> יש להתאמן לאט, אחר כך לאט יותר, ולבסוף לאט.
תאודור-קאמי סן-נס היה מלחין, נגן עוגב, מנצח ופסנתרן צרפתי בן תקופת הרומנטיקה. בין יצירותיו הידועות ביותר נמנים 'מבוא ורונדו קפריצ'וזו' 1863, קונצ'רטו השני לפסנתר 1868, קונצ'רטו הראשוני לצ'לו 1872, 'מחול הממתים' 1874, האופרה 'שמשון ודלילה' 1877, קונצ'רטו השלישי לכינור 1880, הסימפוניה השלישית 'העוגב' 1886 ו'קרנבל החיות' 1886.
סן-נס היה עילוי מוזיקלי; הוא ערך את הופעת הבכורה בקונצרט בהיותו בן עשר. לאחר שלמד בקונסרבטוריון של פריז, הוא פנה לקריירה שגרתית כנגן עוגב בכנסייה, תחילה בכנסיית סן-מרי בפריז, ומ-1858 בלס מאדלן, כנסייתם הרשמית של הקיסרות הצרפתית. לאחר שעזב את התפקיד כעשרים שנה לאחר מכן, הוא פעל כפסנתרן ומלחין עצמאי מצליח, שזכה לדרישה רבה באירופה ובאמריקה.
בצעירותו התלהב סן-נס מן המוזיקה המודרנית ביותר של התקופה, ובמיוחד מזו של שומאן, ליסט וונגנר, הגם שיצירותיו שלו נכתבו בדרך כלל במסגרת מסורת קלאסית מקובלת. הוא היה חוקר של ההصتورية המוזיקלית, ונשאר נאמן למבנים שפותחו בידי מלחינים צרפתים מוקדמים יותר. הדבר הביא אותו לעימות בשנותיו המאוחרות עם מלחינים מזרמי האימפרסיוניזם והדודקאפוניה; אף על פי שהיו ביצيرתו סממנים ניאו-קלאסיים שבישרו את יצירותיהם של סטרווינסקי וקבוצת 'השישה', הוא נתפס לעיתים קרובות כריאקציונר בעשורים הסמוכים למותו.
סן-נס החזיק במשרת הוראה אחת בלבד, באקול דה מיוזיק קלאסיק אן רליגז בפריז, ושהה שם פחות מחמש שנים. אף על פי כן, הייתה לכך חשיבות בהתפתחות המוזיקה הצרפתית: בין תלמידיו נמנה גבריאל פורה, שבין תלמידיו המאוחרים נמנה מוריס ראוול. שניהם הושפעו עמוקות מסן-נס, שאותו העריצו כגאון.
חיים
### חיים מוקדמים
סן-נס נולד בפריז, בנם היחיד של ז'אק-ז'וזף-ויקטור סן-נס 1798–1835, פקיד במשרד הפנים הצרפתי, ופרנסואז-קלמנס לבית קולן. ויקטור סן-נס היה ממוצא נורמנדי, ואשתו הייתה ממשפחה מהאו-מארן; בנם, שנולד ברחוב דו ז'ארדינה ברובע השישי של פריז והוטבל בכנסיית סן-סולפיס הסמוכה, תמיד החשיב את עצמו לפריזאי אמור. פחות מחודשיים לאחר ההטבלה, מת ויקטור סן-נס משחפת ביום השנה לנישואיו. קאמי הצעיר הובא אל הכפר למען בריאותו, ולמשך שנתיים גר אצל מיניקה בקורביי, 29 קילומטרים דרומית לפריז.
