شارل بودلير (Charles Baudelaire): האיש שנתן שם למודרנה
ב-21 ביוני 1857 הוציאו המוציאים לאור פולה-מלאסי (Poulet-Malassis) וד ברוаз (de Broise) ספר של בדיוק מאה שירים — מספר שנבחר כך שייתאם לקאנטים של הקומדיה האלוהית מאת דאנטה. חודשיים לאחר מכן, ב-20 באוגוסט, הרשיע בית משפט צרפתי את מחברו בפגיעה במוסר הציבורי ובטובת ההתנהגות, הטיל עליו קנס והורה על גזירת שישה שירים. הצנזורה נותרה על כנה במשך תשעים ושנתיים שנים. ב-11 במאי 1949 בוטלה ההרשעה וששת השירים הוחזרו, ועד לאותו זמן כמעט כל משורר רציני שכתב בשפה אירופאית פעל באידיום שהספר המציא.
אבי חורג שלא יכול היה לסלוח לו
شارل بودلير (Charles Baudelaire) נולד בפריז ב-9 באפריל 1821 לז'וזף-פרנסואה بودلير (Joseph-François Baudelaire), פקיד בכיר ואמן חובב המבוגר מאשתו בשלושים וארבע שנים, ולקרולין דיפואי (Caroline Dufaÿs), שהייתה בת עשרים ושש. האב מת בשנת 1827. מה שהביוגרפים שלו מתייחסים אליו כאל הטראומה המכרעת אירע לאחר מכן: קרולין נישאה בשנית ללייטננט קולונל ז'אק אופיק (Jacques Aupick), לימים שגריר צרפת, ובמהלך חייו בנּו מעולם לא קיבל זאת.
הוא למד בבית ספר בליון ולאחר מכן ב-ליסה לואי-לה-גראן (Lycée Louis-le-Grand) בפריז, שם למד משפטים. בן כיתה זכר אותו בגיל ארבע עשרה כ"מעודן ובעל הבחנה הרבה יותר מכל אחד מתלמידינו האחרים". הוא היה גם, על פי כל עדות ובהן שלו עצמו, בלתי ניתן לשליטה, והעידון וחוסר היכולת לשלוט בו התבררו כאותה התכונה עצמה.
המסע שלא הגיע מעולם לקולקטה
בשנת 1841 שלח אופיק את בנו החורג לקולקטה כדי לרפא אותו מהוללות. بودلير (Baudelaire) הגיע עד למאוריציוס וריוניון, הסתובב בחזרה, ובילה את שארית חייו בהגדלת המסע בשיחותיו. בגיל עשרים ואחת הוא קיבל ירושה נכבדה ונפטר ממנה במהירות. משפחתו הגיבה בכך שהשיגה צו משפטי (conseil judiciaire), צו משפטי שהפקיד את כספו בנאמנות וחילק לו אותו בטיפות — השפלה שהוא נטר לה טינה למשך שארית חייו וששמרה עליו כעני בעודו לכאורה יורש.
בערך בתקופה זו הוא החל בקשר עם ז'אן דובאל (Jeanne Duval), שחקנית ילידת צרפת שהפכה לבת לוויתו ארוכת הטווח של חייו ולמושא של כמה משיריו המפורסמים ביותר. משפחתו תיעבה אותה; אמו כינתה אותה "ונוס שחורה" ש"עינתה אותו בכל דרך שהיא". הקשר התפרק והתחדש עד למותו.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →המבקר לפני המשורר
بودلير (Baudelaire) הופיע בדפוס כמבקר אמנות, לא כמשורר. "סלון 1845" (Salon of 1845), שפורסם תחת השם بودلير דיפואي (Baudelaire Dufaÿs), משך תשומת לב מיידית בשל תעוזתו. הוא הפך את עצמו לסנגור הגדול של אבז'ן דלקרוואה (Eugène Delacroix) ולאויב של העכבות האקדמיות. הוא היה בין הכותבים הראשונים שהתייחסו לביקורת אמנות כאל ספרות ולא כאל עיתונאות, וההרגל להסתכל היטב על תמונות עיצב את השירים: פרחי הרע (Les Fleurs du mal) פועלים באמצעות דימויים מוצמדים באופן שבו ציור פועל, לא באמצעות טיעון.
מאה שירים, שישה הוסורו
נדרש עשור כדי למצוא את כותרת הספר. הוא הכריז עליה תחילה כ-הלזביות (Les Lesbiennes) (1845–1847), לאחר מכן כ-הלימבו (Les Limbes) (1848–1852), והתקבע על פרחי הרע (Les Fleurs du mal) עד 1855; שמונה עשר שירים הופיעו ב-רבוי דה דה מوند (Revue des Deux Mondes) ב-1 ביוני באותה שנה. מהדורת 1857 סידרה את מאה שיריו בחמישה חלקים — "מלנכוליה ואידיאל" ("Spleen et Idéal"), "פרחי הרע" ("Fleurs du Mal"), "מרד" ("Révolte"), "היין" ("Le Vin"), "המוות" ("La Mort") — ארכיטקטורה מכוונת ולא אסופה.
גיסטב בורדן (Gustave Bourdin) גינה זאת ב-לה פיגארו (Le Figaro), וההעמדה לדין באה בעקבות זאת. האישומים היו פגיעה במוסר הדתי ופגיעה במוסר הציבורי; ששת השירים הנדונים הודפסו מאוחר יותר בחו"ל תחת השם השרידים (Les Épaves) (1866). ויקטור הוגו (Victor Hugo), שהבין את מה שראה, כתב לו: "פרחי הרע שלך מנצחים ומסנוורים כמו כוכבים".
