שארל רישה: הפיזיולוג שגילה כי הגוף יכול להגיב בצורה מופרזת
על גבי יאכטת מחקר בים התיכון, בהזמנת הנסיך אלבר הראשון ממונקו (Prince Albert I of Monaco), הזריקו שארל רישה (Charles Richet) ועמיתו פול פורטייה (Paul Portier) לכלבים רעלן מתוך זרועות הציד הארסיות של המדוזה "שלפוחן מצוי" (Portuguese man o'war). בעלי החיים שרדו את המנה הראשונה הקטנה ללא קושי. שבועות לאחר מכן, מנה שנייה — קטנה בהרבה מהראשונה — הרגה אותם בתוך דקות. רישה גילה את ההפך מחיסון: תופעה שבה חשיפה מוקדמת לחומר הופכת את הגוף לרגיש אליו בצורה קטסטרופלית, ולא פחות. הוא כינה זאת אנפילקסיס, וגילוי זה זיכה אותו בפרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה לשנת 1913 — חלק אחד מקריירה רחבת היקף ובמובנים משמעותיים, מטרידה מאוד.
חינוכו של רופא בפריז
רישה נולד ב-26 באוגוסט 1850 בפריז, בנו של המנתח אלפרד רישה (Alfred Richet). הוא התחנך בבית הספר התיכון בונפרטה (Lycée Bonaparte) לפני שהמשיך ללימודי רפואה באוניברסיטת פריז, שם התמחותו הציבה אותו בבית החולים סלפטרייר (Salpêtrière) תחת הנוירולוג ז'אן-מרטן שארקו (Jean-Martin Charcot), שם צפה בהבנה השנויה במחלוקת ובהתהוות של מה שאובחן אז כהיסטריה. אותה חשיפה מוקדמת לתחום שבו שיטה מדעית ותיאוריה לא מוכחת התקיימו יחד בצורה לא נוחה, תחזור בדרכים שונות לאורך כל הקריירה של רישה עצמו.
מהעיכול ועד לקתדרה בקולז' דה פראנס
רישה בנה קריירה פיזיולוגית קונבנציונלית ומכובדת באמת לצד עבודתו המאוחרת המפורסמת יותר. הוא מונה לפרופסור לפיזיולוגיה בקולז' דה פראנס (Collège de France) בשנת 1887, נבחר לאקדמיה לרפואה בשנת 1898, והצטרף לאקדמיה למדעים בשנת 1914. מחקרו המרכזי הקיף נוירוכימיה, עיכול וויסות חום בבעלי חיים בעלי דם חם, וביחד עם הכימאי מוריס אנריו (Maurice Hanriot) הוא גילה במשותף את התרופה המרגיעה ומשככת הכאבים כלורלוז (chloralose). זו הייתה עבודה פיזיולוגית רצינית ומכובדת, שנערכה במקביל לעיסוקו בשאלות מוזרות הרבה יותר.
אנפילקסיס
התגלית שהפכה את המוניטין המדעי של רישה לקבוע הגיעה בשנים 1901–1902, במהלך משלחת אוקיינוגרפית על סיפון כלי המחקר של הנסיך אלבר הראשון ממונקו. בעבודה עם פול פורטייה כדי לחקור את הרעלנים של יצורי ים דמויי מדוזות, מצא רישה שכלבים שקיבלו מנה ראשונית ולא קטלנית של רעלן מה"שלפוחן המצוי" לא פיתחו סבילות למנה שנייה שניתנה שלושה שבועות לאחר מכן, כפי שאימונולוגיה קלאסית הייתה חוזה — במקום זאת הם הגיבו בהלם פתאומי ולעיתים קטלני, במינונים קטנים מכדי להזיק להם בפעם הראשונה. רישה כינה את התופעה אנפילקסיס, מהמילה היוונית ל"נגד הגנה", בשנת 1902, והמושג עיצב מחדש את ההבנה של תגובות אלרגיות ותגובות רגישות יתר ברחבי הרפואה. ועדת פרס נובל הכירה בו לבדו על העבודה בשנת 1913, "בהוקרה על עבודתו על אנפילקסיס" — חתן פרס נובל היחיד באותה שנה, תוך מתן קרדיט לתגלית אחת ספציפית ומוגדרת במדויק.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →החוש השישי והונאותיו
הסקרנות המדעית של רישה לא נעצרה בפיזיולוגיה קונבנציונלית. בשנת 1891 הוא ייסד את כתב העת Annales des sciences psychiques והקדיש עשורים לחקירת מדיומים, בהם אזאפיה פלדינו (Eusapia Palladino), אווה קארייר (Eva Carrière) ולאונורה פייפר (Leonora Piper), וטבע את המונח "אקטופלזמה" בשנת 1894 עבור החומר שמדיומים טענו שהם מחצינים במהלך סיאנסים. הוא כיהן כנשיא החברה למחקר פסיכולוגי (Society for Psychical Research) בלונדון בשנת 1905 ומאוחר יותר כנשיא במשרה מלאה של המכון המטאפסיכי הבינלאומי (Institut Métapsychique International) משנת 1930. רישה דחה במפורש הסברים ספיריטואליסטיים למה שראה, והציע במקום זאת את מה שכינה "חוש שישי" — וכתב ש"השערת החוש השישי היא מושג פיזיולוגי חדש שאינו סותר דבר ממה שאנו למדים מהפיזיולוגיה". אך חקירותיו היו מביכות שוב ושוב בפומבי: המדיום לינדה גאזרה (Linda Gazzera) נחשפה כרמאית בשנת 1911, והאדם שהכריז על עצמו כ"ספרדי עם עיני רנטגן", חואקין מריה ארגמסיליה (Joaquín María Argamasilla), נחשף על ידי הארי הודיני (Harry Houdini) בשנת 1924, לאחר שרישה העניק לטענה אמינות. ההיסטוריונית רות ברנדון (Ruth Brandon) אפיינה מאוחר יותר את הדפוס של רישה בצורה בוטה, כמתארת את "רצונו להאמין, וחוסר נכונותו לקבל כל אינדיקציה מנוגדת שאינה נעימה" — מדען רציני שהקפדנות שלו במעבדת הפיזיולוגיה לא התרחבה לחדר הסיאנסים.