כאשר הובא סן-נס בחזרה לפריז, הוא גר עם אמו ודודתו האלמנה, שארלוט מסון. בטרם מלאו לו שלוש שנים הפגין שמיעה אבסולוטית ונהנה למצוא מנגינות על הפסנתר. דודתו הגדולה לימדה אותו את יסודות הנגינה בפפסנתר, וכשבן שבע הפך לתלמידו של קאמי-מארי סטמאטי, תלמידו לשעבר של פרידריך קלנקבנר. סטמאטי דרש מתלמידיו לנגן תוך כדי הנחת אמותיהם על מוט שהוצב לפני המקלדת, כך שכל כוחו של הפסנתרן יגיע מן הידיים והאצבעות ולא מן הזרועות, דבר שסן-נס כתב עליו לימים כעל אימון טוב. קלמנס סן-נס, שהייתה מודעת היטב לכישרונו המוקדם של בנה, לא רצתה שיתפרסם בגיל צעיר מדי. מבקר המוזיקה הארולד סי. שונברג כתב על סן-נס ב-1969, 'לא הכול מבינים שהוא היה הילד הפלאי המרשים ביותר בהיסטוריה, וזה כולל את מוצרט'. הילד הופיע מדי פעם לפני קהל מצומצם החל מגיל חמש, אך רק בגיל עשר ערך את הופעת הבכורה הציבורית הרשמית שלו, באולם פלייעל, בתוכנית שכללה את קונצ'רטו לפסנתר מס' 12 בסי במול מז'ור K450 של מוצרט ואת הקונצ'רטו השלישי לפסנתר של בטהובן. בהשפעתו של סטמאטי, סן-נס הוכר לפרופסור להלחנה פייר מאלדן ולמורה לעוגב אלכסנדר פייר פרנסואה בואלי. מן האחרון רכש אהבה לכל החיים למוזיקה של באך, שהייתה אז מעט ידועה בצרפת.
סן-נס בילדותו
כתלמיד בית ספר הצטיין סן-נס במקצועות רבים. לצד כישרונו המוזיקלי, הוא בלט בלימודי הספרות הצרפתית, לטינית ויוונית, דת ומתמטיקה. תחומי עניינו כללו פילוסופיה, ארכיאולוגיה ואסטרונומיה, שבהן, ובמיוחד באחרונה, נשאר חובב מוכשר גם בשנותיו המאוחרות.
ב-1848, בהיותו בן שלוש עשרה, התקבל סן-נס לקונסרבטוריון של פריז, האקדמיה המוזיקלית המובילה בצרפת. המנהל, דניאל אובר, ירש את לואיג'י כרוביני ב-1842, והנהיג משטר משוחרר יותר מזה של קודמו הנוקשה, הגם שהתוכנית הלימודית נשארה שמרנית. תלמידים, ואפילו פסנתרנים מצטיינים כסן-נס, עודדו להתמחות בלימודי עוגב, משום שקריירה כנגן עוגב בכנסייה נתפסה כמציעה הזדמנויות רבות יותר מזו של פסנתרן סולו. מורהו לעוגב היה פרנסואה בואה, שסן-נס ראו בו נגן עוגב בינוני אך מורה מדרגה ראשונה; בין תלמידיו נמנו אדולף אדם, סאזאר פרנק, שארל אלכאן, לואי לפيبור-ולי וז'ורז' ביזה. ב-1851 זכה סן-נס בפרס הראשון של הקונסרבטוריון לנגני עוגב, ובאותה שנה החל בלימודי הלחנה רשמיים. מורהו היה בן חסותו של כרוביני, פרומנטל האלווי, שבין תלמידיו נמנו שארל גונו וביזה.
יצירותיו של סן-נס מתקופת לימודיו כללו סימפוניה בלה מז'ור 1850 ויצירה מקהלתית, 'לה ז'ין' 1850, על פי פואמה בעלת שם זהה מאת ויקטור הוגו. הוא התמודד על הפרס המוזיקלי הבכיר של צרפת, פרס רומא, ב-1852 אך לא זכה. אובר האמין כי הפרס היה צריך להיות מוענק לסן-נס, בהחשיבו אותו לבעל הבטחה רבה יותר מן הזוכה, לאונס קוהן, שהותיר חותם מועט בהמשך הקריירה שלו. באותה שנה זכה סן-נס להצלחה רבה יותר בתחרות שאורגנה בידי אגודת סנט צ'צילה בפריז, עם היצירה 'אודה לסנט צ'צילה', שבעבורה הצביעו השופטים פה אחד על הענקת הפרס הראשון. היצירה הראשונה שהמלחין הכיר בה כיצירה בוגרת והעניק לה מספר אופוס הייתה 'טרואה מורסו' להרמוניום 1852.
