ב. ר. אמבדקר: ה"טמא" שכתב את חוקי הודו
בשנת 1918 קיבל כלכלן צעיר בעל תואר שני מאוניברסיטת קולומביה משרה במשרד המבקר הכללי בבָּרוֹדָה (Baroda). הוא שרד שם אחד עשר ימים. איש לא הסכים להשכיר לו דירה מכיוון שנולד כבן קאסטת המאהאר (Mahar) ולפיכך נחשב ל"טמא". שלושים שנה לאחר מכן עמד אותו איש בראש הוועדה שניסחה את חוקת רפובליקת הודו, וכתב לתוכה את ביטול מעמד ה"טמאים".
מהו, והמורשת של בני המאהאר
בְּהִמְרָאוֹ רַמְגִ'י אַמְבֶּדְקַר (Bhimrao Ramji Ambedkar) נולד ב-14 באפריל 1891 במחנה הצבאי כמהו (Mhow), בשטח שהוא כיום מדינת מאדהיה פראדש (Madhya Pradesh), במשפחת דָלִית (Dalit). הקאסטה הלכה אחריו לכל כיתת לימוד שאליה נכנס. הותר לו להשתתף בלימודים אך נאסר עليه להרגיש שייך אליהם – הבחנה שאת פירוקה בילה את כל חייו.
הוא נחלץ משם בזכות מבחנים ותמיכה פטרונית. בעזרת תמיכה כספית מהמאהאראג'ה גאֶקְוַואד מבָּרוֹדָה (Maharaja Gaekwad of Baroda) סיים את לימודיו בבית הספר התיכון אֶלְפִיןְסְטוֹן (Elphinstone High School) והשלים תואר ראשון בכלכלה ובמדע המדינה במכללת אֶלְפִיןְסְטוֹן בבומביי. המאהאראג'ה מימן לאחר מכן את הדבר ששינה הכול: מלגת בת שלוש שנים ללימודים בארצות הברית.
קולומביה, גרייז אִין, ובית הספר לכלכלה של לונדון (LSE)
הוא הגיע לאוניברסיטת קולומביה (Columbia University) בשנת 1913 והשלים תואר שני בכלכלה. בשנת 1916 עבר ללונדון, נרשם ללימודי תואר שני בבית הספר לכלכלה של לונדון (London School of Economics) – שכר הלימוד היה עשרה פאונד ועשרה שילינג – ונרשם בו-זמנית ללשכת עורכי הדין בגְרַייז אִין (Gray's Inn). מוריו היו הגאוגרף הָלְפוֹרְד מָקִינְדֶר (Halford Mackinder), ג'. לוֹאוּז דִּיקְסוֹן (G. Lowes Dickinson) לענייני רעיונות פוליטיים, ול. ט. הוֹבְהָאוּס (L. T. Hobhouse) על אבולוציה חברתית ותיאוריה חברתית.
אז אזלו הכסף והחופשה. לאחר שנקרא בחזרה להודו בשנת 1917 כמזכיר צבאי בבָּרוֹדָה, הוא הבטיח לעצמו ארבע שנות חופשה מאוניברסיטת לונדון, לימד כלכלה פוליטית במכללת סִידְנָהָם (Syndham College) במומביי, ושב ב-1920 כדי לסיים את לימודיו. עבודת הדוקטורט שלו, בעיית הרוپיה (The Problem of the Rupee), בהנחיית הכלכלן אֶדְוִין קָנָן (Edwin Cannan), הוגשה במרץ 1923, נדחתה, הוגשה מחדש באוגוסט ואושרה בנובמבר. קָנָן כתב את ההקדמה, הסתייג מחלקים ממנה ושיבח את "רעננותה המעוררת"; אמבדקר הודה לו על "בחינה קפדנית של הדיונים התיאורטיים שלי" ש"הצילה אותי מטעות זו או אחרת". פרופסור הֶרְבֶּרְט פוֹקְסְוֶיל (Herbert Foxwell) כבר כתב עליו בנובמבר 1920 כי "אין לו עוד עולמות לכבוש כאן". הוא הוסמך כעורך דין וקיבל את הדוקטורט הלונדוני שלו ב-1923, ודוקטורט שני מקולומביה ב-1927.
