אנה פרנק: היומן ששרד את הרייך
ב-5 באפריל 1944, בחדר אטום מעל מחסן על גדת תעלה באמסטרדם הכבושה, כתבה נערה בת ארבע-עשרה כי היא "סוף סוף הבינה שעלי לעשות את שיעורי הבית שלי... כדי להיות עיתונאית, כי זה מה שאני רוצה!" היא הוסיפה על עצם הכתיבה: "כשאני כותבת אני יכולה להשיל מעליי את כל דאגותיי." נותרו לה בערך עשרה חודשים לחיות. המחברות שהשאירה אחריה נכנסו לרשימת "זיכרון עולם" של אונסק"ו בשנת 2009 והציבו אותה ברשימת מאה האנשים החשובים ביותר של המאה העשרים של המגזין Time.
מפרנקפורט למרוודפליין
אנליס מארי פרנק (Annelies Marie Frank) נולדה ב-12 ביוני 1929 במרפאת הצלב האדום מאינגאו בפרנקפורט, בתם השנייה של אוטו היינריך פרנק ואדית פרנק (לבית הולנדר), במשפחה יהודית רפורמית עם ספריות גדולות והורים שעודדו את ילדיהם לקרוא. המשפחה התגוררה ברחוב מרבאך-ווג 307, ולאחר מכן ברחוב גנגהופר 24 ברובע דיכטרפירטל. לאחר ניצחונו של היטלר בבחירות ב-1933, לקחה אדית את הבנות לאאכן בעוד אוטו הקים עסק באמסטרדם; עד פברואר 1934 התאחדו בכיכר מרוודפליין 37, בשכונת ריביירנבורט שהתמלאה בפליטים יהודים-גרמנים. אנה פרחה בבית הספר המונטסורי ה-6 החל מ-1934, שם פגשה את הנלי גוסלאר. בספטמבר 1941 אילצו אותה חוקי הגזע הנאציים לעזוב לליציאום היהודי.
מתנת יום הולדת עם כריכה משובצת
ליום הולדתה השלושה-עשר, ב-12 ביוני 1942, קיבלה יומן כרוך בבד משובץ אדום-לבן. היא הסבה אותו ליומן אישי ופנתה אליו בשם "קיטי", שם שהושאל מדמות בספרות ההולנדית. הרישום המהותי הראשון שלה, מתאריך 20 ביוני 1942, הוא קטלוג של ההגבלות שהוטלו על יהודי הולנד — נערה בת שלוש-עשרה שמתחילה, באופן אינסטינקטיבי, עם העדויות התיעודיות.
שמונה אנשים מאחורי כוננית ספרים
צווי גירוש הגיעו בתחילת יולי. ב-6 ביולי 1942 נכנסו בני משפחת פרנק לחלל נסתר בן שלוש קומות מאחורי משרדי חברת "אופקטה" של אוטו בפרינסנחראכט — ה"אחטרהאוס" (הבית האחורי), שפתחו מוסתר על ידי כוננית ספרים. אליהם הצטרפו הרמן, אוגוסטה ופטר ואן פלס בן השש-עשרה, ובנובמבר הצטרף רופא השיניים פריץ פפר: שמונה אנשים בסך הכל. ארבעה עובדים שמרו עליהם בחיים תוך סיכון להוצאה להורג — ויקטור קוגלר, יוהאנס קליימן, מיפ חיס ובפ ווסקאיל — בסיועם של יאן חיס ואביה של בפ, יוהאנס הנדריק ווסקאיל.
