קאמי פיסארו: היחיד שהופיע בכל פעם
מתוך קבוצת הציירים שארגנו שמונה תערוכות עצמאיות בין 1874 ל-1886, ובכך העניקו לעולם את המונח אימפרסיוניזם, אמן אחד בלבד הופיע בכל תערוכה: קאמי פיסארו. מונה החסיר כמה מהן. רנואר ודגה באו והלכו. פיסארו, שהיה מבוגר מרובם ושימש כעוגן הבלתי רשמי של הקבוצה, לא החמיץ אף תערוכה — ובמהלך הדרך הדריך באופן אישי את סזאן, גוגן, ובאופן לא רשמי יותר, את מרי קאסאט ווינסנט ואן גוך, גברים ונשים שיעצבו מחדש את הציור לאחר שהאימפרסיוניזם עצמו מיצה את דרכו.
ילדות חצויה בין שני עולמות
פיסארו נולד בשם יעקב אברהם קאמי פיסארו ב-10 ביולי 1830, באי סנט תומאס שבקריביים, שהיה אז חלק מאיי הודו המערבית הדנית, לאב יהודי-פורטוגזי ואם יהודיה-צרפתיה. נישואיהם עוררו שערורייה בקהילה היהודית המקומית עד כדי כך שארבעת ילדיהם הורחקו מבית הספר היהודי ונשלחו לבית ספר יסודי של שחורים בלבד — חוויה מוקדמת ומעצבת של הדרה שביוגרפים קושרים לפוליטיקה השוויונית שבה דגל כל חייו. בגיל שתים-עשרה נשלח לפנימייה מחוץ לפריז, שם נחשף לראשונה ברצינות לאמנים הצרפתים הגדולים, לפני שחזר לסנט תומאס בגיל שש-עשרה לעבוד כפקיד נמל. פגישה מקרית עם הצייר הדני פריץ מלבי בגיל עשרים ואחת היא שדחפה אותו לבחור בציור כמשלח יד; השניים בילו שנתיים יחד בוונצואלה לפני שפיסארו עבר לצמיתות לפריז בסביבות 1855, שם למד באופן לא רשמי אצל קאמי קורו ובאקדמיה סוויס ובאקול דה בו-ארט.
היחיד בכל שמונה התערוכות
פיסארו סייע בהקמת ה"סוסייטה אנונים דה ארטיסט" (Société Anonyme des Artistes) ב-1873, הקואופרטיב של חמישה-עשר ציירים שהתערוכה העצמאית הראשונה שלהם בשנה שלאחר מכן השיקה למעשה את האימפרסיוניזם כתנועה ציבורית. לפי רוב הדיווחים, הוא היה הדבק הארגוני של הקבוצה ולא הכוכב שלה: היסטוריון האמנות ג'ון רבלד כינה אותו "דיקן הציירים האימפרסיוניסטים", וייחס את התואר לא רק לגילו היחסי אלא ל"חוכמתו ולאישיותו המאוזנת, האדיבה וטובת הלב". עמיתיו כינו אותו "פר פיסארו" (Père Pissarro) — האב פיסארו — והוא הצייר היחיד בעל רקורד תערוכות רציף בכל שמונה התערוכות שהקבוצה הציגה בין 1874 ל-1886, רמה של נאמנות מוסדית שהחזיקה את הקולקטיב המפולג והשברירי מבחינה כלכלית יחד מול לעג ציבורי חוזר ונשנה וכישלון מסחרי כמעט מוחלט.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →הוראת הציירים שיעלו על האימפרסיוניזם
ייתכן שהמורשת המובהקת ביותר של פיסארו אינה הקנבסים שלו, אלא הציירים שעיצב. פול סזאן כינה אותו "אב עבורי. אדם להתייעץ איתו, קצת כמו אלוהים הטוב", ועבד לצדו בציור אותם מוטיבים סביב פונטואז בשנות ה-70 של המאה ה-19, כשהוא סופג שיעורים במבנה ובצבע שסזאן לקח לאחר מכן לכיוון פוסט-אימפרסיוניסטי שונה לחלוטין. פול גוגן למד אצלו לפני שיצא לכיוון הסימבוליזם וטהיטי, כשהוא מודה בגלוי: "הוא היה אחד המורים שלי ואני לא מתכחש לו". מרי קאסאט, שהעריצה את הוראתו מבלי להיות תלמידה רשמית, אמרה שהוא היה "מורה כזה שיכול היה ללמד אפילו אבנים לצייר נכון", ווינסנט ואן גוך ייחס לשיחות עם פיסארו את הבהרת הבנתו שלו לגבי צבע ואור. אף אימפרסיוניסט אחר לא הפיק רשימה דומה של אמנים גדולים שעברו במסלולו ועזבו אותו כשהם משתנים.
