בלז סנדראר: המשורר קטוע היד של עידן המכונה
הוא ירד מאונייה בניו יורק בדצמבר 1911 כשבכיסו כמעט ללא כסף, ובתוך ארבעה חודשים כתב את השיר שיכריז על קול חדש בספרות האירופית — הגיג רחב יריעה והזייתי על אמונה מודרנית בשם חג הפסחא בניו יורק (Les Pâques à New York), היצירה הראשונה שעליה חתם בשם בלז סנדראר (Blaise Cendrars). הוא נולד בשם פרדריק-לואי סוזה (Frédéric-Louis Sauser) ומת, חצי מאה וזרוע ימין קטועה לאחר מכן, כאחד הסופרים שכינה הנרי מילר (Henry Miller) "האליל הגדול" שלו. מעט מאוד קריירות ספרותיות עברו דרך כמות כזו של גיאוגרפיה, אלימות והמצאה מחדש כמו שלו.
משוליית שען למשורר הטרנס-סיבירי
סנדראר נולד ב-1 בספטמבר 1887, בלה שו-דה-פון (La Chaux-de-Fonds) שבקנטון השווייצרי נשאטל (Neuchâtel), לאב שווייצרי ואם סקוטית, ועבר חינוך כאוטי — פנימייה גרמנית שממנה ברח, בית ספר ריאלי בבזל שבו התיידד עם הפסל אוגוסט סוטר (August Suter), ובית ספר בנשאטל שעזב בשל הישגים נמוכים — לפני שהתמחות לקחה אותו לשען ברוסיה. בסנט פטרסבורג כתב את יצירתו המוקדמת והשנויה במחלוקת, ולאחר תקופה של לימודי רפואה באוניברסיטת ברן חצה את האוקיינוס. שם העט שלו, שאימץ סביב שנת 1911, שילב בין המילים "גחלת" (braise), "אפר" (cendres) ו"אמנות" (ars): שם שנבנה, באופן הולם, מאש ומתוצריה. ב-1913 פרסם את הפרוזה של הטרנס-סיבירי ושל ז'אן הקטנה מצרפת (La Prose du Transsibérien et de la Petite Jehanne de France), "שיר סימולטני" מודפס על גיליון אקורדיון באורך כשבעה רגל לצד לוחות צבע מופשטים של הציירת סוניה דלונה-טרק (Sonia Delaunay-Terk) — אחת המיזוגים האמיתיים הראשונים של שירה מודרנית וציור מודרני, יצירה שעדיין מצוטטת כציון דרך של האוונגרד שלפני המלחמה.
מונפרנאס והמכניקה של המודרניזם
עד שנת 1912 היה סנדראר דמות קבועה בחוג מונפרנאס (Montparnasse) שהמציא מחדש את האמנות האירופית בזמן אמת. הוא הכיר את גיום אפולינר (Guillaume Apollinaire), שהשיר המכונן שלו "אזור" (Zone) נושא עקבות מזוהים של שיר ניו יורק של סנדראר; הוא שיתף פעולה עם מארק שאגאל (Marc Chagall), פרנאן לז'ה (Fernand Léger) ואמדאו מודיליאני (Amedeo Modigliani), שצייר את דיוקנו ב-1918. ארנסט המינגוויי (Ernest Hemingway), שפגש אותו בקלוזרי דה לילה (Closerie des Lilas), זכר אדם בעל "אף של מתאגרף שבור" ו"שרוול ריק מוצמד בסיכה". הסופר האמריקאי ג'ון דוס פסוס (John Dos Passos) הפך לעמיתו הטרנס-אטלנטי הקרוב ביותר, תרגם את שיריו ושיבח אותו במאמר מ-1926 כ"הומרוס של הטרנס-סיבירי" — תוך שהוא מטמיע את העריכה המהירה וההצמדות הקולנועיות של סנדראר ישירות בטכניקת המונטאז' של טרילוגיית ארה"ב (U.S.A.) שלו. הסגנון של סנדראר לא תיאור את המודרניות אלא צילם אותה במהירות: מעברים מהירים של דימויים, רעב דוקומנטרי לחוויה חיה על פני הפשטה, וחוסר מנוחה שמבקרים עקבו אחריו עד לשושלת החזיונית של ארתור רמבו (Arthur Rimbaud).
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →הזרוע שהותיר בשמפאן
כשהמלחמה פרצה ב-1914, סנדראר — אזרח שווייצרי ללא חובת גיוס לצרפת — הצטרף ללגיון הזרים הצרפתי ושירת בחזית הסום (Somme) במהלך חורף 1914–1915. במהלך מתקפת שמפאן (Champagne) בספטמבר 1915 איבד את זרועו הימנית. הוא שוחרר, לימד את עצמו לכתוב ביד שמאל, והקדיש את שארית הקריירה שלו להמרת החוויה לספרות במקום לקבור אותה, במישרין ב-היד הקטועה (La Main coupée) וב-הרגתי (J'ai tué). המלחמה לא סיימה את פריון עבודתו; אם כבר, היא חידדה את האלימות הדוקומנטרית של הפרוזה שלו. הוא קיבל אזרחות צרפתית ב-1916, ובכך רשמיות לנאמנות שהקטיעה כבר הפכה לבלתי הפיכה.