### קריירה מוקדמת
עם סיום לימודיו בקונסרבטוריון ב-1853, קיבל סן-נס את משרת נגן העוגב בכנסיית סן-מרי העתיקה בפריז, סמוך להוטל דה וויל. הקהילה הייתה גדולה, וכללה 26,000 בני אדם; בשנה טיפוסית התקיימו בה יותר ממאתיים חתונות, ושכר נגן העוגב מהן, יחד עם שכר הלוויות ומלגתו הבסיסית הצנועה, העניקו לסן-נס הכנסה נוחה. העוגב, פרי עבודתו של פרנסואה-אנרי קליקו, נפצע קשות בעקבות המהפכה הצרפתית ושוקם בחוסר שלמות. הכלי התאים לטקסים דתיים אך לא לרסיטלים השאפתניים שהציעו כנסיות פריזאיות רבות בולטות. עם די זמן פנוי כדי להמשיך בקריירה כפסנתרן ומלחין, הלחין סן-נס את מה שהפך לאופוס 2 שלו, הסימפוניה במי bemol מז'ור 1853. יצירה זו, עם תרועות צבאיות ותזמורת כלי נשיפה מוגברת וכלי הקשה, קלעה לרוח התקופה בעקבות עלייתו הפופולרית לשלטון של נפוליאון השלישי וחידוש הקיסרות הצרפתית. היצירה זיכתה את המלחין בפרס ראשון נוסף מטעם אגודת סנט צ'צילה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →בניין הקונסרבטוריון הישן של פריז, שבו למד סן-נס
בין המוזיקאים שמיהרו להבחין בכישרונו של סן-נס היו המלחינים ג'ואקינו רוסיני, הקטור ברליוז ופרנץ ליסט, והזמרת המשפיעה פאולין ויארדו, שכולם עודדו אותו בקריירה שלו. בראשית 1858 עבר סן-נס מסן-מרי אל התפקיד הבולט של נגן עוגב בכנסיית לה מאדלן, הכנסייה הרשמית של הקיסרות; ליסט שמע אותו מנגן שם והכריז עליו כנגן העוגב הגדול ביותר בעולם.
אף על פי שבשנותיו המאוחרות יצא לו מוניטין של שמרנות מוזיקלית בוטה, בשנות ה-50 של המאה ה-19 תמך סן-נס וקידם את המוזיקה המודרנית ביותר של התקופה, לרבות זו של ליסט, רוברט שומאן וריכרד וגנר. שלא כרבים מהמלחינים הצרפתים של דורו ושל הדור הבא, סן-נס, על אף התלהבותו וידיעתו את האופרות של וגנר, לא הושפע ממנו ביצירותיו שלו. הוא העיר, 'אני מעריץ עמוקות את יצירותיו של ריכרד וגנר על אף אופיין הביזארי. הן עליונות וחזקות, וזה מספיק מבחינתי. אך אינני, מעולם לא הייתי, ולעולם לא אהיה שייך לדת הווגנרית.'
### שנות ה-60 של המאה ה-19: מורה ותהילה גדלה
ב-1861 קיבל סן-נס את משרת ההוראה היחידה שלו, באקול דה מיוזיק קלאסיק אן רליגז בפריז, שאותה ייסד לואי נידרמאייר ב-1853 כדי להכשיר נגני עוגב ומנצחי מקהלות מהמעלה הראשונה עבור כנסיות צרפת. נידרמאייר עצמו היה פרופסור לפסנתר; כאשר מת במרץ 1861, מונה סן-נס ליטול לידיו את ניהול לימודי הפסנתר. הוא זעזע חלק מעמיתיו הקשוחים יותר בכך שהציג לתלמידיו מוזיקה בת-זמננו, לרבות זו של שומאן, ליסט וונגנר. תלמידו הידוע ביותר, גבריאל פורה, נזכר לעת זקנה:
> לאחר שנתן לשיעורים להימשך מעבר לזמן, הוא היה הנגש לפסנתר וחושף בפנינו את אותן יצירות של המאסטרים שהאופי הקלאסי הנוקשה של תוכנית הלימודים שלנו הרחיק מאיתנו, ואשר יתרה מכך, באותם ימים רחוקים, כמעט לא היו מוכרות... באותו זמן הייתי בן 15 או 16, ומזמן זה מתוארכת הקשר הקרוב כמעט כשל אב ובנו... ההערצה העצומה, הכרת הטוב הבלתי פוסקת שהייתה לי כלפיו, לאורך כל חיי.
סן-נס הוסיף חיות למשטר האקדמי באמצעות כתיבה והלחנה של מוזיקה נלווית לפארסה בת מערכה אחת שבוצעה בידי התלמידים, כולל אנדרה מסאג'ה. הוא הגה את יצירתו הידועה ביותר, 'קרנבל החיות', כשהוא חושב על תלמידיו, אך סיים להלחין אותה רק ב-1886, יותר מעשרים שנה לאחר שעזב את בית הספר נידרמאייר.
