קמילו גולג'י: האיש שהפך את הנוירונים לנראים
ב-16 בפברואר 1873, ממטבח שהוסב למעבדה בבית חולים לחולים חשוכי מרפא מחוץ למילאנו, כתב רופא איטלקי בן 29 לידידו כי מצא "תגובה חדשה להדגמת מבנה הסטרומה הבין-תאית של קליפת המוח, אפילו לעיוורים". הוא לא הגזים. הצביעה שקמילו גולג'י (Camillo Golgi) המציא זה עתה תאפשר לעין האנושית לראות לראשונה תא עצב בודד, בשלמותו. היא גם תשמש, בידיו של ספרדי, כדי להוכיח שגולג'י טעה בנוגע למה שראה.
פאביה, וקריירה שנעצרה
גולג'י נולד ב-7 ביולי 1843 בקורטנו (Corteno), כפר ליד ברשה, בנו של אלסנדרו גולג'י, רופא וקצין רפואה מחוזי. הוא החל את לימודיו באוניברסיטת פאביה בשנת 1860 וקיבל תואר ברפואה ב-1865, עשה התמחות בבית החולים סן מתיאו, שירת לזמן קצר כרופא צבאי וכעוזר כירורג בנובארה בזמן שחקר התפרצויות כולרה. בשנת 1867 חזר ללמוד תחת צ'זארה לומברוזו (Cesare Lombroso), האנתרופולוג הפלילי, וכתב תזה על הגורמים להפרעות נפשיות. המורה המשמעותי יותר היה ג'וליו ביצוצרו (Giulio Bizzozero) במכון לפתולוגיה כללית, שעבודתו ההיסטולוגית קבעה את כיוון חייו של גולג'י. מאוחר יותר נשא גולג'י לאישה את אחייניתו של ביצוצרו, לינה אלטי.
עד שנת 1872 הוא היה היסטופתולוג מיומן ללא כל משרה אקדמית באופק וללא כסף. הוא קיבל עבודה כקצין רפואה ראשי במוסד פיו לואוגו דלי אינוריאבילי (Pio Luogo degli Incurabili) באביאטגראסו – מוסד לחולים כרוניים, שנתפס מבחינה מקצועית כמבוי סתום. הוא צייד את המטבח הנטוש של בית החולים כמעבדה. בתוך חודשים הוא ביצע את אחת התגליות המכריעות בתולדות הביולוגיה.
התגובה השחורה
השיטה הייתה פשוטה בצורה אבסורדית. מקשים את הרקמה באשלגן דו-כרומטי; לאחר מכן מטפלים בה בחנקת כסף. משקע של כסף כרומטי נוצר, וצובע את גוף התא, האקסון והדנדריטים בשחור עז על רקע צהוב בהיר.
גאונותה טמונה בפגם. התגובה צובעת רק חלק קטן ומקרי לכאורה של התאים בהכנה. אילו הייתה צובעת את כולם, התוצאה הייתה מריחה שחורה שלא ניתן לקרוא; מכיוון שהיא צובעת מעטים, נוירונים בודדים בולטים בשלמותם, על כל הסתעפויותיהם, כמו עץ חורף בודד הבולט על פני שדה. גולג'י פרסם את ממצאיו ב-Gazzetta Medica Italiana ב-2 באוגוסט 1873, והמאמרים העיקריים הופיעו בין השנים 1875 ו-1885.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →התגליות הגיעו בשיטפון. תיאורים ברורים ראשונים של המבנה העדין של המוח הקטן, ההיפוקמפוס, חוט השדרה ואונת הריח. הנגעים בקליפת המוח ובסטריאטום במחלת הכוריאה. בשנת 1878, גילוי אברון הגיד על שם גולג'י, הקולטן החושי שקורא מתח בשריר, וגופיפי גולג'י-מאצוני (Golgi-Mazzoni) הממירים לחץ. צביעת מיאלין באמצעות אשלגן דו-כרומטי ומרקורי כלוריד. תאי העצב במוח הקטן עדיין מסווגים כסוג I וסוג II על שם גולג'י. הוא חזר לסגל של פאביה ב-1875, החזיק בקתדרה לאנטומיה בסיינה במשך שנה ב-1879, וחזר לפאביה כפרופסור מן המניין, שם לקח על עצמו את הפתולוגיה הכללית ב-1881 ושירת פעמיים כרקטור.
מלריה וכליות
גולג'י לא היה רק נוירוהיסטולוג, והמגוון הוא חלק מהטיעון לזכותו. בין 1882 ל-1889 עבד על תפקוד הכליות, והיה הראשון שניתח נפרון שלם והראה שלולאת הנל (Henle) חוזרת לפקעית שממנה הגיעה.
