אנדרו גרוב: התא שעליו רצה עמק הסיליקון
הוא עבד בתא עבודה בגודל של כשניים וחצי על שלושה מטרים עם אותו ריהוט שהיה לכולם בקומה. ללא מקום חניה שמור, ללא חדר אוכל למנהלים, ללא משרדי הנהלה מפוארים. מאותו תא עבודה, אנדרו גרוב (Andrew Grove) הוביל עלייה בשווי השוק של אינטל (Intel) בשיעור של כ-4,500 אחוז — מ-4 מיליארד דולר ל-197 מיליארד דולר — והפך יצרנית של שבבי זיכרון לחברה השביעית בגודלה בעולם. הוא הגיע לאמריקה ארבעים שנה קודם לכן כשהוא כמעט אינו דובר אנגלית, ובילה את אותו קיץ ראשון בפינוי שולחנות בניו המפשייר.
מסמכים מזויפים בבודפשט
הוא נולד בשם גרוף אנדראש אישטוואן (Gróf András István) בבודפשט ב-2 בספטמבר 1936, בן למריה וג'רג' גרוף, משפחה יהודית ממעמד הביניים. בגיל ארבע חלה בשנית, דבר שהותיר אותו עם פגיעה בשמיעה שמעולם לא החלימה לחלוטין ושליוותה אותו לאורך כל חייו. בגיל שמונה הגיע הכיבוש הנאצי לביתו. הוא ואמו אימצו זהויות בדויות והוסתרו על ידי חברים; אביו נעצר, עונה ונשלח למחנה עבודה מזרחי לעבודת כפייה. המשפחה התאחדה רק לאחר המלחמה — הישרדות שעל פי הערכת האקדמיה הלאומית להנדסה, הפכה את גרוב לאייקון עוד לפני שעשה כל דבר טכני שהוא.
הקטסטרופה השנייה הייתה אידיאולוגית ולא גזעית. לאחר המרד ההונגרי שדוכא ב-1956, חצה גרוב בן העשרים את הגבול לאוסטריה והגיע לארצות הברית ב-1957, חסר פרוטה, ואנגלז את שמו לאנדרו סטיבן גרוב (Andrew Stephen Grove). ביוני 1958, בקווינס, נישא לאווה קסטן (Eva Kastan), פליטה אוסטרית; הנישואים נמשכו חמישים ושמונה שנים.
איש הסיליקון-אוקסיד
העלייה האקדמית הייתה מהירה ולא זוהרת: תואר ראשון בהנדסה כימית מהסיטי קולג' של ניו יורק ב-1960, ודוקטורט מאוניברסיטת קליפורניה, ברקלי, ב-1963. הוא הלך היישר למחלקת המחקר והפיתוח של פיירצ'יילד סמיקונדקטור (Fairchild Semiconductor) בפאלו אלטו, שם פגש את גורדון מור (Gordon Moore) ורוברט נויס (Robert Noyce), ושם בשנת 1967 כבר היה עוזר מנהל פיתוח.
כדאי להתעקש על מה שגרוב באמת עשה שם, כיוון שאגדת הניהול האפילה במידה רבה על המדע. מחקרו עסק בממשק שבין סיליקון לדו-תחמוצת הסיליקון — שכבת הגבול שחוסר היציבות שלה הרס אז את אמינות ההתקנים. הבנתו הייתה התנאי המוקדם לייצור מסחרי של התקני מוליכים למחצה ממתכת-תחמוצת, כלומר התנאי המוקדם לעידן הסיליקון שבא בעקבותיו. בשנת 1967 הוא פרסם את הספר פיזיקה וטכנולוגיה של התקני מוליכים למחצה (Physics and Technology of Semiconductor Devices) בהוצאת ויילי; הוא הפך לספר לימוד סטנדרטי. כאשר האקדמיה הלאומית להנדסה בחרה בו בשנת 1979, נכתב בהמלצה עליו: "מנהיגות בטכנולוגיית מוליכים למחצה, במיוחד בתרומות להבנת המבנה וחוסר היציבות של ממשק הסיליקון-תחמוצת."
