אן ג'ונג-גאון: המתנקש שכתב תוכנית שלום
בתחנת הרכבת של חרבין ב-26 באוקטובר 1909, צעיר קוריאני בלבוש מערבי יצא מתוך קהל שקידם את פניו של המדינאי הבכיר ביותר ביפן, וירה בו מטווח קצר באקדח בראונינג. איתו הירובומי (Itō Hirobumi) — ארבע פעמים ראש ממשלה, האדריכל של חוקת מייג'י והמושל הכללי הראשון של קוריאה — ספג שלושה כדורים בחזהו ומת על הרציף. ארבעה נוספים נפגעו. היורה לא ניסה לברוח. הוא נופף בדגל קוריאני וצעק ברוסית: "קוריאה! הידד!". לאחר מכן, כשנאמר לו שאיתו מת, הוא עשה את סימן הצלב.
שבעת הכוכבים של הייג'ו
הוא נולד ב-2 בספטמבר 1879 בהייג'ו, שבמחוז הוואנגהא, למשפחת אן משבט סונהאונג (Sunheung An); אביו היה אן טה-הון ואמו ג'ו מריה. שם ילדותו, אן אונג-צ'יל, נגזר משבע נקודות חן על חזהו שדמו לכוכבי הדובה הגדולה. הוא נמשך מוקדם לקליעה ולמיומנויות לחימה — קים גו, לימים מנהיג הממשלה הזמנית של קוריאה, זכר אותו כקלע מצוין בעל כריזמה חזקה.
בגיל שש-עשרה הוא הוטבל לנצרות קתולית על ידי הכומר הצרפתי וילהלם (Wilhelm), ונטל את השם תומאס, עליו התעקש למשך שארית חייו. הכנסייה היוותה עבורו גם דלת ללמידה מערבית: לצד סינית קלאסית הוא למד מדעים מערביים, למד צרפתית ושלט ברוסית. השילוב — חינוך קונפוציאני, אמונה קתולית, שפות אירופיות ורובה — הוא יוצא דופן, והוא מסביר כמעט כל דבר שעשה לאחר מכן.
מורה, סוחר, חייל
סביב גיל עשרים וחמש הוא נכנס לעסקי הפחם. לאחר הסכם אלסה (Eulsa Treaty) משנת 1905 שהפך את קוריאה למדינת חסות יפנית, הוא הפנה את כל מרצו לחינוך, הקים שני בתי ספר פרטיים בצפון-מערב המדינה והצטרף לתנועת החזר החוב הלאומי — קמפיין שנועד לפדות את המדינה מהלוואות שבאמצעותן כבלה אותה יפן.
עד שנת 1907 דרך זו נחסמה. הוא יצא לגלות בולדיווסטוק, הצטרף להתנגדות הקוריאנית המזוינת בקרב הקהילות הגולות במזרח הרחוק הרוסי, ומונה למפקד כללי של כוחותיה, כשהוא מוביל פשיטות נגד חיילים יפנים. בשנת 1909, עם קבוצת חברים, הוא נשבע שבועת התנגדות וכרת את הפרק העליון של זרת ידו השמאלית כדי לאשר אותה. היד הקטועה הפכה לחתימתו.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →לוּשון
משמרות רוסים תפסו אותו על הרציף והחזיקו אותו יומיים לפני שהסגירו אותו ליפנים. הוא נשפט בלוּשוּן (Lushun) — פורט ארתור — והעלה הגנה שהייתה בעצמה טיעון פוליטי: הוא אינו רוצח אלא מפקד כללי של הצבא הקוריאני שהוציא להורג מפקד אויב בזמן מלחמה, וזכאי ליחס כשבוי מלחמה. בית המשפט סירב לקבל את הטיעון.
הוא הגיש חמש-עשרה סיבות לכך שאיתו ראוי למוות, ביניהן רצח הקיסרית מיאונגסאונג, הדחתו הכפויה של הקיסר גוג'ונג, ארבעה-עשר הסכמים לא שוויוניים, תפיסת מסילות הברזל, המכרות והיערות של קוריאה, הטלת שטרות כסף יפניים, פירוק הצבא הקוריאני, החרמת ספרי לימוד קוריאניים, הולכת שולל של הקיסר היפני והרס השלום באסיה. חלק מחמש-עשרה הסיבות היו שגויות עובדתית. התובע מיזובוצ'י טקאו דווח כמי שאמר לו: "ממה שסיפרת לי, ברור שאתה אדם צדיק ממזרח אסיה. אני לא יכול להאמין שיוטל גזר דין מוות על אדם צדיק". לאחר שישה דיונים, הוא הוטל.