לחנך, למחות, לארגן
הוא שב למולדת שלא התעניינה באילו תארים מחזיק, ובנה כלים כדי לגרום לה להתעניין. הוא מסר עדות לפני ועדת סָאוּתְבּוֹרוֹ (Southborough Committee) לקראת חוק ממשלת הודו משנת 1919. בשנת 1924 ייסד את סַבְהָאת הִיטָקָרָנִי בַּהִישְׁקְרִית (Bahishkrit Hitakarani Sabha) תחת מוטו שהפך לססמת תנועה: לחנך, למחות, לארגן (Educate, Agitate, Organise). הוא כיהן במועצה המחוקקת של בומביי משנת 1926 עד 1934, ייסד את מפלגת העבודה העצמאית של הודו (Independent Labour Party of India) בשנת 1936 ואת פדרציית הקאסטות המקוטלגות הכלל-הודית (All-India Scheduled Castes Federation) בשנת 1942.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →המעשה המכריע היה סמלי ופיזי כאחד. במָהָד (Mahad) ב-1927 הוא הוציא בני קאסטות נמוכות לשתות ממאגר מים ציבורי שנאסר עליהם לגעת בו, ושם שרף עותק של המָנוּסְמְרִיטִי (Manusmriti), ספר החוקים ההינדואי שעגן את ההיררכיה שאותה תקף. המחווה הבהירה לתומאיו שהטקסטים הקדושים עצמם הם האויב – עמדה שניסח במפורש בספרו חיסול הקאסטה (Annihilation of Caste).
גานדי, והוויכוח על ייצוג
בוועידות השולחן העגול בלונדון בראשית שנות ה-30, טען אמבדקר בתקיפות בעד גופי בחירה נפרדים למעמדות המוחלשים: מושגים שרק בני הקאסטות הנמוכות יצביעו עבורם, מתוך הנחה שמיעוט המשוקע בתוך רוב עוין אינו יכול להיות מיוצג על ידי רצונו הטוב של אותו רוב. גַּאנְדִּי (Gandhi) סירב. המשא ומתן ביניהם ב-1932 הוליד את הסכם פּוּנָה (Poona Pact), אשר הסדיר את הייצוג הפרלמנטרי של הקאסטות המקוטלגות בתנאים שונים מאלה שדרש אמבדקר.
הוא מעולם לא הרפה מן המחלוקת הזו, ואף פרסם אותה: מה שעשו הקונגרס וגאנדי למען ה"טמאים" (What Congress and Gandhi Have Done to the Untouchables) אינו יציר כפיו של אדם המעוניין בפיוס. הוא כתב גם את הספר פקיסטן או חלוקת הודו (Pakistan or the Partition of India).
ועדת הניסוח
העצמאות הפכה אותו לדמות בלתי נמנעת. באספה המכוננת עמד בראש ועדת הניסוח וחבר בוועדה המייעצת לענייני זכויות יסוד, מיעוטים ושבטים ואזורים מנושלים וכן בוועדות המשנה שלה. הוא התערב כמעט בכל דיון ודיון. המזכר שלו מדינות ומיעוטים (States and Minorities), שתואר כמיני-חוקה בפני עצמה, לחץ למען הגנה חוקתית נוקשה על הקאסטות המקוטלגות במקום הבטחות של רצון טוב.
שניים מנאומיו עדיין מצוטטים בבתי משפט ובכיתות לימוד בהודו. ב-4 בנובמבר 1948 הגן על סעיפיה המנהליים המפורטים של החוקה כשהעלה את המושג "מוסר חוקתי" – הטיעון שחוקים כתובים פועלים רק במקום שבו קיימת מסורת ציבורית של כיבודם, וכי הודו אינה יכולה להניח זאת מראש. ב-25 בנובמבר 1949, ערב אימוץ החוקה, הזהיר כי הדמוקרטיה הפוליטית תקרוס אלא אם כן תהפוך הודו גם ל"דמוקרטיה חברתית" המכירה בחירות, שוויון ואחווה כמחויבות אחת שאינה ניתנת לחלוקה. הוא טען שעקרונות ההנחיה מחייבים את הממשלות מבחינה מצפונית אף על פי שאין בית משפט שיאכוף אותם, תיאר את האיחוד ואת המדינות כשווים-מעמד בתחומיהם-הם, והגן על השיטה הפרלמנטרית בשל העדפת אחריות ודין וחשבון על פני יציבות.