עובד מספר ארבע
כשמור ונויס הקימו את אינטל ב-1968, גרוב הצטרף ביום ההקמה — העובד הרביעי לפי ספירת האקדמיה הלאומית, השלישי לפי חישובים אחרים — כמנהל הנדסה. הוא לא היה מייסד, הבחנה שמעולם לא טשטש. הוא הפך לנשיא ב-1979, למנכ"ל ב-1987, ליו"ר ב-1997, ועזב את הדירקטוריון בנובמבר 2004. ההכנסות לאורך התקופה הזו צמחו מ-2.672 מיליון דולר ל-20.8 מיליארד דולר ב-1997, עם 64,000 עובדים.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →תיאור הגעתו שלו היה רחוק מלהיות הרואי: "כשבאתי לאינטל, פחדתי מוות. עזבתי עבודה בטוחה מאוד שבה ידעתי מה אני עושה והתחלתי לנהל את המחקר והפיתוח עבור מיזם חדש לגמרי."
חיסול העסק שבנה את החברה
אינטל הייתה חברת זיכרון. עד אמצע שנות ה-80 יצרנים יפנים הציפו את השוק בשבבי זיכרון והעסק היה בלתי ניתן לניצחון. בשנת 1985 הפסיק גרוב את ייצור ה-DRAM לחלוטין והפנה את החברה לעבר מיקרו-מעבדים — החלטה לא פופולרית בתוך אינטל, כזו שזנחה את הזהות שעליה נבנתה החברה. לאחר מכן הוא ניהל משא ומתן עם IBM כדי להפוך את המיקרו-מעבדים של אינטל למנוע הבלעדי של המחשבים האישיים שלה, ומאוחר יותר הקים את מעבדת הארכיטקטורה של אינטל באורגון כדי שתוכנה תוכל לעמוד בקצב של מה שהסיליקון מסוגל לעשות.
שיטת גרוב
ניהולו של גרוב היה מתוכנן בדיוק כמו שכבות התחמוצת שלו. הוא ביטל פריבילגיות ניהוליות והושיב את כולם, כולל את עצמו, בתאים זהים. הוא הנהיג רשימות נוכחות ובדיקות ניקיון, טבע את המונח "Intel Delivers" (אינטל מספקת) ב-1973 כדי לאכוף משמעת בלוחות זמנים, וייבא סטנדרטיזציה של תהליכים בסגנון מקדונלד'ס לייצור השבבים תחת הדגל "העתק בדיוק!" (Copy Exactly!). כל עובד קיבל שבתון.
הליבה האינטלקטואלית הייתה עימות בונה: ויכוח ככלי ניהולי, שנערך לפי הכלל המפורש ש"אנחנו מתווכחים על נושאים, לא על האנשים שמקדמים אותם", בתרבות שבה כוח ידע דורג גבוה יותר מכוח סמכותי. הוא נפרד בפומבי מהתעקשותו של ו. אדוארדס דמינג (W. Edwards Deming) להוציא את הפחד ממקום העבודה, וטען שפחד מתחרות, מפשיטת רגל, מלטעות ומלהפסיד היו כולם דלק שמיש. והוא מיסד את המדידה: המשקיע ג'ון דור (John Doerr), שלקח את השיטה לגוגל, כינה את גרוב אבי ה-OKR, וקשר אותם לקורס שגרוב לימד בתוך אינטל ב-1975. המבחן של גרוב עצמו היה בוטה: "התוצאה המפתח חייבת להיות מדידה... האם עשיתי את זה או לא עשיתי את זה? כן? לא? פשוט."