אנה כתבה לאורך כל התקופה: על החיכוך שבכליאה, רומן מהוסס עם פטר, ומחשבות גלויות יותר ויותר על אלוהים, טבע האדם ושאיפותיה הספרותיות. היא הייתה כנה לגבי משפחתה. ב-7 בנובמבר 1942 רשמה בוז להתנהגות אמה, שיפוט שקראה מאוחר יותר בבושה; עד 12 בינואר 1944 יכלה לכתוב כי "מרגוט הרבה יותר נחמדה... היא לא כל כך עוקצנית בימים אלה והופכת לחברה אמיתית." הרישום האחרון שלה מתוארך ל-1 באוגוסט 1944.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →4 באוגוסט 1944
שלושה ימים לאחר מכן, פשטה משטרה גרמנית בפיקודו של אוברשארפיהרר אס-אס קארל זילברבאואר על המסתור. הדיירים סווגו כפושעים על כך שהסתתרו, נשלחו למחנה המעבר וסטרבורק, וגורשו ב-3 בספטמבר 1944 במשלוח האחרון מווסטרבורק לאושוויץ. השאלה מי הלשין עליהם מעולם לא הוכרעה. תיאוריות שונות הצביעו על אחותה של בפ ווסקאיל, נלי, ששיתפה פעולה עם הנאצים, ועל המלשינה אנס ואן דייק; חקירה משנת 2022 בהובלת סוכן FBI לשעבר הצביעה על חבר היודנראט, ארנולד ואן דן ברג, מסקנה שנדחתה על ידי היסטוריונים וגררה את המוציא לאור ההולנדי להחזיר את הספר לאחר שניתוח של נטשה גרסון טען לראיות מעוותות. מחקר של "בית אנה פרנק" משנת 2016 הציע כי הפשיטה אולי לא הייתה בגידה כלל, אלא חקירה בנושא הונאת תלושי מזון.
אושוויץ וברגן-בלזן
מתוך 1,019 האנשים במשלוח, 549 נשלחו ישירות לתאי הגזים. אנה, שלושה חודשים לאחר יום הולדתה החמישה-עשר, הייתה בין הצעירים שחייהם ניצלו. היא עברה קעקוע, נשלחה לסחיבת סלעים וחפירת דשא, וחלתה בסקביאס; אדית ויתרה על מנות האוכל שלה. בסוף אוקטובר הועברו אנה ומרגוט לברגן-בלזן. אדית נשארה באושוויץ ומתה ממחלות ומרעב. בברגן-בלזן התאחדה אנה לזמן קצר עם הנלי גוסלאר ונאנטה בליץ, שהעידו לאחר מכן כי הייתה רזה ומגולחת, האמינה שהוריה מתו, ועדיין דיברה על פרסום ספר מיומנה. מרגוט נפלה ממיטתה; אנה מתה כיום לאחר מכן, כנראה בתחילת פברואר 1945, מטיפוס. הן נקברו יחד בקבר אחים. כוחות בריטיים שחררו את המחנה ב-15 באפריל.
הספר שאוטו פרנק הרכיב
מיפ חיס ובפ ווסקאיל אספו את המחברות המפוזרות והדפים הרופפים. אוטו, הניצול היחיד מבין השמונה, גילה שבתו כבר ערכה את עצמה: "גרסה א'" גולמית ו"גרסה ב'" שהיא שכתבה מתוך מחשבה על פרסום. הוא בנה את הטקסט שפורסם משתיהן, תוך שמירה על שמות העט שהעניקה לאחרים — משפחת ואן פלס הפכה למשפחת ואן דאן, פפר הפך לאלברט דיסל — תוך החזרת שמות משפחתו שלו. מאמרו של יאן רומיין בעיתון Het Parool ב-3 באפריל 1946 השווה את הכוח המוסרי של היומן לעדויות במשפטי נירנברג. הבית האחורי (Het Achterhuis) הופיע בהולנד ב-1947, בגרמניה ובצרפת ב-1950, ובבריטניה ובארצות הברית ב-1952 עם הקדמה מאת אלינור רוזוולט. העיבוד הבימתי משנת 1955 מאת פרנסס גודריץ' ואלברט האקט זכה בפרס פוליצר לדרמה. מה שאוטו הסיר הפך לוויכוח ארוך משל עצמו: קטעים על מיניות ומחזור חודשי, ששוחזרו מאוחר יותר; שני דפים שאנה הדביקה עליהם נייר חום, פוענחו ב-2018 ונמצא כי הכילו הערות על חינוך מיני ובדיחות; וחמישה דפים ביקורתיים על נישואי הוריה, שהוחזרו ב-2001 לאחר סכסוך עם מנהל קרן לשעבר.
