ברונו ולטר (Bruno Walter): המנצח שהוביל קדימה את קולו של מאהלר
ב-15 באפריל 1960, עלה מנצח בן 83 על הפודיום של הפילהרמונית של ניו יורק כדי לנצח בפעם האחרונה על השיר על הארץ (Das Lied von der Erde) – אותה יצירה שעליה ניצח בביצוע הבכורה ב-1911, בשמו של חבר ומנטור שהלך לעולמו לפני שזכה לשמוע אותה מבוצעת אי פעם. ברונו ולטר בילה קרוב לשבעה עשורים בתפקיד זה: לא רק כמנצח, אלא כאיש שהופקד על חשיפת העולם למוזיקה שהמלחין שלה עצמו לא זכה לראותה נחשפת.
משלזינגר לוולטר
ברונו ולטר נולד בשם ברונו שלזינגר (Bruno Schlesinger) בברלין ב-1876 והחל את הכשרתו הרשמית בקונסרבטוריון שטרן (Stern Conservatory) בעיר בגיל צעיר במיוחד של שמונה, כשהוא עורך את הופעת הבכורה שלו כמנצח ב-1894 בגיל 18. שנתיים לאחר מכן, לבקשת מעסיקו, הוא שינה את שם משפחתו משלזינגר לוולטר – פרט קטן אך רב משמעות בנוגע ללחצים המקצועיים שעימם התמודד מוזיקאי יהודי באירופה דוברת הגרמנית עוד לפני התפנית הגרועה ביותר של המאה ה-20 נגד אנשים בדיוק כמוהו.
הפגישה עם מאהלר בהמבורג
באותה שנה, 1894, החל ולטר לעבוד בצמידות עם גוסטב מאהלר (Gustav Mahler) באופרה של המבורג, תחילתה של מערכת יחסים מקצועית שתגדיר חלק ניכר מהקריירה והמוניטין שלו. מאהלר המליץ על קידומו של ולטר ככל שהקשר ביניהם העמיק, והאמון ביניהם היה כה רב עד שוולטר היה המנצח שאליו פנה עזבונו של מאהלר עבור שתיים מביצועי הבכורה החשובים ביותר לאחר מות המלחין בתולדות המוזיקה הקלאסית: השיר על הארץ ב-1911, חודשים ספורים לאחר מותו של מאהלר, והסימפוניה התשיעית ב-1912. שתי היצירות נותרו למעשה ללא ביצוע על ידי המלחין, מה שאומר שוולטר לא רק פירש פרטיטורה קיימת, אלא למעשה הציג לעולם המוזיקה את הצהרותיו האמנותיות האחרונות של מאהלר – אחריות שנשא לשארית חייו בתור התומך הסמכותי ביותר של מוזיקה זו.
קריירה שנבנתה לאורך בירות שונות
במהלך העשורים הבאים החזיק ולטר בתפקידים בכירים ברשימה ארוכה ויוצאת דופן של מוסדות מובילים: תזמורת הגוונדהאוס (Leipzig Gewandhaus Orchestra) בלייפציג, האופרה הממלכתית של וינה, הפילהרמונית של וינה, האופרה הממלכתית של בוואריה, בתי אופרה בברלין, ותזמורת הקונצרטחבאו (Concertgebouw Orchestra) באמסטרדם. מעטים המנצחים בתקופתו שעברו דרך כה הרבה מוסדות אירופיים מהדרג הראשון, מבנה קריירה המשקף הן את המוניטין שלו והן את חוסר היציבות הפוליטית שאילצה אותו להגר שוב ושוב, עיר אחר עיר, כתוצאה מנסיבות ולא מתוך בחירה פשוטה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →גלות בשלושה שלבים
חוסר היציבות הזה הפך לקיומי בשנות ה-30. ולטר עזב את גרמניה הנאצית ב-1933, קיבל אזרחות צרפתית ב-1938 והשתקע לצמיתות בארצות הברית ב-1939 – גלות בשלושה שלבים המתחקה כמעט במדויק אחר האפשרויות המצטמצמות שעמדו בפני מוזיקאי יהודי בולט באירופה במהלך אותו עשור. הוא ערך את הופעת הבכורה שלו עם הפילהרמונית של ניו יורק בינואר 1932, לפני אותה הגירה סופית, והתזמורת הפכה לביתו האמנותי באמריקה לשארית הקריירה שלו: הוא החל להקליט עם הפילהרמונית ב-1941 וניצח במקביל במטרופוליטן אופרה לאורך אותה תקופה.