הוא קידד זאת בספרו ניהול תפוקה גבוהה (High Output Management) (1983), ולאחר מכן ב-רק הפרנואידים שורדים (Only the Paranoid Survive) (1996), שסיפק את אוצר המילים שדור של מנהלים עדיין משתמש בו — נקודת מפנה אסטרטגית, דיסוננס אסטרטגי, ו"הקסנדרות מועילות" שתפקידן להשמיע את האזעקה שאף אחד לא רוצה לשמוע. הנחת היסוד הייתה לולאה: הצלחה מולידה שאננות, שאננות מולידה כישלון.
מדוע אנדרו נקרא גאון
האיכות הספציפית יוצאת דופן וניתנת לזיהוי: גרוב היה מסוגל להחזיק עובדה פיזיקלית והשלכה ארגונית באותה מסגרת. מעט מאוד אנשים שהבינו מדוע ממשק סיליקון-דו-תחמוצת הופך ללא יציב היו מסוגלים גם לתכנן משמעת ייצור, תרבות תגמול ומערכת קביעת יעדים סביב ההבנה הזו — ואז לכתוב את כל זה בצורה ברורה מספיק כדי שאנשים זרים יוכלו להעתיק זאת. המחווה של האקדמיה הלאומית להנדסה מנסחת זאת במדויק: הוא היה נדיר בקרב טכנולוגים בכך שהיה מומחה בו-זמנית במחקר מדעי, הנדסה, ניהול וטרנספורמציה ארגונית. המגזין טיים (Time), שכינה אותו איש השנה ב-1997, הגדיר אותו כאדם האחראי ביותר לצמיחה בכוח ובפוטנציאל החדשני של מיקרו-שבבים.
לטיעון הנגדי הכנה יש חשיבות. אף אחת מההמלצות הללו לא משתמשת במילה "גאון", וגרוב היה הראשון לדחות אותה. הוא לא המציא לא את המעגל המשולב ולא את המיקרו-מעבד; חוק מור היה של מור; הוא לא היה ממייסדי אינטל ומעולם לא טען שהיה. היציאה מהזיכרון ב-1985, מעשה האומץ המפורסם ביותר שלו, הייתה גם תגובה למסלול תחרותי שהיה בעיצומו כבר שנים — אומץ בקבלת פסק דין ולא ראיית הנולד במניעתו. והסיסמה המזוהה עמו התיישנה והפכה לקלישאה תאגידית שמחמיאה לחרדה כשיטה אסטרטגית. מה ששורד בחינה מדוקדקת אינו נבואה אלא סירוב יוצא דופן להשלים עם עלויות שקועות, המחובר לעומק טכני אמיתי וכישרון להפוך פרקטיקה לשיטה ניתנת להעברה.
אחרי החיים
גרוב סבל מסרטן הערמונית, וכתב על כך במגזין פורצ'ן (Fortune) במאי 1996; מחלת פרקינסון הגיעה בשנת 2000, והוא נלחם בה במשך שש-עשרה שנים תוך כדי הוראה בבית הספר למינהל עסקים של סטנפורד. הוא תרם 26 מיליון דולר לסיטי קולג' של ניו יורק ב-2005 — התרומה הגדולה ביותר שלו אי פעם, והסיבה לכך שבית הספר להנדסה שלו נושא את שמו — ועזר לגייס כסף לקמפוס מישן ביי של UCSF. הוא ישב במועצת המנהלים של ועדת ההצלה הבינלאומית, שכיבדה אותו ב-2010 כאחד מעשרה פליטים דגולים, וטען עד הסוף ש"הגירה ומהגרים הם מה שהפכו את אמריקה למה שהיא." הפרסים שלו נעו בין תעודת הצטיינות של מכון פרנקלין ב-1975 ועד מדליית הכבוד של ה-IEEE בשנת 2000.
הוא מת בביתו בלוס אלטוס, קליפורניה, ב-21 במרץ 2016, בגיל שבעים ותשע, והותיר אחריו את אווה, שתי בנות ושמונה נכדים. "תאגיד הוא אורגניזם חי," הוא כתב. "הוא חייב להמשיך להשיל את עורו."