ביורן סטיירן ביורנסון (Bjørnstjerne Bjørnson): האיש שכתב את נורווגיה
בשנת 1864, לכבוד יום השנה החמישים לחוקה של נורווגיה, חיבר סופר בן שלושים ואחת שורה של בתים שהחלו במילים Ja, vi elsker dette landet — כן, אנו אוהבים ארץ זו. נורווגיה אימצה זאת רשמית כהهمנון הלאומי רק בשנת 2019, אך במשך יותר ממאה וחמישים שנה הארץ שרה זאת בכל זאת. האיש שכתב זאת גם ניהל תיאטראות, ערך עיתונים, הוביל מסע בחירות להוצאת שחקנים דנים מהבמה באוסלו, סייע לעצב את שפת הכתיבה שבה משתמשים רוב הנורווגים כיום, והיה לנורווגי הראשון שזכה בפרס נובל לספרות.
בנו של כומר בהרים
ביורן סטיירן מרטיניוס ביורנסון (Bjørnstjerne Martinius Bjørnson) נולד ב-8 בדצמבר 1832 בקויקנה (Kvikne), ליד טרונדהיים (Trondheim), שם כיהן אביו ככומר. המשפחה עברה לעמק רומסדאל (Romsdal), נוף של הרים ופיורדים שעיצב את דמיונו וסיפק את הרקע לסיפורי הכפר שלו. הוא למד בבית ספר במולדה (Molde) בגיל שתים עשרה ובשנת 1850 נכנס לאוניברסיטה בכריסטיאניה (Christiania) — אוסלו של ימינו. הוא לא נשאר לקריירה אקדמית. במקום זאת נמשך אל העיתונות, ומערכת העיתון, ולא אולם ההרצאות, היא שבה עוצב קולו הציבורי.
סיפורי איכרים
סיינווה סולבאקן (Synnøve Solbakken) הופיע בשנת 1857 ועשה דבר מה חדש. הספרות הנורווגית התייחסה למעמד האיכרים כתפאורה בלבד; ביורנסון הפך את האיכר לגיבור, ותיאר את חיי הכפר בכבוד שהיה שמור בעבר לבני אצולים ולאלים. ארנה (Arne) הגיע בעקבותיו באותו קו. הפרוזה פשוטה, רווית סאגות, ובעלת קצב נורווגי מכוון — הצהרת עצמאות ספרותית ברגע שבו נורווגיה הייתה עדיין באיחוד עם שוודיה ונשלטה תרבותית על ידי דנמרק. הוא כתב גם דרמות גיבורים מהמיתולוגיה והסאגות של הויקינגים, ושאב חומרים שאומה צעירה תוכל להשתמש בהם.
מלחמות התיאטרון
מ-1857 עד 1859 ניהל את התיאטרון בברגן (Bergen), ומאוחר יותר ניהל את הבמה בכריסטיאניה. מסע הבחירות שלו שם היה חד ולא פופולרי: הוא טען שיש להחליף את השחקנים הדנים שהחזיקו בבמת כריסטיאניה בשחקנים נורווגים. מאחורי הדברים עמד פרויקט לשוני רחב יותר. כמבקר, במאי ופעיל ציבורי הוא לחם למען השפה הנורווגית על הבמה ובדפוס, ועקרונותיו עיצבו במידה רבה את התפתחות הבוקמול (Bokmål), צורת הכתיבה הנפוצה ביותר של הנורווגית כיום בפער ניכר. מעטים הסופרים בעולם שהותירו טביעת אצבע כה מילולית על שפתם הלאומית.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →מסאגות למאבק חברתי
שלבו השני זנח את הרומנטיקה לטובת הטיעון. פשטות (En fallit) והעורך (Redaktøren, 1875) העלו על הבמה הונאה מסחרית ושחיתות עיתונאית; כפפה (En hanske, 1883) תקפה ישירות את המוסר הכפול המיני, ודרשה מהגברים את אותה צניעות שהחברה דרשה מהנשים. מחזות אלו ממקמים אותו לצד הנריק איבסן (Henrik Ibsen) בראשית הדרמה החברתית הסקנדינבית המודרנית — הצמדת שמות זו היא סטנדרטית ובלתי נמנעת, והיא מעולם לא פעלה לטובתו המלאה של ביורנסון. שלב שלישי הפך לפוליטי ואתי, מעל לכל במחזות מעבר לכוח אנוש (Over Ævne), מעבר לכוח אנוש (החלק השני ב-1895), הבוחנים את הקנאות הדתית והמהפכנית ואת מה שקורא לאנשים הדורשים יותר ממה שיכולת אנושית מאפשרת.