סירוב לתפקיד הבכיר, פעמיים
על פי הדיווחים, הפילהרמונית של ניו יורק הציעה לוולטר את תפקיד המנהל המוזיקלי יותר מפעם אחת, והוא סירב בכל פעם, תוך שהוא מציין את גילו ומצבו הבריאותי. במקום זאת הוא קיבל את התואר המצומצם יותר של יועץ מוזיקלי בין השנים 1947 ל-1949, תפקיד שאיפשר לו להמשיך לעצב את הכיוון האמנותי של התזמורת אל תוך שנות ה-50 מבלי לשאת בעומס העבודה המלא של מנהל – פשרה פרגמטית מצד מנצח שכבר עבר מזמן את הגיל שבו רוב עמיתיו פרשו או האטו את קצב עבודתם באופן משמעותי.
ההקלטות שהאריכו ימים יותר מהקונצרטים
השפעתו של ולטר שורדת כיום פחות דרך זיכרונות אישיים מהקונצרטים שלו ויותר דרך מורשת מוקלטת נרחבת המשתרעת בערך משנת 1900 עד 1961 – אחת מקריירות ההקלטה המתועדות הארוכות ביותר של מנצח מדורו, שרובה הוקדשה למאהלר, בטהובן וברהמס. הקלטות אלו נותרו במחזור פעיל ובהוצאות מחודשות כמעט שבעה עשורים לאחר מותו, ועדיין מתייחסים אליהן מאזינים ומבקרים כאל ביצועי ייחוס ולא כאל קוריוזים היסטוריים – חיים שלאחר המוות עמידים בצורה יוצאת דופן להקלטות שנעשו, בחלק מהמקרים, על פורמטים שכבר אינם בשימוש עשורים לפני שהיה קיים שחזור דיגיטלי לשימורן.
מדוע ברונו מכונה גאון
הטיעון להגדרת ולטר כגאון נשען על סמכות פרשנית ולא על הלחנה, וכדאי לדייק בהבחנה זו: ולטר לא כתב סימפוניות משלו, והמוניטין שלו בנוי כולו על הכישרון להעביר את כוונותיהם של מלחינים אחרים, מעל לכול אלו של מאהלר, בדיוק ובתובנה יוצאי דופן. עם זאת, זוהי מומחיות ממשית וניתנת להוכחה – הוא מתואר באופן נרחב כאחד המנצחים הגדולים של המאה ה-20, שיפוט הנשען על עשורים של הקלטות המשמשות עד היום כנקודות ייחוס, ועל העובדה היחידה במינה שעזבונו של מאהלר עצמו בטח בו, מעל כל מנצח אחר שהיה זמין, להציג לציבור שתיים מהיצירות החשובות ביותר של המלחין שטרם נשמעו. טיעון הנגד הכן הוא שהישגו המרכזי של ולטר היה אפוטרופסות ולא המצאה: הוא שימר, דגל ופירש שפה מוזיקלית שמאהלר עצמו יצר, והגאונות שלו, אם המילה אכן חלה עליו, הייתה בשיקול הדעת ובנאמנות ולא במקוריות.
מורשת
ולטר הלך לעולמו בבוורלי הילס, קליפורניה, בפברואר 1962, לאחר שבילה את עשוריו האמריקאיים האחרונים כפרשן החי המהימן ביותר של מאהלר, ונקבר בג'נטילינו (Gentilino), שווייץ. יום הולדתו ה-150, שצוין על ידי כותבי מוזיקה קלאסית שסקרו מחדש את מורשתו המוקלטת, הראה עד כמה המוניטין שלו לא דעך: מבקרים עדיין מתייחסים אליו דרך אותן שלוש אבני דרך – מאהלר, בטהובן וברהמס – שהגדירו את חיי עבודתו, כמנצח שנזכר פחות בשל המצאה מחדש של הרפרטואר ויותר בשל הבטחה שהגרסה הנכונה שלו שרדה. זהו מסלול הולם לאדם שכל זהותו המקצועית כבר דרשה פעולה של צניעות עוד לפני שהרים אי פעם שרביט עבור מאהלר: שינוי השם שבו נולד מכיוון שהעולם שבו עבד דרש זאת, ובנייה, תחת שם משפחה שאול, מוניטין כה טוב עד שכמעט איש אינו זוכר אותו כיום אלא כשלו בלבד.