בי. בי. קינג

בי. בי. קינג: האיש שלעולם לא רב שוב על לוסיל

קטטה על אישה בשם לוסיל הציתה פעם אולם ריקודים בטוויסט, ארקנסו. בי. בי. קינג כבר הספיק לרוץ החוצה למקום מבטחים, כשהסתובב ורץ בחזרה אל הבניין הבוער כדי להציל את הגיטרה שלו. באותו לילה הוא קרא לה לוסיל, כך אמר, כתזכורת קבועה שלעולם לא יריב על אישה ולא ירוץ שוב לבניין בוער — ובמשך ששת העשורים הבאים, כל גיטרה שניגן בה, שורה ארוכה של גיבסון (Gibson) שהסתיימה בדגם חתום הנושא את שמה, הייתה גם היא לוסיל.

משדות הכותנה למקהלת הגוספל

ריילי ב. קינג (Riley B. King) נולד ב-16 בספטמבר 1925, במטע כותנה שנקרא בר קריק ליד איטה בנה, מיסיסיפי, להורים אריסים אלברט ונורה אלה קינג. הוריו נפרדו כשהיה בן ארבע, והוא גדל ברובו אצל סבתו מצד אמו בקילמייקל ולאחר מכן בלקסינגטון, מיסיסיפי, לפני שהשתקע בנערותו באינדיאנולה, העיר שתמיד החשיב כביתו. הוא שר במקהלת הגוספל בכנסייה הבפטיסטית אלקורן, שם לימד אותו כומר פנטקוסטלי מקומי את שלושת אקורדי הגיטרה הראשונים שלו, ומעסיקו, מנהל מטע בשם פלייק קרטלדג', הלווה לו חמישה עשר דולרים עבור הגיטרה האמיתית הראשונה שלו, שאותה החזיר קינג משכרו לאורך חודשיים. עבודה הקשורה לגיוס חסכה ממנו לחימה: במהלך מלחמת העולם השנייה הוא סווג כחיוני לכלכלת המלחמה החקלאית בשל מיומנותו בנהיגה בטרקטור, והוא שוחרר משירות צבאי על בסיס זה.

רדיו, ממפיס והולדת ה"בי. בי."

קינג עקב אחרי בן דודו, מוזיקאי הבלוז בוקה וייט (Bukka White), לממפיס ב-1946, ולאחר מכן עבר למערב ממפיס, ארקנסו, שם מקום בתוכנית הרדיו של נגן מפוחית הבלוז סוני בוי ויליאמסון (Sonny Boy Williamson) הוביל לעבודה קבועה במועדונים ובסופו של דבר לקטע בן עשר דקות משלו בתחנת הרדיו WDIA מממפיס. התחנה העניקה לו את הכינוי "ביל סטריט בלוז בוי" (Beale Street Blues Boy), שקוצר תחילה ל-"בלוז בוי" ובהמשך פשוט ל-"בי. בי.", השם שדבק בו למשך שארית חייו. הוא עבד בו-זמנית כזמר וכדי-ג'יי, מה שהעניק לו אוזן של יודעי דבר למה שהקהל באמת רצה לשמוע.

בניית צליל ששינה את הגיטרה

קינג הופיע לראשונה בהקלטה ב-1949, ואחרי הוצאות מוקדמות לא בולטות, הסינגל שלו מ-1952 "3 O'Clock Blues", שהוקלט עבור RPM רקורדס, הפך ללהיט הראשון שלו במקום הראשון במצעד הרית'ם אנד בלוז של בילבורד, והשיק עשור של להיטים כולל "Every Day I Have the Blues" ו-"Please Love Me". לוח ההופעות שלו היה מתיש גם בסטנדרטים של התקופה — 342 קונצרטים ב-1956 לבדה — ועד אז הוא הרכיב להקה מלאה עם נגני כלי נשיפה ומעבד מוזיקלי בעל הכשרה פורמלית, מה שהעניק לצליל החי שלו ליטוש שלא היה נפוץ בקרב אמני בלוז באותה תקופה. סגנון הגיטרה שלו, הבנוי על מתיחת מיתרים גמישה, ויברטו ייחודי שהופק ביד שמאל, וניסוח דליל דמוי שירה במקום רצפי תווים צפופים, הפך למשפיע כל כך ש-AllMusic כינה אותו מאוחר יותר "גיטריסט החשמלית החשוב ביותר במחצית השנייה של המאה ה-20". קינג עצמו תיאר את הקשר האינטימי בין קולו לכלי הנגינה שלו: "כשאני שר, אני מנגן בתוך המחשבה שלי; ברגע שאני מפסיק לשיר בעל פה, אני מתחיל לשיר על ידי נגינה בלוסיל."

THE FREE TEST
How high is yours?

Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.

