אנדרו גארפילד: גיבור על שהמשיך לבחור תפקידים קשים יותר
עבור הסרט שתיקה (2016), אנדרו גארפילד השיל ארבעים פאונד כדי לגלם כומר ישועי פורטוגזי מהמאה ה-17 המתמודד עם עינויים וכפירה כפויה ביפן של תקופת אדו – רמה של מחויבות פיזית ופסיכולוגית רחוקה מאוד מחליפת ספיידרמן שהפכה אותו לשם מוכר רק כמה שנים קודם לכן. הנכונות הזו להחליף נוחות של קופות כרטיסים בחומר מעניש ופחות מסחרי הפכה לדפוס המגדיר של הקריירה שלו, דפוס ש"הגרדיאן" בכל זאת זקף לזכותו כמי שהפך ל"ספיידרמן המובהק" גם בזמן שהיה עסוק בבניית מוניטין שונה מאוד על הבמה ובדרמות יוקרתיות.
ילדות אנגלית, תעודת לידה אמריקאית
אנדרו ראסל גארפילד נולד ב-20 באוגוסט 1983 בלוס אנג'לס, קליפורניה, לאם מאסקס, אנגליה, ואב מקליפורניה; המשפחה עברה לאנגליה כשהיה בן שלוש, והוא גדל באפסום, סארי. הוא יהודי מצד אביו, עם שורשים משפחתיים בפולין, רוסיה ורומניה – זהות כפולה אמריקאית-בריטית ומורשת יהודית של תפוצות שתשפיע מאוחר יותר על תפקידים החל ממייסד שותף של פייסבוק ועד מיסיונר ישועי. הוא החל שיעורי משחק בגיל תשע, נטה בתחילה ללימודי עסקים, והתחייב לתיאטרון רק בגיל שש-עשרה. לאחר שלמד בבית הספר Priory Preparatory ובבית הספר City of London Freemen's, הוא הוכשר באופן רשמי בבית הספר המרכזי לנאום ודרמה, אוניברסיטת לונדון, וסיים את לימודיו ב-2004.
בניית אמינות על במות בריטיות תחילה
בניגוד למבצעים שעוברים לעבודה בימתית רצינית לאחר ביסוס כוכבות קולנוע, גארפילד בנה את המוניטין שלו בסדר הפוך: תיאטרון וטלוויזיה בריטיים תחילה, שוברי קופות מאוחר יותר. הוא זכה בפרס התיאטרון של מנצ'סטר איבנינג ניוז לשחקן חדש הטוב ביותר ב-2004 ובפרס התיאטרון של איבנינג סטנדרד לשחקן חדש מצטיין ב-2006, עדות לשחקן שנלקח ברצינות על ידי ממסד התיאטרון הלונדוני שנים לפני שהקהל האמריקאי הכיר את שמו. תפקיד המסך הפורץ שלו הגיע כאסיר קטין בסרט הטלוויזיה Boy A (2007), שזיכה אותו בפרס BAFTA לשחקן הטוב ביותר לשנת 2008 – סימן לטווח דרמטי שבוסס הרבה לפני שאולפן כלשהו ליהק אותו כגיבור על.
הרשת החברתית ושנות גיבור העל
הפרופיל הקולנועי האמריקאי של גארפילד עלה בחדות עם הרשת החברתית (2010), שבו הופעתו כמייסד השותף של פייסבוק אדוארדו סברין – נבגד, מודחק ומוחרב בשקט – משכה מועמדויות לפרסים והכרה נרחבות. לאחר מכן הוא לקח על עצמו את תפקיד הכותרת בסרטי ספיידרמן המופלא של מארק ווב (2012–2014), תפנית מונעת מסחרית שהפכה אותו למפורסם בעולם בצורה שעבודת הבמה והטלוויזיה הקודמת שלו לא עשתה. הוא חזר לתפקיד בקצרה ב-ספיידרמן: אין דרך הביתה (2021), קרוסאובר מולטי-יקום שאפשר לו לבקר מחדש בדמות בתנאים שונים מאוד – ככמות ידועה ולא כהימור האחרון של התעשייה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →תפקידים מענישים: הסרטים Hacksaw Ridge ושתיקה
במקום לבסס את תהילת גיבור העל שלו, גארפילד השתמש בה כדי לממן עבודה מסוכנת ותובענית פיזית. ב-הסרטים Hacksaw Ridge (2016), בבימויו של מל גיבסון, הוא גילם את דזמונד דוס, סרבן מצפון וחובש קרבי ממלחמת העולם השנייה שהציל עשרות חיים מבלי לשאת נשק – הופעה שנבנתה על שכנוע מוסרי ולא על תוקפנות פיזית, ואחת שזיכתה אותו במועמדות לפרס האוסקר לשחקן הטוב ביותר. באותה שנה, שתיקה של מרטין סקורסזה ביקשה ממנו משהו אחר שוב: הירידה הקיצונית במשקל עבור תפקיד הכומר הישועי שלו סימנה נכונות לשנות פיזית את גופו עבור תפקיד עם מעט יתרון מסחרי, בשירות סרט תובעני וסגפני על אמונה תחת רדיפה.