צייר שמוכן להתחיל מחדש בגיל חמישים וחמש
בעוד שרוב עמיתיו האימפרסיוניסטים התקבעו על סגנון בוגר ושמרו עליו במידה רבה, פיסארו המשיך לשכלל את שיטתו עד גיל חמישים ומעלה. ב-1885 פגש את ז'ורז' סרה ופול סיניאק, ובהיותו מסוקרן מהטכניקה הפוינטיליסטית שלהם, המבוססת על מדע של מריחת צבע בנקודות קטנות ונפרדות של צבע טהור, אימץ אותה במלואה במשך כשלוש שנים — צעד יוצא דופן לאמן שכבר היה באמצע שנות החמישים לחייו ומבוסס. הוא נטש אותה עד 1888, לאחר שהגיע למסקנה שהמערכת הנוקשה של השיטה מונעת ממנו לתפוס את מה שכינה ההשפעות ה"אקראיות והנפלאות" של הטבע, וחזר ליד אימפרסיוניסטית חופשית יותר. היסטוריון האמנות ז'ואקים פיסארו, נינו, הצביע על פרק זה כעדות ל"יכולת יוצאת דופן לשנות את אמנותו, לשנות את עמדתו ולקחת על עצמו אתגרים חדשים" — מה שהופך את קאמי פיסארו, לפי רוב הדיווחים, לצייר הגדול היחיד שעבר במלואו לנאו-אימפרסיוניזם וחזר ממנו.
ציור פריז מחלון מלון
דלקות עיניים חוזרות בשנותיו המאוחרות הפכו עבודה ממושכת בחוץ לכואבת למעט במזג אוויר חם, ולכן משנות ה-90 של המאה ה-19 צייר פיסארו יותר ויותר סצנות עירוניות מחדרי מלון בקומה גבוהה ברואן, לה האבר, דייפ, לונדון, ומעל הכל פריז. בעבודה מהגרנד הוטל דה רוסי בתחילת 1897, הוא הפיק שישה-עשר ציורים של השדרות מונמארטר ודה איטליאן בתוך חודשים ספורים, ותיאר את הנוף כמעט כ"מבט ציפור על כרכרות, אוטובוסים, אנשים, בין עצים גדולים" — תפנית מאוחרת בקריירה מנוף כפרי למחזה מטרופוליני מודרני, שהמטרופוליטן מיוזיאום, המחזיק בכמה מהסדרה, מתייחס אליו כאל הישג מאוחר מכונן ולא כוויתור לבריאות לקויה.
מדוע קאמי מכונה גאון
הטיעון לגאונותו של פיסארו נשען פחות על המצאה צורנית דרמטית אחת — בניגוד לחבצלות המים של מונה או לרקדניות של דגה, שום מוטיב אחד לא מגדיר אותו — אלא על טווח, משמעת ונדיבות טכנית שנשמרו לאורך חמישה עשורים ותנועות מרובות: נוף באוויר הפתוח, ציור סדרות עירוניות, וטבילה מלאה ויציאה מהפוינטיליזם, כאשר כל שלב מבוצע ברמה מקצועית שעמיתיו כיבדו. אמיל זולא כינה אותו אחד מ"שלושת או ארבעת הציירים האמיתיים של ימינו", עם "טכניקה כל כך בטוחה", וצופה בן זמנו כתב בהערצה ש"הוא מצייר את ריח האדמה". הסיבוך הכנה הוא שהנושאים הכפריים של פיסארו — איכרים, שדות חרושים, עבודה רגילה — ספגו ביקורת בזמנו כ"וולגריים" בדיוק בגלל שהיו חסרים את הנושא הדרמטי או את הסגנון הייחודי שהפך את בני דורו לניתנים לזיהוי מיידי, והצלחתו המסחרית פיגרה אחרי זו של מונה ורנואר ברוב חייו. גאונותו, על פי העדויות, היא פחות עניין של מותג בלתי ניתן לטעות ויותר עניין של אומנות עקבית ומתפתחת ויכולת שאין שנייה לה ללמד אותה לאחרים.
מורשת
פיסארו מת בפריז ב-13 בנובמבר 1903, לאחר שבילה את שנות הגלות של מלחמת צרפת-פרוסיה (1870–1871) בציור בנורווד, אנגליה, שם פגש את הסוחר פול דוראן-רואל, שהפך לתומכו לכל החיים, ולמד את קונסטבל וטרנר ממקור ראשון. ציוריו, שנמכרו בצורה גרועה במהלך חייו, שווים כיום עשרות מיליוני דולרים — סצנת שדרה מ-1897 נמכרה בכמעט 20 מיליון ליש"ט ב-2014 — וכמה יצירות שנבזזו על ידי הנאצים במהלך מלחמת העולם השנייה נותרו נושאים לסכסוכי השבה מתמשכים. שישה מתוך שבעת ילדיו הפכו לציירים, שושלת ביתית שנבנתה על אותה הדרכה סבלנית שעיצבה את סזאן וגוגן לפניהם.