כריסטיאן בארנארד: המנתח שהיה הראשון
מכשיר ההנשמה של התורמת כובה, ליבה הפסיק לפעום, ולצוות היו כשתים-עשרה דקות. ב-3 בדצמבר 1967, בחדר ניתוח בבית החולים גרוט שור (Groote Schuur) בקייפטאון, מנתח דרום אפריקאי בן 45 הרים לב בריא מאישה צעירה שנהרגה בתאונת דרכים והניח אותו בחזהו של חנווני גוסס. איש מעולם לא עשה זאת בין שני בני אדם. בתוך שלוש שנים העולם עשה זאת מאה ושבעים פעמים.
מבופורט ווסט למיניאפוליס
כריסטיאן בארנארד נולד בבופורט ווסט, בקארו, בשנת 1922, והוכשר ברפואה באוניברסיטת קייפטאון במהלך שנות ה-40. מה שהפך אותו ממנתח פרובינציאלי מוכשר למתמודד רציני הייתה אמריקה. בין 1956 ל-1958 עבד באוניברסיטת מינסוטה תחת אוון וונגנסטיין (Owen Wangensteen) וסי. וולטון לילהיי (C. Walton Lillehei), כשהוא סופג ידע על מעקף לב-ריאה וניתוחים ניסיוניים במוסד שביצע אז את העבודה האגרסיבית ביותר בתחום. הוא חזר הביתה ב-1958 כשהוא נושא את מכונת הלב-ריאה הראשונה של דרום אפריקה.
בגרוט שור הוא בנה תוכנית לניתוחי לב סביב מומים מולדים ומחלות מסתמים, וניהל ניסויים משלו על כלבים בצד.
הקרקע כבר הוכנה
חשוב להיות מדויקים לגבי מה שהיה חדש ב-1967 ומה שלא. כמעט הכל חוץ מהרגע.
השתלת איברים אנושיים הייתה אפשרית מאז פריצת הדרך בכליות ב-1954. המנתח הסובייטי ולדימיר דמיחוב (Vladimir Demikhov) השתיל לבבות בכ-250 כלבים בין 1946 ל-1958. בסטנפורד, נורמן שמואיי (Norman Shumway) וריצ'רד לאוור (Richard Lower) פיתחו את הטכניקות שהפכו ניתוח אנושי לאפשרי – שימור היפותרמי של איבר התורם, ושיטת החיבור של השרוול העלייתי. אדריאן קנטרוביץ' (Adrian Kantrowitz) וג'יימס הארדי (James Hardy) דחפו לאותו גבול; הארדי השתיל לב של שימפנזה באדם ב-1964 והמטופל מת בתוך שעות.
הבעיה הלא פתורה לא הייתה כירורגית. היא הייתה אימונולוגית. איש לא ידע איך למנוע מהגוף להשמיד לב שהוא זיהה כזר.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →שמונה עשר ימים
לואי ואשקנסקי (Louis Washkansky) היה בן 53, חנווני הרוס מהתקפי לב חוזרים וסוכרת. דניס דרוול (Denise Darvall) הייתה בת 25, שהוכרזה כמתה מוחי לאחר תאונת דרכים; אביה נתן הסכמה. בארנארד בחר את התורמת כשהפוליטיקה של ארצו בראש מעייניו: הוא בחר במכוון בתורמת לבנה, לאחר שסירב קודם לכן לקבל לב של תורמת צבעונית, כדי למנוע כל האשמה שמדינת האפרטהייד קוצרת איברים מדרום אפריקאים שחורים.
הניתוח התנהל עם צוות של כ-30 איש ולא עבר בצורה חלקה – עורק פמורלי מוקשה סיבך את המעקף, וללב התורמת נדרשו שלושה ניסיונות כדי להתחיל לפעום. הוא פעם. ואשקנסקי חי שמונה עשר ימים ומת ב-21 בדצמבר מדלקת ריאות חיידקית חריפה. הנתיחה שלאחר המוות לא מצאה דחייה כלל, וזה היה פסק הדין האכזרי על המפעל כולו: הדיכוי החיסוני היה כבד כל כך שהוא הרג אותו בדרך אחרת.
המטופל השני של בארנארד, פיליפ בלייברג (Philip Blaiberg), עבר השתלה ב-2 בינואר 1968 וחי 593 ימים לפני שגופו דחה סופית את האיבר.