זהב, סרט והפנייה לפרוזה
לאורך שנות ה-20 נטש סנדראר בהדרגה את השירה לטובת הסיפורת, ופרסם בקצב מסחרר: זהב (L'Or, 1925), תיאור בדיוני של ההרפתקן השווייצרי שקרקעותיו בקליפורניה נכבשו במהלך הבהלה לזהב של 1849; ו-מוריואז'ין (Moravagine, 1926), רומן פיקרסקי אלים וחסר מוסר שנבחר מאוחר יותר לרשימת מאה הספרים של המאה ה-20 של עיתון לה מונד (Le Monde). הוא ערך את אנתולוגיה שחורה (Anthologie Nègre, 1921), אוסף מוקדם ומשפיע של ספרות שבעל פה אפריקאית שהזין את המשיכה של התקופה לאמנות לא-מערבית, עבד בתעשיות הקולנוע של איטליה, צרפת וארצות הברית, כתב מסה על קולנוע (ABC של הקולנוע), וערך מסעות ארוכים וחוזרים ברחבי דרום אמריקה שהזינו את הסיפורת שלו בטריטוריות חדשות. הוא חי תקופה מסוימת בחסותה של אאוחניה ארסוריס (Eugenia Errázuriz), הפטרונית הצ'יליאנית לאמנויות שתמכה גם בפיקאסו ובסטרווינסקי, לאחר שהוצג בפניה על ידי ז'אן קוקטו (Jean Cocteau).
מלחמה שוב, והזיכרונות
מלחמת העולם השנייה הביאה קטסטרופה חדשה. סנדראר שירת זמן קצר בחיל המשלוח הבריטי בצפון צרפת ב-1940, ואז נמלט לאקס-אן-פרובאנס (Aix-en-Provence), שם הגסטפו — שרשם אותו בטעות כסופר יהודי — בזז את ספרייתו. בנו הצעיר נהרג בתאונה בעת שליווה מטוסים אמריקאים מעל מרוקו. מתוך הריסות מצטברות אלו יצאה סדרת האוטוביוגרפיות בארבעה כרכים שרבים מהמבקרים מחשיבים להישגו הגדול ביותר: האדם הברקי (L'Homme foudroyé, 1945), היד הקטועה (1946), נדודים (Bourlinguer, 1948), ו-חלוקת השמיים (Le Lotissement du ciel, 1949) — זיכרונות רחבי יריעה, סוטים מן הנושא וחצי-בדיוניים, המתייחסים לחיים של מלחמה, נסיעות וחברה אמנותית כחומר גלם לאלתור אחד מתמשך. הוא נישא לשחקנית רמון דושאטו (Raymone Duchâteau) ב-1959, לאחר שהיה עמה במשך עשורים; אירוע מוחי ב-1957 האט אותו, והוא מת בפריז ב-21 בינואר 1961. ב-1960 העניק לו שר התרבות אנדרה מאלרו (André Malraux) את דרגת המפקד בלגיון הכבוד (Légion d'honneur) כהוקרה על שירותו במלחמה; הוא זכה בפרס הגדול של פריז לספרות בשנה שבה מת.
מדוע בלז נקרא גאון
הטיעון לגאונות במקרה זה אינו טיעון של בונה מערכות או תיאורטיקן — סנדראר חשד בדוקטרינה ספרותית ומעולם לא ייסד בית ספר, גם כאשר פוטוריסטים, קוביסטים וסוריאליסטים חגו סביבו. הוא נשען במקום זאת על יכולת ספציפית שקשה ללמד: היכולת לדחוס את מהירותה של תקופה — רכבות, ערים, מלחמה, קולנוע, הגירה המונית — לרצפי דימויים שנקראים כמו סרט החתוך כנגד הקצב הרגיל של העין, עשורים לפני ש"קולנועי" היה מחמאה שמבקרים השתמשו בה ברפלקסיביות. הנרי מילר כינה אותו אליל "נערץ"; דוס פסוס, שתרגם אותו, דירג אותו בין הקולות החיוניים של התקופה וביסס בגלוי את הטכניקה שלו על יצירתו. זוהי עדות אמיתית מסופרים שלא הייתה להם שום סיבה להחניף לדמות משנית. הטיעון הנגדי ההגון הוא שסנדראר נשאר, מאה שנה לאחר מכן, מוערך יותר מאשר נקרא מחוץ לצרפת ולחוגי מומחים, שחלק מטענותיו המוקדמות על עלילות אישיות היו מוגזמות או שנויות במחלוקת על ידי ביוגרפים, ושניתן לחוש שהפרוזה שלו היא פחות ארכיטקטורה ויותר צבירה — שברים מבריקים המורכבים על ידי מומנטום ולא על ידי תכנון. הגאונות שבו חיה במונטאז' עצמו: העצבים להציב דימויים לא קשורים ומהירי-תנועה זה לצד זה ולסמוך על מוחו של הקורא שישלים את המעגל, טכניקה שדורות מאוחרים ספגו מבלי לתת תמיד קרדיט למקורה.
מורשת
מסמכיו של סנדראר מוחזקים בארכיון הספרותי השווייצרי בברן, ומרכז המחקר על שם בלז סנדראר באוניברסיטת ברן ממשיך לעגן את המחקר עליו; תיכון בלה שו-דה-פון מולדתו נושא את שמו. בשנת 2023 הציגה ספריית ומזיאון מורגן (Morgan Library & Museum) בניו יורק את התערוכה בלז סנדראר (1887–1961): שירה היא הכל, והציגה מחדש לקהל האמריקאי דמות שהשפעתה הישירה על אפולינר, דוס פסוס וכל הרעיון של שירה-כמונטאז' עלתה על תהילתו הכללית. הוא נותר, לפי הכרעתם של מבקרים מאוחרים, אחד הצופים המחוננים ביותר של המאה האלימה והמאיצה שלו — משורר שכתב את המהירות של המאה ה-20 לפני שרוב בני דורו למדו לראות אותה.