המהדורה השנייה של פברואר 1861 הייתה הספר האמיתי. بودلير (Baudelaire) השמיט את ששת השירים האסורים, הוסיף שלוים ושניים חדשים כדי להגיע ל-126, ארגן מחדש את הכל, הרחיב את החלק המסכם "המוות" ("La Mort") משלושה שירים לשישה וסיים ב-"המסע" ("Le Voyage"). באופן מכריע הוא שילב חלק חדש, "תמונות פריזאיות" ("Tableaux parisiens"), שהפך את העיר עצמה לנושא. המבקר ברבה ד'אורוויל (Barbey d'Aurevilly) כינה את התוצאה "יצירה שירית בעלת האחדות החזקה ביותר" — לא חרוזים מקובצים אלא מבנה קוהרנטי.
המצאת המודרניות
بودلير (Baudelaire) טבע את המונח מודרניות (modernité) כדי לתאר את החוויה החולפת, החמקמקה והמקרית של החיים העירוניים, וטען ב-צייר החיים המודרניים (Le Peintre de la vie moderne) (1863) — שנבנה סביב המאייר קונסטן גי (Constantin Guys) — שתפקידו של האמן הוא לחלץ את הנצחי בדיוק מחומר חולף זה. זהו המסמך המכונן של מסורת שלמה. מרשל ברמן (Marshall Berman) כינה אותו המודרניסט הראשון.
שני פרויקטים נוספים שייכים לכאן. מ-1847 עד 1865 הוא תרגם באובسسיה את אדגר אלן פו (Edgar Allan Poe), כשהוא מפיק את סיפורים יוצאי דופן (Histoires extraordinaires) (1856) ו-סיפורים יוצאי דופן חדשים (Nouvelles histoires extraordinaires) (1857) — גרסאות כל כך טובות שהפכו את פו לסופר אירופאי מרכזי, ואשר بودلير (Baudelaire) לקח על עצמו משום שמצא בפו רעיונות האמין שכבר היו קיימים בראשו שלו. והוא המציא בפועל את שיר הפרוזה בצרפתית עם שירי פרוזה קצרים (Petits Poèmes en prose), שפורסמו כ-מלנכוליה של פריז (Le Spleen de Paris), צורה שנבנתה לשאת את הקצב המקוטע של הרחוב.
מדוע شارل נקרא גאון
האיכות הספציפית היא מבנית ולא לחשית. מה שאף אחד אחר לא זכה לו היה יכולתו לבנות ספר של שירי ליריקה כארכיטקטורה יחידה — המאה הדאנטאית, הקשת בת חמשת החלקים משאיפה דרך חטא ומרד ועד מוות, תיקון 1861 שהוסיף תנועה עירונית שלמה מבלי לשבור את העיצוב. הביטוי של ברבה ד'אורוויל (Barbey d'Aurevilly), "יצירה שירית בעלת האחדות החזקה ביותר", הוא השיפוט הטכני שחשוב. לצידו עומדת יכולת שנייה: הוא זיהה, העניק שם ותיאורתיזציה למצב חוויה — מודרניות (modernité) — עשורים לפני שמישהו אחר הבחין שהוא שם, ועשה זאת בביקורת חדה כמו השירה. העדות היא חזקה באופן יוצא דופן. רמבו (Rimbaud) כינה אותו "מלך המשוררים, אל אמיתי"; מלרמה (Mallarmé) כתב סונטה הנצחה; פרוסט (Proust) דירג אותו בין גדולֵי המשוררים של המאה; טי. אס. אליוט (T. S. Eliot) אמר בפשטות שהיה לו "גאון גדול", זיכה אותו כיסוד להתפתחותו שלו, וציטט אותו ב-ארץ השממון (The Waste Land); ולטר בנימין (Walter Benjamin) בנה היסטוריה מטריאליסטית שלמה של המאה התשע-עשרה סביבו.
המקרה הנגדי צר יותר אך אמיתי. תפוקתו הייתה מצומצמת, והמוניטין שלו נשען במהותו על ספר אחד בתוספת גוף של ביקורת. חלק ניכר ממה שנקרא כיום כמהפכני — הטעם לשחיתות, המחוות השטניות — היה פרוטוקול מחושב שכוון כלפי מכובדות האימפריה השנייה, והוא התיישן מהר יותר מאשר החידוש הצורני. הוא היה גם פוזאיסט קונבנציונלי בחרוז ובמשקל קפדניים; הפריצה שלו הייתה בנושא ובמבנה, ולא בטכניקה. ונתח הוגן מהמיסטיקה הוא ביוגרפי: הלודנום, החובות, המשפט.
בריסל
עד 1859 לודנום, עוני ומתח הזקינו אותו ניכרת; פשיטת הרגל של המוציא לאור שלו ב-1861 סיימה את מצבו הכלכלי. הוא נסע לבלגיה ב-1864 כדי למכור זכויות ולהרצות, ונכשל בשניהם. שבץ מוחי אדיר ב-1866 הותיר אותו משותק ואפזי, והוא בילה את שנתו האחרונה בסנטוריום בבריסל ובפריז, כשהוא מת ב-31 באוגוסט 1867. כמה עשרות אנשים הגיעו להלוויה בסן-אונורה ד'אילו (Saint-Honoré d'Eylau); הוא נקבר במונפרנאס (Montparnasse). אמו, ששרדה אחריו בארבע שנים, הודתה בסופו של דבר כי "בני, על כל מגרעותיו, יש לו מקום בספרות". ורלן (Verlaine), רמבו (Rimbaud) ומלרמה (Mallarmé) כבר הבהירו את הנקודה בצורה קצת יותר תקיפה.