Take the IQ test →

חציית הגבולות

הקלטתו של קינג משנת 1970 ל-"The Thrill Is Gone", שהוסיפה כלי מיתר לעיבוד הבלוז שלו והפכה ללהיט במצעדי הפופ וה-R&B כאחד, סימנה את חציית הגבולות המובהקת שלו למיינסטרים וזיכתה אותו בפרס גראמי. הוא זקף לזכותם של גל המוזיקאים הלבנים הצעירים של הבלוז-רוק שהעריצו אותו — אריק קלפטון (Eric Clapton) בראשם — את הרחבת הקהל שלו עוד יותר; הופעה כחימום לרולינג סטונס (Rolling Stones) בסיבוב ההופעות האמריקאי שלהם ב-1969 הציגה אותו בפני מאזינים שמעולם לא שמעו אותו קודם לכן. "הקהל שלי התחיל להתערבב עוד לפני כן", נזכר קינג מאוחר יותר, "אבל זה באמת דחף את זה מעבר לקצה". אלבום ההופעה שלו מ-1964 "Live at the Regal", שהוקלט בשיקגו, נחשב באופן נרחב למסמך מכונן של הופעתו על הבמה, והוא אמר מאוחר יותר בפשטות, "באותו יום ספציפי בשיקגו הכל התחבר".

קריירה בת שישה עשורים

קינג הופיע ללא הרף לאורך שארית חייו, לעיתים קרובות מעבר ל-275 הופעות בשנה גם בשנות השבעים והשמונים לחייו, והפך לאחד המוזיקאים האמריקאים הראשונים שהופיעו בברית המועצות. הוא הקליט את "Live in Cook County Jail" בשנת 1970 על רקע ויכוח לאומי על תנאי הכלא והיה ממייסדי ארגון התומך בשיקום אנשים כלואים. הוא שיתף פעולה באופן נרחב גם בשלהי חייו, כשהקליט את "Riding with the King" עם אריק קלפטון בשנת 2000, הצטרף ל-U2 ב-"When Love Comes to Town", ואף הציג את לוסיל בפני האפיפיור יוחנן פאולוס השני בקונצרט חג המולד בוותיקן בשנת 1997. לאחר שאובחן כחולה סוכרת ב-1990, הוא הפך לדובר ציבורי של המחלה, והוא פתח רשת של מועדוני בלוז של בי. בי. קינג שהחלה בממפיס בשנת 1991.

הכרה

הכיבודים של קינג משתרעים על פני כמעט כל קטגוריה שהתרבות האמריקאית מציעה לאמן: כניסה להיכל התהילה של הבלוז ב-1980 ולהיכל התהילה של הרוק אנד רול ב-1987, פרס מפעל חיים של גראמי באותה שנה, המדליה הלאומית לאמנויות ב-1990, מלגת המורשת הלאומית של ה-NEA ב-1991, אותות מרכז קנדי ב-1995, פרס המוזיקה פולאר ב-2004 על "תרומותיו המשמעותיות לבלוז", ומדליית החירות הנשיאותית, שהוענקה על ידי הנשיא ג'ורג' ו. בוש ב-2006. הוא החזיק בתוארי דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטאות ייל, בראון, ברקלי, ומכללת טוגלו. הרולינג סטון דירג אותו בין הגיטריסטים הגדולים ביותר בכל הזמנים; הוא היה ידוע, לצד אלברט קינג (Albert King) ופרדי קינג (Freddie King) שאין ביניהם קשר משפחתי, כאחד מ-"שלושת המלכים של גיטרת הבלוז", ופשוט כ-"מלך הבלוז".

מדוע בי. בי. מכונה גאון

ההסבר של קינג עצמו על כשרונו מצביע הרחק מווירטואוזיות טכנית לעבר פרשנות: הוא התייחס לגיטרה כאל הרחבה של קול השירה שלו, כשהוא מעדיף קומץ תווים מתוחים ומתמשכים בצורה מושלמת על פני מהירות או צפיפות, חיסכון בביטוי שגיטריסטים מקצועיים מז'אנרים שונים בילו עשורים בלימוד ובחיקוי שלו. זוהי גאונות של טעם ודיוק רגשי ולא של מורכבות טכנית גולמית, וזו האיכות הספציפית ש-AllMusic ודורות של גיטריסטים זקפו לזכותו כתרומתו המשפיעה ביותר. טיעון הנגד הכן הוא שקינג, בניגוד לכמה מבני דורו בבלוז, מעולם לא היה בעיקר חדשן של צורות מוזיקליות חדשות — הצלחתו בחציית הקהלים הייתה תלויה בחלקה בבחירות מסחריות, כמו כלי המיתר התזמורתיים ב-"The Thrill Is Gone", ובחלקה בתחיית הבלוז-רוק שמוזיקאים לבנים כמו קלפטון דחפו למיינסטרים. הגאונות שלו, לפי הראיות הברורות ביותר, הייתה בזיקוק אוצר מילים אקספרסיבי לצורתו החסכונית והתקשורתית ביותר, ואז בביצועו עם מוסר עבודה — עשורים של סיבובי הופעות ליליים — שהיה לו מעט מאוד קשר לכישרון מולד והכל קשור למשמעת מתמשכת.

מורשת

קינג מת ב-14 במאי 2015, בגיל שמונים ותשע, מסיבוכים של דמנציה וסקולרית הקשורה לסוכרת שלו, ונקבר במוזיאון ומרכז הפרשנות לדלתא של בי. בי. קינג באינדיאנולה לאחר תהלוכת הלוויה במורד ביל סטריט. הוא האמין שהבלוז "שייך לכל מקום שאליו שייכת מוזיקה יפה", ובילה קריירה בת שישים שנה בהוכחת העניין, כשהוא מוביל את המוזיקה ממה שכינה "רצפת עפר, עשן באוויר" של בתי ג'וק לאולמות קונצרטים, לוותיקן ולבית הלבן.