האיש הציבורי
ביורנסון היה, כפי שבריטניקה מסכמת זאת, משורר, מחזאי, סופר, עיתונאי, עורך, נואם ציבור, מנהל תיאטרון ואחת הדמויות הציבוריות הבולטות ביותר בנורווגיה של תקופתו. הוא פעל למען דמוקרטיה, זכויות עובדים וצדק בינלאומי, והתייחס לספרות כאל זירה לעידן קונפליקטים ולא כמקלט מפניהם. האקדמיה השוודית העניקה לו את פרס נובל ב-1903, תוך שהיא מציינת את רעננות ההשראה שלו ואת טוהרו הנדיר של רוחו, ושיבחה את שירתו האצילה, המפוארת והרבגונית לצד השפעתו על חיי התרבות הנורווגיים. שנתיים לאחר מכן פירקה נורווגיה את האיחוד עם שוודיה והפכה לעצמאית לחלוטין — תוצאה שתוארה כפרס הגדול ביותר להישגי כל חייו. הוא מת בפריז ב-26 באפריל 1910.
מדוע ביורן סטיירן מכונה גאון
היכולת החריגה כאן אינה עומק בצורה אמנותית אחת אלא היכולת לפעול ברמה הגבוהה ביותר במספר תחומים בו-זמנית ולגרום להם לשרת פרויקט אחד. ביורנסון כתב את הספרות שהעניקה לאיכרים הנורווגים כבוד ספרותי, את הבתים שהמדינה אימצה כהهمנון שלה, את המחזות שפתחו את הריאליזם החברתי הסקנדינבי, ואת העיתונאות ואמנות הבמה שהביאו להיווצרותה של שפה לאומית — וכולם כוונו לאותו כיוון, לעבר נורווגיה שיכולה לדבר בעד עצמה. זוהי אינטליגנציה מסוג נדיר: לא הדמיון הבודד אלא זה האדריכלי, המסוגל לראות אילו מוסדות חסרים לתרבות ואז לספק אותם בעצמו. נימוקי פרס נובל ציינו את הרבגוניות במפורש, והמחקר המודרני מעריך אותו יותר ויותר בדיוק בשל רוחב יריעה זה ובשל היותו חלוץ במודל של הסופר כאינטלקטואל ציבורי, הממזג אמנות, מוסר ומעורבות פוליטית.
הטענה הנגדית היא שרבגוניות מסוג זה מפיקה לע ن נדירות יצירת מופת, וכך היה גם במקרה זה. הוא מקושר לצמיתות ולרוע המזל לצד איבסן, בן דורו ובן ארצו, ומחוץ לנורווגיה ההשוואה הזו הוכרעה באופן נחרץ: מחזותיו של איבסן מוצגים בכל מקום ושל ביורנסון במידה רבה לא. סיפורי האיכרים שלו עשויים להיראות אידיאליסטיים כיום, והדחיפות המוסרית שהפכה את דרמות החברה שלו לנפיצות בשנות ה-70 של המאה ה-19 היא אותה תכונה שמיישנת אותן. פרסומו בחייו עלה על מה שספריו לבדם היו מזכים אותו בו; חלק ניכר ממנו נבע מהאיש, מהבמה, מהמאבק. גאון של בנייה תתרבותית במקום של מילה כתובה נותר גאון — אך האבחנה אמיתית ויש לציין אותה.
מורשת
בכל פעם שנורווגיה שרה את המנון שלה היא מדקלמת את ביורנסון, וזו סוג מוזר של אלמוות עבור סופר שמחזותיו הצטמצמו ברפרטואר. מורשתו העמוקה עוברת דרך השפה עצמה, דרך הטיעון שלאומה קטנה מגיעה במה משלה, תקן כתיבה משלה וגיבורים ספרותיים משלה שנלקחו מהכפרים שלה. והתבנית שבנה — הסופר שהוא בו-זמנית אמן ופעיל, שרומנים וטורי עיתון ומסעות צלב בינלאומיים הם פעילות רציפה אחת — האריכה ימים מעבר לספריו האישיים. נורווגיה קיבלה את עצמאותה ב-1905; הטענה בעדה טענה במשך ארבעה עשורים על ידי בנו של כומר מקויקנה שמעולם לא קיבל את הרעיון שספרות ופוליטיקה הן חדרים נפרדים.