ברודוויי, הווסט אנד ופרס טוני
קריירת הבמה של גארפילד התנהלה במקביל לעבודתו הקולנועית ולא מתחתיה. הוא ערך את הופעת הבכורה שלו בברודוויי כביף לומן בחידוש של מותו של סוכן ב-2012, וזכה במועמדות לטוני בתפקיד שדורש קריסה רגשית מתמשכת לאורך ערב שלם ולא רק כמה טייקים. הוא הרחיק לכת ב-2017, כשיצר את תפקיד פריור וולטר ב-מלאכים באמריקה בווסט אנד של לונדון, ואז חזר עליו בברודוויי, שם זכה בפרס טוני לשחקן הטוב ביותר במחזה ב-2018 – הופעה שדרשה ממנו לשאת את האפוס רחב הידיים, התובעני פוליטית ורוחנית בשני חלקים של טוני קושנר על אמריקה של עידן האיידס.
טיק, טיק... בום! ומועמדות שנייה לאוסקר
בשנת 2021, גארפילד גילם את המלחין ג'ונתן לארסון ב-טיק, טיק... בום!, דרמה מוזיקלית שדרשה ממנו לשיר ולבצע קטעים מבוססי פסנתר על המסך – כישורים שמבקרים ציינו שהוא ביצע בעצמו באמת ולא הסתמך על כפיל. התפקיד זיכה אותו בזכייה בגלובוס הזהב ובמועמדות שנייה לפרס האוסקר לשחקן הטוב ביותר, מה שביסס דפוס לאורך עשור וחצי: כל תפקיד מרכזי מושך אותו לדיסציפלינה לא מוכרת, מחובש קרבי לכומר ישועי לזמר ברמת ברודוויי.
מדוע אנדרו מכונה גאון
המקורות מתארים את גארפילד פחות כחדשן אינטלקטואלי אלא כשחקן של חשיפה רגשית ומחויבות פיזית יוצאת דופן – גאון, אם המילה חלה בכלל, של פגיעות המופעלת עם שליטה טכנית. מבקרים מצביעים בעקביות על היכולת שלו לקריסה רגשית גלויה ומפורטת – המתוארת בביקורות כ"ביטויים מפורטים" ונכונות נדירה לפגיעות על המסך – ודפוס הקריירה שלו של החלפת משכורות שוברי קופות בתפקידים הדורשים טרנספורמציה פיזית או קולית קיצונית (ארבעים פאונד שהושלו עבור שתיקה, שירה ופסנתר אמיתיים עבור טיק, טיק... בום!, סיבולת במה מתמשכת עבור מלאכים באמריקה) טוען למשמעת אמיתית ולא לטריק בודד שחוזר על עצמו בסרטים. הסיבוך הכנה הוא שאף אחד מזה אינו מהווה חדשנות אינטלקטואלית או פורמלית באופן ש"גאון" מרמז עבור במאי או מלחין; גארפילד הוא, לפי כל דיווח כאן, מפרש של כתיבה של אנשים אחרים, לא משנה כמה מפרש מחויב באופן יוצא דופן. הטווח שלו משתרע על פני תיאטרון וקולנוע, שובר קופות ואמנות, קומדיה והרס, אך המקורות תומכים בטיעון למלאכה ואומץ יוצאי דופן בבחירת תפקידים, לא בעיצוב מחדש של צורת האמנות עצמה.
מורשת
הקריירה של גארפילד עומדת כטיעון נגד ההנחה שזיכיון גיבורי על מונע אמינות משחק רצינית: הוא השתמש בשנות ספיידרמן כמנוף ולא כתקרה, והמיר תהילה עולמית לרצף של תפקידים תובעניים פיזית ורגשית בקולנוע, בטלוויזיה ובבמה שהגיעו לשיאם בפרס טוני ושתי מועמדויות לאוסקר – מסלול שמגזין Time הכיר בו כשמינה אותו לאחד מ-100 האנשים המשפיעים ביותר שלו ב-2022.