ההתקפות, וההוכחה
מכיוון שהספר הצליח, הוא הותקף. מכחישי שואה טענו שאוטו או הסופר מאיר לוין כתבו אותו. שמעון ויזנטל איתר את קארל זילברבאואר, שאישר את המעצר ואת זהותה של אנה. אוטו תבע וניצח שוב ושוב, בליבק ב-1959 ושוב בשנות ה-70, כאשר בתי משפט אימתו את כתב היד ואת החומרים התואמים לתקופה. בין 1986 ל-1990 ערך המכון ההולנדי לתיעוד מלחמה השוואת כתב יד וניתוח כימי ואישר שהיומן מקורי; בית משפט בהמבורג אישר את הממצא ב-1998. בשנת 1998 אסר בית משפט באמסטרדם על הפצה נוספת של כתב הכחשה מאת רוברט פוריסון וזיגפריד ורבקה.
מדוע אנה מכונה גאונה
איש בחייה לא כינה אותה גאונה, והטיעון הכנה למילה זו הוא צר וספציפי. הוא נשען על פעולה של מודעות עצמית ספרותית שכמעט לא נשמעה כמותה בגיל ארבע-עשרה: היא לא רק ניהלה יומן, היא שכתבה אותו. כשנודע לה שמסמכי מלחמה עשויים יום אחד להתפרסם, היא החלה טיוטה שנייה — "גרסה ב'" שאוטו הסתמך עליה מאוחר יותר — תוך קיצור, חידוד, שינוי שמות שותפיה למסתור ועיצוב רישומים גולמיים לספר עם קורא מיועד. זוהי כתיבה, שבוצעה במסתור על ידי מישהי ללא הכשרה, ללא ספרייה וללא ודאות שתשרוד את השבוע. הפרוזה ניחנה בשתי תכונות שלא ניתן ללמד: עין לא סנטימנטלית, שמופנית קודם כל כלפי עצמה, ותזמון קומי.
יש להציג את טיעון הנגד. פרסומה אינו נפרד ממותה; העולם קורא אותה בחלקו בגלל מה שקרה לאחר מכן. היא נשפטת על עבודה שמעולם לא סיימה ומעולם לא שכתבה כמבוגרת, והספר שפורסם הוא ללא ספק העריכה של אוטו — בחירה של אב מתוך כתב יד של בת. אין ספר שני, אין גוף עבודה להשוות אליו את הראשון. מה שניתן לומר הוא מה שהמוציא לאור שלה ציין: היומן "מקיף כל כך הרבה תחומי חיים שכל קורא יכול למצוא משהו שמרגש אותו באופן אישי." זו אינה גאונות מאושרת. זו גאונות שנקטעה.
מורשת
בית אנה פרנק נפתח בפרינסנחראכט ב-1960 ומשך בממוצע 1.2 מיליון מבקרים בשנה בין 2011 ל-2020. אוטו ואשתו השנייה ייסדו את קרן אנה פרנק בבאזל ב-1963; עד מותו ב-1980 הוא היה האפוטרופוס של סיפור שבלע את שלו. יותר מ-270 בתי ספר ברחבי העולם נושאים את שמה. אסטרואיד, 5535 אנהפרנק, נקרא על שמה ב-1995. נלסון מנדלה קרא את היומן בכלא ומצא בו הקבלה למאבקו שלו נגד האפרטהייד. נערה שרצתה להיות עיתונאית הפכה, במקום זאת, לעדה הנקראת ביותר במאה שניסתה למחוק אותה.