ב-1864 עורר סן-נס מידת מה של הפתעה כאשר התחרה בפעם השנייה על פרס רומא. רבים בחוגים המוזיקליים התקשו להבין את החלטתו להיכנס לתחרות שוב, כעת כשכבר ביסס מוניטין כסולסט וכמלחין. הוא שוב לא זכה. ברליוז, אחד השופטים, כתב:
> הענקנו את פרס רומא בימים האלה לצעור שלא ציפה לזכות בו ושכמעט יצא מדעתו משמחה. כולנו ציפינו שהפרס ילך אל קאמי סן-נס, שהייתה לו ההחלטה המוזרה להתחרות. אני מתוודה שהצטערתי להצביע נגד אדם שהוא באמת אדם אמנותי גדול וכזה שכבר מוכר היטב, כמעט ידוען. אך האדם האחר, שהוא עדיין תלמיד, יש לו אותו אש פנימית, השראה, הוא מרגיש, הוא מסוגל לעשות דברים שאין ללמוד ואת השאר הוא ילמד פחות או יותר. אז הצבעתי בעדו, כשהוא מנחה באנחה לנוכח הצער שכישלון זה חייב לגרום לסן-נס. אך, תהא הסיבה אשר תהא, יש להיות הגון.
לאחר שנתן לשיעורים להימשך מעבר לזמן, הוא היה הנגש לפסנתר וחושף בפנינו את אותן יצירות של המאסטרים שהאופי הקלאסי הנוקשה של תוכנית הלימודים שלנו הרחיק מאיתנו, ואשר יתרה מכך, באותם ימים רחוקים, כמעט לא היו מוכרות... באותו זמן הייתי בן 15 או 16, ומזמן זה מתוארכת הקשר הקרוב כמעט כשל אב ובנו... ההערצה העצומה, הכרת הטוב הבלתי פוסקת שהייתה לי כלפיו, לאורך כל חיי.
לאחר שנתן לשיעורים להימשך מעבר לזמן, הוא היה הנגש לפסנתר וחושף בפנינו את אותן יצירות של המאסטרים שהאופי הקלאסי הנוקשה של תוכנית הלימודים שלנו הרחיק מאיתנו, ואשר יתרה מכך, באותם ימים רחוקים, כמעט לא היו מוכרות... באותו זמן הייתי בן 15 או 16, ומזמן זה מתוארכת הקשר הקרוב כמעט כשל אב ובנו... ההערצה העצומה, הכרת הטוב הבלתי פוסקת שהייתה לי כלפיו, לאורך כל חיי.
לדברי חוקר המוזיקה ז'אן גלואה, בהקשר לאפיזודה זו טבע ברליוז את אמרת הכנף המפורסמת שלו על סן-נס, 'הוא יודע הכול, אך חסר לו חוסר ניסיון' 'Il sait tout, mais il manque d'inexpérience'. הזוכה, ויקטור סיג, זכה לקריירה שאינה בולטת יותר מזו של זוכה שנת 1852, אך הביוגרף של סן-נס בריין ריס משער שהשופטים ייתכן ש'חיפשו סימנים לגאונות בתוך מאמץ ושגיאה ניסיוניים, וחשבו שסן-נס הגיע לשיא מיומנותו'. ההנחה שסן-נס היה מיומן יותר מאשר מלא השראה רדפה את הקריירה שלו ואת המוניטין שלאחר מותו. הוא עצמו כתב, 'האמנות נועדה ליצור יופי ואופי. הרגש מגיע רק לאחר מכן והאמנות יכולה להסתדר בלעדיו היטב. למעשה, מצבה טוב בהרבה כשהיא עושה זאת.' הביוגרפית ג'סיקה דוכן כותבת כי הוא היה 'אדם מדוכדך שהעדיף שלא לחשוף את הצד האפל של נשמתו'. המבקר והמלחין ג'רמי ניקולס מעיר כי איפוק זה הוביל רבים לזלזל במוזיקה; הוא מצטט הערות מבטלות כגון 'סן-נס הוא המלחין הגדול היحד שלא היה גאון', ו'מוזיקה גרועה כתובה היטב'.
