בילי הולידיי: הקול והאגדה שסביבו
ב-27 במרץ 1948, אחד-עשר ימים לאחר שחרורה ממחנה כלא פדרלי וכשהיא מורחקת מכל מועדון בניו יורק שמכר משקאות חריפים, היא מכרה 2,700 כרטיסים מראש להופעה בקרנגי הול – שיא אולם. מעריצים העניקו לה פרחי גרדניה; בעת סידורם היא נעצה סיכת כובע בקרקפתה, דיממה לאורך ההופעה והתעלפה לאחר קריאת ההדרן השלישית. לילה זה מתועד. חלק ניכר ממה שהציבור מאמין על בילי הולידיי (Billie Holiday) אינו כזה, וההבדל ראוי לתשומת לב.
אלנורה פייגן
היא נולדה בשם אלנורה פייגן (Eleanora Fagan) ב-7 באפריל 1915 בפילדלפיה, להורים בני-עשרה לא נשואים: שרה ג'וליה "סיידי" פייגן ומוזיקאי הג'אז קלרנס הולידיי, שעזב כמעט מיד כדי לפתח קריירה.
ילדותה בבולטימור היא החלק בסיפורה שעוצב במידה הרבה ביותר על ידי ספר זיכרונותיה משנת 1956, אשר אינו עקבי בפרטים מוקדמים – אם כי הביוגרף סטיוארט ניקולסון אישר חלק ניכר ממנו ב-1995. מה שמתועד הוא עגום דיו. היא גודלה במידה רבה על ידי מרתה מילר בזמן שאמה עבדה בעבודות רכבת, הופיעה בפני בית משפט לנוער בגיל תשע ונשלחה לבית הספר לתיקון "בית הרועה הטוב", שם עונש שכלל נעילה בחדר עם נערה מתה הותיר אותה בטראומה לשנים. בדצמבר 1926 היא כמעט נאנסה, והוחזרה לבית הספר לתיקון כעדה – מוחזקת, למעשה, על שהייתה קורבן. היא הצטרפה לאמה בהארלם בתחילת 1929, ובנתה את שם הבמה שלה משם שחקנית הקולנוע בילי דאב ומעוז שם המשפחה של אביה הנעדר.
הגילוי
המפיק ג'ון האמונד גילה אותה בתחילת 1933 במועדון קובאנס, לשם הלך לשמוע את מוניט מור. חוות דעתו היא המקור לכמעט כל טענה שהושמעה עליה מאז: "השירה שלה כמעט שינתה את טעמי המוזיקלי... היא הייתה זמרת הצעירה הראשונה שפגשתי ששרה ממש כמו גאון ג'אז מאלתר."
הופעת הבכורה שלה בהקלטות הגיעה בנובמבר 1933 עם בני גודמן. ב-1935 חתמה בחברת ברנזוויק והחלה בהקלטות הסווינג של הרכבים קטנים עם הפסנתרן טדי וילסון שביססו את המוניטין שלה – תשעים וחמישה שיתופי פעולה בין 1935 ל-1938, כולל השיר "What a Little Moonlight Can Do."
לסטר יאנג התגורר בבית אמה ב-1934 והעניק לה את השם ליידי דיי; היא קראה לו פרז. יאנג תיאר את מה שקרה כאשר סגנונותיהם נפגשו: "לפעמים הייתי יושב ומקשיב להם בעצמי, וזה נשמע כמו שני קולות מאותו המקור... או מאותו מוח."
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →היא הצטרפה ללהקתו של קאונט בייסי בסוף 1937, כשהיא בוחרת את החומרים שלה ומעצבת את העיבודים. הסיכום של בייסי מדויק: היא "ידעה איך היא רוצה להישמע ולא היה ניתן לומר לה מה לעשות." לאחר שפוטרה בפברואר 1938, עברה לתזמורת של ארטי שו, והפכה לאחת הנשים השחורות הראשונות שיצאו לסיבוב הופעות בדרום המופרד גזעית עם להקה לבנה. שו הגן עליה; מקומות ההופעה לא. נמנעה ממנה גישה לבמה, היא ספגה קריאות גזעניות בלואיוויל, ובנובמבר 1938 התבקשה להשתמש במעלית השירות במלון לינקולן בניו יורק. היא עזבה זמן קצר לאחר מכן.
