית את בית ההוצאה הרציני הראשון שלה. בניית תשתית מדעית עמידה, בסיכון כלכלי אישי, לפני שהתחום ששירת היה מבוסס מוסדית, היא סוג ייחודי של ראייה עתידנית, וזהו ההישג שבגינו הוא זוכה להכרה הישירה ביותר מצד התחום עצמו.
הטיעון הכנגד הכנה הוא שהתיאוריה של הרטר עצמו על חיידקי המעיים כגורם לאינפנטיליזם מעייני הייתה שגויה, והמחלה הנושאת את שמו מובנת היום דרך מנגנון — השפעת הגלוטן על המעי הדק — שהוא מעולם לא זיהה. בתחום הקליני הוא היה צופה חד וחד-גווני במיוחד, שאינסטינקט האבחון שלו קדם לתיאוריות המפרשות שלו; הגאון שלו הצטיין לא בכל תובנה מדעית בודדת אלא בבניית מוסדות — זיהוי מה שהמדע האמריקאי נזקק לו ואספקתו בעלות, עוד כשהיה חוקר-רופא צעיר פעיל.
מורשת
הרטר מת בניו יורק ב-5 בדצמבר 1910, בגיל 45, לאחר שנים של ירידה בבריאותו ממחלה נוירו-שרירית פרוגרסיבית שכמה ביוגרפים מאוחרים יותר העלו השערה שהייתה יכולה להיות חולשת שרירים נמוכה. הנרי דרייסדייל דייקין, שעבד במעבדתו של הרטר מ-1905, נישא מאוחר יותר לאלמנתו והמשיך במחקר הביוכימי באחוזת אדג'היל המשפחתית ליד סקרסדייל, ניו יורק. כתב העת 'Journal of Biological Chemistry' שהרטר ייסד נותר פרסום מוביל בתחומו, והרצאות הרטר שהקים ממשיכות להביא מדענים בכירים לקולומביה ולג'ונס הופקינס יותר ממאה שנה לאחר מותו.