בזמן שלימד בבית הספר נידרמאייר השקיע סן-נס פחות מאנרגיה בהלחנה ובביצוע, אך לאחר שעזב ב-1865 הוא פיתח את שני היבטי הקריירה שלו במרץ. ב-1867 הקנטטה שלו 'נישואי פרומתאוס' גברה על יותר ממאה יצירות אחרות וזכתה בפרס ההלחנה של הפסטיבל הבינלאומי הגדול בפריז, שחבר המושבעים שלו כלל את אובר, ברליוז, גונו, רוסיני וג'וזפה ורדי. ב-1868 ביצע לראשונה את הראשונה מיצירותיו התזמורתיות שתפסה מקום קבוע ברפרטואר, קונצ'רטו השני לפסנתר. בנגינת יצירה זו ויצירות אחרות הפך לדמות בולטת בחיי המוזיקה של פריז וערים אחרות בצרפת ומחוצה לה במהלך שנות ה-60.
### שנות ה-70 של המאה ה-19: מלחמה, נישואים והצלחה באופרה
ב-1870, מתוך דאגה מהדומיננטיות של המוזיקה הגרמנית ומחסור בהזדמנויות למלחינים צרפתים צעירים להשמיע את יצירותיהם, דנו סן-נס ורומן בוסן, פרופסור לשירה בקונסרבטוריון, בהקמת אגודה שתקדם מוזיקה צרפתית חדשה. בטרם יכלו לקדם את ההצעה, פרצה מלחמת צרפת–פרוסיה. סן-נס שירת במשמר הלאומי במהלך המלחמה. במהלך הקומונה הפריזאית הקצרה אך עקובה מדם שבאה לאחר מכן, מנהלו במאדלן, האב דגר, נרצח בידי מורדים; סן-נס היה בר-חצד להימלט לגלות זמנית באנגליה לשם הגיע במאי 1871. בעזרת ג'ורג' גרוב ואחרים הוא פרנס את עצמו בזמן שהותו שם, כשהוא מנגן ברסיטלים. בשובו לפריז באותה שנה, מצא שהרגשות האנטי-גרמניים חיזקו משמעותית את התמיכה ברעיון של אגודה מוזיקלית פרו-צרפתית. האגודה הלאומית למוזיקה, שסיסמתה הייתה 'Ars Gallica', הוקמה בפברואר 1871, כשבוסן מכהן כנשיא, סן-נס כסגן נשיא, והנרי דיפארק, פורה, פרנק וז'ול מאסנה בין חבריה המייסדים.
סן-נס ב-1875, שנת נישואיו
כמעריץ של הפואמות הסימפוןיות החדשניות של ליסט, סן-נס אימץ בהתלהבות את הצורה; הפואמה הסימפונית הראשונה שלו הייתה 'גלגל חוט הפתل של אומפלה' 1871, שבוצעה לראשונה בקונצרט של האגודה הלאומית בינואר 1872. באותה שנה, לאחר יותר מעשור של עבודה לסירוגין על יצירות אופראיות, זכה סן-נס סוף סוף להעלות אופרה משלו על הבמה. 'הנסיכה הצהובה' 'La princesse jaune', יצירה רומנטית קלילה בת מערכה אחת, הוצגה באופרה-קומיק בפריז ביוני. היא הורצה במשך חמש הצגות.
לאורך שנות ה-60 ותחילת שנות ה-70, סן-נס המשיך לחיות חיי רווקות, כשהוא חולק דירה גדולה בקומה הרביעית ברחוב דו פובור סן-אונור עם אמו. ב-1875 הפתיע רבים בנישואיו. החתן היה קרוב לגיל ארבעים והכלה הייתה בת תשע-עשרה; זו הייתה מארי-לור טרופו, אחותו של אחד מתלמידי המלחין. הנישואים לא נחלו הצלחה. בלשונה של הביוגרפית סבינה טלר רטנר, 'אמו של סן-נס התנגדה, ובנה היה קשה לחיות עמו'. סן-נס ואשתו עברו לרחוב מונסיה-לו-פרנס, ברובע הלטיני; אמו עברה עמם. בני הזוג הביאו לעולם שני בנים, שניהם מתו בילדותם. ב-1878, הבכור, אנדרה, בן השתיים, נפל מחלון הדירה ונהרג; הצעיר, ז'אן-פרנסואה, מת מדלקת ריאות שישה שבועות לאחר מכן, בן שישה חודשים. סן-נס ומארי-לור המשיכו לחיות יחד במשך שלוש שנים, אך הוא האשים אותה בתאונתו של אנדרה; המכה הכפולה של אובדנם הרסה למעשה את הנישואים.