קצב, נשר, שגריר
התגובה הייתה מיידית וגלובלית. חמש השתלות נוספות בוצעו בתוך חודשיים. מכתבים הגיעו וכינו את בארנארד קצב ונשר אנושי; ה-Paris Match שאל אם למנתחים יש את הזכות. הניתוח כפה שאלה חדשה באמת על הרפואה והחוק – מתי, בדיוק, אדם מת, ומי מחליט? – והתשובה שהעולם התיישב עליה בסופו של דבר, מוות מוחי, עוצבה על ידי הלחץ של מקרים כמו זה של דרוול.
ממשלת האפרטהייד, בינתיים, קיבלה מתנה, והשתמשה בבארנארד כשגריר לאומי ברגע שבו לדרום אפריקה היו מעט מאוד ייצואים מכובדים. הוא הפך לסלבריטאי בצורה שאף מנתח לא היה לפניה.
מדוע כריסטיאן מכונה גאון
האיכות שהוצגה לא הייתה תגלית. זה היה שיקול דעת כירורגי, ומעל הכל, נחישות – הנכונות להיות זה שהולך ראשון כשהטכניקה קיימת, התאוריה אינה שלמה, והמטופל ימות בוודאות אחרת. זוהי נטייה אמיתית ונדירה, וזו צורה של אינטליגנציה: קריאה נכונה שהמכשול הנותר הוא אימונולוגי ולא טכני, ומסקנה שהמתנה לאימונולוגיה תעלה בחיי אדם רבים יותר מאשר התקדמות. הוא גם קרא את המצב הפוליטי שלו בפיקחות מספקת כדי לשלוט במשתנה האחד – גזע התורם – שיכול היה להרוס את הלגיטימיות של ההישג.
טיעון הנגד חזק והוא בעיקרו עניין של ייחוס. בארנארד לא המציא אף אחת מהשיטות שבהן השתמש. דמיחוב עשה את עבודת היסוד בבעלי חיים, ושמואיי ולאוור סיפקו את הטכניקה הכירורגית בפועל; התחום ציפה במידה רבה שסטנפורד תבצע את השתלת הלב האנושית הראשונה, והיתרון של בארנארד היה בחלקו בכך שפעל תחת פחות אילוצים מוסדיים ואתיים מאשר יריביו האמריקאים. התוצאה לא הייתה תרופה: המטופל הראשון שלו שרד שמונה עשר ימים, והשתלות הפכו לברות-קיימא באמת רק לאחר שז'אן-פרנסואה בורל (Jean-François Borel) זיהה את הציקלוספורין ב-1969.
לשאלת הקרדיט יש פרק שני ומוזר יותר. הספדים טענו מאוחר יותר שהמילטון נאקי (Hamilton Naki), עובד מעבדה שחור בקייפטאון שהועסק תחת האפרטהייד בדרגה נמוכה למרות מיומנות כירורגית אמיתית, השתתף בהשתלה. עמיתים שהיו בחדר, כולל אחות חדר הניתוח דנה פרידמן (Dene Friedmann), אמרו בבירור שנאקי עבד על כלבי המעבדה אך מעולם לא ניתח מטופלים ולא היה חלק מצוות ההשתלה. האגדה נמשכת כי היא נכונה רגשית לגבי האפרטהייד גם במקום שבו היא שקרית עובדתית לגבי אותו לילה – וזו תזכורת לכמה מהתהילה של בארנארד הייתה עניין של מיקום כמו גם של מיומנות.
מורשת
בארנארד מת בשנת 2001 בעת נסיעה בקפריסין. ההליך שביצע פעם אחת, על אדם שחי פחות משלושה שבועות, הוא כעת שגרתי: בערך אלפיים השתלות לב בשנה בארצות הברית לבדה, עם הישרדות של שנה מעל 84 אחוזים.
מורשתו האמיתית לא הייתה טכניקה אלא רשות. הוא הוכיח שהלב הוא איבר כמו כל איבר אחר – ניתן להחלפה, לא קדוש – ובכך כפה על הרפואה, החוק והציבור לנהל משא ומתן מחדש על משמעות המוות. שמונה עשר הימים היו כישלון לפי כל מדד קליני. הם היו גם הציר.