שר המשפטים, והפנייה לבודהיזם
הוא מונה לשר המשפטים הראשון של הודו העצמאית בשנת 1947. מפעל החקיקה הגדול שלו היה הצעת חוק הקודקס ההינדואי (Hindu Code Bill), שהייתה אמורה לרפורמה בדיני נישואין, גירושין, ירושה ואימוץ. המאבק סביבה הגיע למבוי סתום, ובשנת 1951 התפטר מתוך תסכול. הוא התמודד בבחירות הכלליות של ש 1952 מטעם פדרציית הקאסטות המקוטלגות באזור בומביי צפון-מרכז והגיע למקום הרביעי; תחת זאת נכנס לבית העליון של הפרלמנט, הרג'יה סבה (Rajya Sabha).
בשנת 1956, לאחר שנות מחקר רבות, התגייר בודהיסטי – כלומר, המיר את דתו לבודהיזם, כשהוא סוחף עמו כ-365,000 תומכים בטקס יחיד. הפרשנות המחודשת שהעניק לדת – הידועה כנאו-יאנָה (Navayana), או בודהיזם חדש, או פשוט התנועה הבודהיסטית של הדลית – הייתה יציאה מכוונת מדת שהגיע למסקנה כי לא ניתן לרפורמה מבפנים.
מדוע בְּהִמְרָאוֹ נקרא גאון
התכונה המייחדת אינה רטוריקה או אומץ לב מוסרי, אף על פי שהיו לו שניהם. זוהי היכולת לפעול בו-זמנית ברמת התיאוריה וברמת המנגנון – לאבחן את הקאסטה כמערכת ולא כמכלול של דעות קדומות, ולאחר מכן לבנות את המנגנון המשפטי והמוסדי לתקיפתה. הוא כתב כלכלה מוניטרית ברמה טובה מספיק כדי שֶׁאֶדְוִין קָנָן יפרסם אותה, ופרוזה חוקתית מדויקת מספיק כדי לשרוד שבעים וחמש שנות ליטיגציה, ואת שניהם עשה תוך כדי ניהול תנועת המונים.
תפיסת המוסר החוקתי שלו היא הדוגמה החד-משמעית ביותר: ההכרה בכך שחוקה חזקה אך ורק כמידת ההרגלים הפוליטיים הסובבים אותה, נוסחה עוד בטרם בחנה הודו את הטענה הזו. הוא מכונה דרך קבע אבי החוקה ההינדואית, ושורת המחץ של פּוֹקְסְוֶיל ב-LSE – שאין לו עוד עולמות לכבוש – נכתבה כשהיה בן עשרים ותשעה בלבד.
הטענה הנגדית ההוגנת היא שכינויו "אדריכל החוקה" מטשטש מאמץ קולקטיבי: האספה מנתה מאות חברים, וועדת הניסוח הייתה ועדה. הישגיו האלקטורליים היו דלים – הוא סיים במקום הרביעי ב-1952. הצעת חוק הקודקס ההינדואי שלו נכשלה ועלתה לו באובדן משרד המשפטים. הוא מעולם לא שכנע את הקונגרס בנכונות טיעון הגופים הנפרדים, והסכם פּוּנָה היה, לפי מדדיו שלו, תבוסה. הוא היה אנליסט ונסח טוב מכפי שהיה פוליטיקאי.
מורשת
הוא מת בדלהי ב-6 בדצמבר 1956, שבועות ספורים לאחר המרת דתו. עיטור בְּהָארָת רַטְנָה (Bharat Ratna), העיטור האזרחי הגבוה ביותר בהודו, הוענק לו לאחר מותו ב-1991. יום הולדתו, 14 באפריל, הוא יום שבתון רשמי – אמבדקר ג'יאנטי (Ambedkar Jayanti) – וממשלת הודו פרסמה את כל כתביו בשבעה עשר כרכים. המדד הברור ביותר לדמותו הוא שהמסמך שעמד בראש צוות ניסוחו הוציא אל מחוץ לחוק את הנוהג שעלה לו פעם באחד עשר ימי תעסוקה בבָּרוֹדָה, וכי הודים עדיין מתווכחים על סוגיית הקאסטות באוצר המילים שהוא עצמו סיפק.