עבור מלחין צרפתי במאה ה-19, האופרה נתפסה כסוג המוזיקה החשוב ביותר. בן-דורו הצעיר ויריבו של סן-נס, מאסנה, החל לצבור מוניטין כמלחין אופראי, אך סן-נס, עם אופרה קצרה ולא מוצלחת אחת בלבד שהוצגה, לא הותיר חותם בתחום זה. בפברואר 1877 הועלתה לבסוף אופרה באורך מלא פרי עטו. 'הדרמה הלירית' בת ארבע המערכות שלו, 'הפעמון הכסף' 'Le timbre d'argent', ללברית מאת ז'ול ברבייה ומישל קארֶה, המזכירה את אגדת פאוסט, הייתה בחזרות ב-1870, אך פרוץ המלחמה הפסיק את ההפקה. היצירה הוצגה לבסוף בידי להקת התיאטרון הלירי של פריז; היא הורצה במשך שמונה עשרה הצגות.
סצנה מתוך 'הפעמון הכסף'
מוקד ההקדשה של האופרה, אלברט ליבון, מת שלושה חודשים לאחר בכורתה, והותיר לסן-נס ירושה גדולה 'כדי לשחררו מעבדות העוגב של לה מאדלן ולאפשר לו להקדיש את עצמו לחלוטין להלחנה'. סן-נס, שלא היה מודע לירושה הקרבה, התפטר מתפקידו זמן קצר לפני מותו של חברו. הוא לא היה נוצראי שגרתי, ומצא את הדוגמה הדתית למטרידה יותר ויותר; הוא התעייף מהתערבות רשויות הכנסייה ומהחוסר רגישות המוזיקלית שלהן; והוא רצה להיות חופשי לקבל הופעות נוספות כפסנתרן סולו בערים אחרות. לאחר מכן הוא מעולם לא ניגן בעוגב באופן מקצועי בטקס כנסייתי, ולעתים רחוקות ניגן בכלי כלל. הוא הלחין רקוויאם לזכר חברו, שבוצע בסן-סולפיס לציון יום השנה הראשון למותו של ליבון; שארל-מארי וידור ניגן בעוגב וסן-נס ניצח.
בדצמבר 1877 זכה סן-נס להצלחה אופראית איתנה יותר, עם 'שמשון ודלילה', האופרה היחידה שלו שזכתה ושמרה על מקום ברפרטואר הבינלאומי. בשל הנושא המקראי שלה, נתקל המלחין במכשולים רבים בהצגתה בצרפת, ובאמצעות השפעתו של ליסט ניתנה הבכורה בוויימאר בתרגום לגרמנית. אף על פי שהיצירה הפכה לבסוף להצלחה בינלאומית, היא לא הועלתה על בימת האופרה של פריז אלא ב-1892.
סן-נס היה מטייל נלהב. משנות ה-70 של המאה ה-19 ועד סוף חייו ערך 179 נסיעות ל-27 מדינות. עיסוקיו המקצועיים לקחו אותו לעתים קרובות לגרמניה ולאנגליה; לחופשות, וכדי להימנע מחורפים פריזאיים שהשפיעו על חזהו הרגיש, הוא העדיף את אלג'יר ומקומות שונים במצרים.
### שנות ה-80 של המאה ה-19: דמות בינלאומית
סן-נס נבחר למכון של צרפת ב-1881, בניסיונו השני, לאחר שלמורת רוחו הובס בידי מאסנה ב-1878. ביולי אותה שנה יצאו הוא ואשתו לעיירת המרפא האוברגניאטית לה בורבול לחופשה. ב-28 ביולי הוא נעלם מבית המלון שלהם, וכעבור ימים ספורים קיבלה אשתו מכתב ממנו שבו הודיע כי לא יחזור. הם מעולם לא ראו זה את זו שוב. מארי סן-נס חזרה למשפחתה, וחיה עד 1950, כשהיא מתה בקרבת בורדו בגיל תשעים וחמש. סן-נס לא התגרש מאשתו ולא נישא מחדש, וגם לא יצר שום קשר אינטימי מאוחר עם אישה. ריס מעיר שאף על פי שאין עדות מוצקה, יש ביוגרפים הסבורים שסן-נס נמשך לבני מינו יותר מאשר לנשים. לאחר מות ילדיו והתמוטטות נישואיו, מצא סן-נס יותר ויותר משפחה חלופית בפורה ובאשתו, מארי, ובשני בניהם, שעבורם היה דוד כבוד אהוב מאוד. מארי אמרה לו, 'עבורנו אתה בן משפחה, ואנחנו מזכירים את שמך ללא הפוגה כאן.'
בשנות ה-80 של המאה ה-19 המשיך סן-נס לחפש הצלחה ב