מ-1885 פנה למלריה, ועזר לאשר את טענתו השנויה במחלוקת של לאוורן (Laveran) שפרוטוזואה גרמה למחלה. הוא הפריד בין קדחת שלישונית לרבעונית וקישר אותן לטפילים שונים – מה שהם כיום Plasmodium vivax ו-Plasmodium malariae – וב-1886 קבע שההתקף החום חופף למחזור האריתרוציטי הא-מיני, סנכרון שעדיין ידוע כ"מחזור גולג'י". יחד עם אטורה מרקיאפבה (Ettore Marchiafava) הוא הבדיל בין מלריה שלישונית שפירה לממאירה; עד 1898 הוא היה בין הקבוצה, עם גראסי, בינאמי, בסטיאנלי וצ'לי, שאישרה כי יתושי האנופלס הם הווקטור.
בשנת 1898 הוא יישם תגובה שחורה מותאמת עם אוסמיום על תאי פורקינייה ממוח קטן של תנשמת ומצא רשת דמוית חוטים בתוך התא, אותה כינה apparato reticolare interno. רוב בני דורו פסלו זאת כארטיפקט של צביעה – המיקרוסקופים שלהם לא יכלו להבחין בה – ועד שנות ה-30 של המאה ה-20 התיאור נדחה ברובו. מיקרוסקופיית אלקטרונים זיכתה אותו כחמישים שנה מאוחר יותר. זהו אברון גולג'י, והוא נמצא בכל ספר לימוד ביולוגיה עלי אדמות.
המריבה
סנטיאגו רמון אי קחאל (Santiago Ramón y Cajal) לקח את שיטת הצביעה של גולג'י והסיק ממנה את המסקנה ההפוכה. גולג'י דבק בתיאוריה הרטיקולרית, שעברה בירושה מהרעיון של גרלך (Gerlach) מ-1871 על רשת פרוטופלזמית: המוח כרשת רציפה אחת של סיבים מאוחים. קחאל טען בעד תיאוריית הנוירונים – שמערכת העצבים בנויה מתאים נפרדים, סמוכים אך לא רציפים. קחאל צדק.
פרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה לשנת 1906 הוענק לשני הגברים יחד, "בהוקרה על עבודתם על מבנה מערכת העצבים". בסטוקהולם, קחאל שיבח את גולג'י. גולג'י לא השיב באותו מטבע; הרצאת הנובל שלו הגנה על הרשת, ותיארה את קליפת המוח הקטן כרשת של תהליכים מסתעפים ומתמזגים, למרות שמאמריו שלו משנים 1873–1885 תיארו חיבורים אקסוניים כעצמאיים. שני הגברים עזבו כפי שהגיעו, מבלי לדבר זה עם זה.
מדוע קמילו נקרא גאון
האיכות לציין אצל גולג'י היא טכניקה המצאתית – היכולת להפוך את הטבע לקריא באמצעים כימיים, שהיא מתנה שונה ונדירה יותר מהיכולת לפרש את מה שהופך לקריא. איש לא אמר לו שדו-כרומטי ואחריו חנקת כסף יעשו משהו מועיל; הוא עבד לבדו, במטבח של בית חולים, במשרה שסיימה למעשה את סיכוייו האקדמיים. התגובה שמצא הייתה הכלי הנחוץ למהות כל מדעי המוח המודרניים, ולאחר מכן הוא השתמש בה בעצמו כדי לספק עשור של תיאורים ראשונים – מוח קטן, היפוקמפוס, חוט שדרה, אברון גיד – לפני שהפנה את אותה סבלנות מתודולוגית למלריה ולכליות והפיק תוצאות עמידות בשניהם.
הטיעון הנגדי ברור בצורה יוצאת דופן, מכיוון שהוא הפסיד בוויכוח המרכזי של תחום עיסוקו. קחאל, תוך שימוש בצביעה של גולג'י עצמו, ראה את האמת שגולג'י לא יכול היה לקבל, וגולג'י הגיע לטקס פרס נובל שלו כשהוא עדיין מגן על רשת שלא קיימת. הוא הדוגמה הבולטת למדען שהשיטה שלו הקדימה את הפרשנות שלו. יש אירוניה מפצה: האברון שרוב האנשים אמרו לו שהוא ארטיפקט התגלה כאמיתי, והוא נושא את שמו בכל תא בגופו של הקורא. הוא טעה היכן שהיה בטוח ביותר וצדק היכן שהוטל בו הכי הרבה ספק. מה שמעולם לא היה מוטל בספק היה היד.
מורשת
גולג'י מונה לסנאטור על ידי המלך אומברטו ה-I בשנת 1900, זכה לתוארי דוקטור לשם כבוד מקיימברידג', ז'נבה, אתונה, כריסטיאניה והסורבון, ניהל את בית החולים הצבאי בקולג'ו בורומאו (Collegio Borromeo) בפאביה במהלך מלחמת העולם הראשונה, פרש בשנת 1918 ועבד באופן פרטי במעבדתו עד 1923. הוא מת בפאביה ב-21 בינואר 1926, בגיל 82, וטמון תחת לוח גרניט עם מדליון ברונזה בבית הקברות המונומנטלי של העיר. מכתש ירחי, כוכב לכת מינורי, אנזים ואברון נושאים את שמו.