אאוגניקה וגזענות
התיק האישי של רישה כולל דעות שלא היו רק של זמנן אלא מזיקות באופן פעיל ביישומן. הוא היה תומך נלהב באאוגניקה, ודגל בעיקור ובאיסור נישואין לאנשים עם מוגבלויות שכליות בספרו משנת 1919 La Sélection Humaine (הברירה האנושית), והוא עמד בראש החברה הצרפתית לאאוגניקה מ-1920 עד 1926. הפסיכולוג גוסטב יאבודה (Gustav Jahoda) תיעד כי רישה החזיק בדעות גזעניות מפורשות, ותיאר אותו כ"מאמין אדוק בנחיתותם של השחורים" וציין כי רישה השווה אנשים שחורים לקופים ולאנשים עם מוגבלויות אינטלקטואליות. עמדות אלו יושבות בחוסר נוחות לצד הישגיו המדעיים והן בלתי נפרדות מכל חשבון ישר של הקריירה שלו.
משפחה ותחומי עניין
הטווח האינטלקטואלי של רישה השתרע עוד יותר: הוא היה חלוץ תעופה, פציפיסט שהוביל משלחות צרפתיות עבור אגודות שלום משנת 1902, וסופר שפרסם עבודות בתחומי היסטוריה, סוציולוגיה, פילוסופיה, פסיכולוגיה, תיאטרון ושירה. בנו שארל ונכדו גבריאל רישה (Gabriel Richet) המשיכו את הקו הרפואי של המשפחה, כאשר גבריאל הפך לדמות חלוצית בנפרולוגיה אירופית.
מדוע שארל נחשב לגאון
הטענה של רישה לגאונות מדעית נשענת על הישג יחיד ומוגבל במדויק: זיהוי, מתוך תוצאה ניסויית בלתי צפויה וקטלנית, של עיקרון פיזיולוגי חדש לחלוטין — שחשיפה חוזרת לחומר יכולה לעורר רגישות במקום להגן — ומתן שם והגדרה ברורה מספיק כדי שהוא הפך לקטגוריה קבועה של הבנה רפואית, שעדיין נמצאת בשימוש קליני יומיומי כ"הלם אנפילקטי". זוהי מקוריות מושגית אמיתית, מהסוג שוועדת פרס נובל בודדה ותגמלה בתנאים שלה. אך חשבון ישר לא יכול לעצור שם. אותו תיאבון לדפוס ולהסבר שאפשר לרישה לזהות אנפילקסיס הוביל אותו גם, במחקר פסיכולוגי, לתת שוב ושוב קרדיט למדיומים רמאים ולהחזיק ולפרסם דעות גזעניות ואאוגניסטיות שהוצגו כמסקנות מדעיות. רישה לא היה מוח קפדני באופן אחיד שהחיל סטנדרטים עקביים בכל תחום; הוא היה פיזיולוג מקורי באמת שהשיפוט הביקורתי שלו נכשל קשות מחוץ לתחום הצר שבו טמנה התגלית הגדולה ביותר שלו.
מורשת
רישה נפטר בפריז ב-4 בדצמבר 1935. אנפילקסיס נותר אחד המושגים החיוניים ברפואה, העומד בבסיס ההבנה המודרנית והטיפול החירום בתגובות אלרגיות חמורות למזון, עקיצות חרקים ותרופות — תגלית שערכה אינו פוחת מהעיסוקים האפלים והמפוקפקים הרבה יותר שהמגלה בחר למלא בהם את שאר חיי עבודתו.