פרי מוזר
אייבל מירפול, שכתב תחת שם העט לואיס אלן, בנה את השיר מתוך שיר על לינץ' שעוררה תמונה מ-1930 שצולמה במריון, אינדיאנה. בארני ג'וזפסון הציג אותו להולידיי ב'קפה סוסייטי', המועדון המעורב בגריניץ' וילג', והיא ביצעה אותו לראשונה ב-1939 תחת בימוי קפדני: המלצרים הפסיקו את השירות, האורות התמקדו בנקודה אחת על פניה, והחדר חשך כשסיימה. לא היו הדרנים.
חברת קולומביה סירבה להקליט אותו, מחשש מקמעונאים דרומיים ומתגובת תחנות הרדיו של CBS. היא לקחה אותו למילט גאבלר בחברת קומודור, שרה לו אותו א-קפלה וגרמה לו לדמוע; הסשן התקיים ב-20 באפריל 1939. הוא הפך לתקליט הנמכר ביותר שלה, והגיע לכמיליון עותקים. התיאור שלה לסיבה ששמרה על שירת השיר: "זה מזכיר לי איך אבא מת, אבל אני חייבת להמשיך לשיר אותו... כי עשרים שנה אחרי שאבא מת, הדברים שהרגו אותו עדיין קורים בדרום." המגזין 'טיים' הכתיר אותו כשיר המאה ב-1999; ספריית הקונגרס הוסיפה אותו למרשם ההקלטות הלאומי ב-2002.
ההרשעה, והמחיר שלה
השיר "God Bless the Child", שנכתב עם ארתור הרצוג הבן לאחר ריב עם אמה על כסף, יצא ב-1941 והגיע למקום השלישי בשירי סוף השנה של 'בילבורד'; הרצוג אמר מאוחר יותר שהיא תרמה רק כמה שורות, לאחר שסיפקה את משפט הכותרת במהלך ארוחת ערב. גאבלר החתים אותה בדקה ב-אוגוסט 1944. היא רצתה כלי מיתר – שהיו שמורים אז לסינטרה ולאלה פיצג'רלד – ולדבריה, נפלה על ברכיה כדי להשיג אותם. עד 1947 הרוויחה 250,000 דולר בשלוש שנים והגיעה למקום השני בסקר של 'דאון ביט'.
ב-16 במאי 1947 נעצרה בגין החזקת סמים בדירתה בניו יורק. "זה נקרא 'ארצות הברית של אמריקה נגד בילי הולידיי'," אמרה על הדיון. "וכך בדיוק זה הרגיש." היא הודתה באשמה, ריצתה עונש מאסר במחנה הכלא הפדרלי אלדרסון במערב וירג'יניה, ואיבדה את רישיון הקברט שלה בעיר ניו יורק – מה שאומר שהיא לא יכלה עוד לעבוד באף מקום בניו יורק שמכר אלכוהול. הניצחון בקרנגי הול במרץ 1948 התרחש כי אולמות קונצרטים היו כל מה שנותר לה.
מה אומר הספר, ומה אומר התיעוד
ליידי שרה את הבלוז (Lady Sings the Blues) הופיע ב-1956, נכתב על ידי כתב ה'ניו יורק פוסט' ויליאם דאפטי, ששיטתו המוצהרת הייתה לתת להולידיי לספר את זה בדרכה; בדיקת עובדות לא הייתה המטרה. זהו המקור לרוב הגרסאות הפופולריות לחייה, כולל הסרט מ-1972. החוקר ג'ון זווד טען ב-2015 שהספר מדויק באופן כללי אך דאפטי נאלץ להשמיט חומרים תחת איום בנקיטת צעדים משפטיים: מערכות יחסים עם צ'ארלס לוטון וטאלולה בנקהד נעלמות לחלוטין, ורומן עם אורסון וולס מצומצם לכמעט כלום.
טענה אחת שחוזרת על עצמה רבות מתוארכת לתקופה מאוחרת הרבה יותר. ספרו של יוהאן הארי Chasing the Scream (2015) טען כי הלשכה הפדרלית לנרקוטיקה של הארי אנסלינגר התמקדה בה מ-1939 ואילך ספציפית בגלל שירת "Strange Fruit". החוקר לואיס פורטר חולק על כך, ומציין שהטענה מקורה בספרו של הארי, אינה מופיעה בשום מקום מוקדם יותר, ואין שום תיעוד למסע פדרלי להשתקתה בגלל השיר ברשומות הזמינות. רדיפתה על ידי סוכני הסמים היא אמיתית. המניע המיוחס לה בדרך כלל – אינו כזה.
מדוע בילי מכונה גאונה
המילה יושמה כבר מההתחלה, על ידי מישהו ללא סיבה להגזים: ג'ון האמונד, ב-1933, כינה אותה הזמרת הראשונה שפגש ש"שרה ממש כמו גאון ג'אז מאלתר." הטענה היא טכנית, והיא עומדת בבדיקה. להולידיי היה כלי נגינה קטן עם טווח צר ומעט עוצמה קונבנציונלית, והיא הפכה את המגבלות האלה לשיטה – מתייחסת למנגינה כתובה כחומר גלם ולא כהנחיה, מזיזה משפטים אחרי הקצב, מכופפת מרווחים, ועורכת מנגינה למה שהייתה מוכנה להביע. בייסי מצא אותה בלתי ניתנת לניהול דווקא בגלל שכבר החליטה איך השיר צריך להישמע. סינטרה, במגזין 'אבוני' ב-1958, כינה אותה "ללא ספק ההשפעה החשובה ביותר על שירת הפופ האמריקאית בעשרים השנים האחרונות."
טיעון הנגד רציני. היא כתבה מעט מאוד, ואפילו הקרדיט המפורסם ביותר שלה שנוי במחלוקת על ידי שותפה לכתיבה. הכלי שלה הידרדר קשות, וההקלטות המאוחרות מפצלות את המאזינים בין אלו השומעים כנות הרסנית לבין אלו השומעים נזק. חלק ניכר ממעמדה הוא גם ספרותי ולא מוזיקלי: ספר זיכרונות שנכתב על ידי צללים, שני סרטים עלילתיים, ונרטיב של קדושה שחוקרים הראו שהוא נתמך רק בחלקו. השירה עצמה אינה זקוקה לאף אחד מאלה.
מורשת
בתחילת 1959 חלתה בשחמת. ב-31 במאי אושפזה בבית החולים המטרופוליני, והושמה תחת מעצר בית במיטתה על ידי סוכני סמים שנאזקו אליה. היא נפטרה בשעה 3:10 לפנות בוקר ב-17 ביולי 1959, בת ארבעים וארבע, מבצקת ריאות ואי-ספיקת לב שנגרמו משחמת. היו לה שבעים סנט בבנק. ה'ניו יורק טיימס' פרסם הספד קצר ללא שם הכותב בעמוד חמש-עשרה.
המהפך היה מוחלט. היא מחזיקה בארבעה פרסי גראמי, כולם לאחר מותה, מתוך עשרים ושלושה מועמדויות, ונכנסה להיכל התהילה של הרוק אנד רול בשנת 2000 תחת ציטוט פשוט שקבע שהיא "שינתה את הג'אז לנצח." המגזין 'רולינג סטון' הציב אותה במקום הרביעי בין הזמרים הגדולים בכל הזמנים ב-2023 – מרחק רב מעמוד חמש-עשרה.