הספר שלא הושלם
מה שעשה בחודשים שלאחר מכן הוא הסיבה לכך שהוא נזכר כמי שהיה הרבה מעבר לאקדוחן. בתאו בלושון הוא החל בכתיבת Dongyang Pyeonghwaron — על השלום במזרח אסיה — בטענה שקוריאה, סין ויפן צריכות להתייצב יחד נגד האימפריאליזם המערבי, והציע מנגנונים קונקרטיים לכך: כוח צבאי משותף ומטבע משותף שיוחזק בין שלוש האומות. ססאגאווה נוריקאטסו (Sasagawa Norikatsu) מאוניברסיטת מייג'י תיאר את התוכנית כצפייה מראש של האיחוד האירופי, והיא הקדימה את חבר הלאומים בעשור. הספר נותר לא גמור; בין בקשותיו האחרונות הייתה לקבל זמן נוסף להשלמתו, בקשה שסורבה.
הוא גם כתב. סוהרים — כולל צ'יבה טושיצ'י (Chiba Toshichi), ששמר על עבודתו ונשא אותה עמו ליפן — עמדו בתור לקבל ממנו קליגרפיה, והוא הפיק גוף משמעותי של יצירות, חתומות ב-大韓國人, "קוריאני דגול", ומוחתמות בטביעת ידו השמאלית, כשהזרת נראית קצרה. חלק מהיצירות הללו הוגדרו כאוצר לאומי מס' 569 של הרפובליקה של קוריאה ב-1972. באחת מהן נכתב: "אלא אם כן קוראים מדי יום, קוצים צומחים בפה". הוא השלים אוטוביוגרפיה באותה תקופה.
שלושים
הוא נתלה ב-26 במרץ 1910, בגיל שלושים, כפושע רגיל — הוא ביקש שיוצא להורג כחייל, ובקשתו נדחתה. אמו שלחה בגדים קוריאניים לבנים להוצאה להורג, ומסר שהועבר על ידי אחיו: "מותך הוא למען ארצך, ואל תבקש את חייך בדרך פחדנית. מותך האמיץ למען הצדק הוא כיבוד האם הסופי". הכומר וילהלם העניק לו את הטקסים האחרונים בניגוד לאיסור הבישוף שלו; הכנסייה נידתה את אן בגלל ההריגה, ולא הסירה את הנידוי עד 1993.
הוא ביקש להיקבר בפארק בחרבין ולהעבירו לקוריאה ברגע שתהיה חופשית. במקום זאת, הוא נקבר ליד כלא לושון, בקבר שהרשויות היפניות מעולם לא אישרו. שרידיו מעולם לא נמצאו. תל קבורה ריק בפארק היוצ'אנג בסיאול משמש כתחליף להם. יפן סיפחה את קוריאה באופן מלא חמישה חודשים לאחר מותו.
מדוע אן מכונה גאון
הטענה אינה צבאית — הירי היה מיומן, לא יוצא דופן — והיא אינה אקדמית במובן המקובל. היא נשענת על מעשה של דמיון אינטלקטואלי שבוצע בתנאים הגרועים ביותר האפשריים. אדם נידון למוות בכלא קולוניאלי בילה את חודשיו האחרונים בתכנון סדר אזורי: צבא משותף, מטבע משותף ושלום קבוע בין שלוש מדינות שהיו שקועות אז בכיבוש ובטינה. הוא עשה זאת ב-1910, ארבעה עשורים לפני המוסדות האירופיים שגילמו רעיונות אלה ועשר שנים לפני חבר הלאומים. העובדה שקוריאני מחוזי בן שלושים עם חינוך מיסיונרי ושליטה עצמית ברוסית ובצרפתית הגיע לפדרציה על-לאומית בכוחות עצמו היא מרשימה, וחוקרים יפנים, כולל ססאגאווה נוריקאטסו, הצהירו על כך.
אין לרכך את טיעוני הנגד. כמה מחמש-עשרה הצדקותיו היו שגויות עובדתית. איתו הירובומי, ללא קשר לכל דבר אחר שהיה, התנגד לסיפוח מיידי, ומותו הסיר את המעצור הבכיר ביותר על הניצים; קוריאה סופחה בתוך שנה, ולפי הערכות ה-Korea Times, באכזריות רבה יותר ממה שהיה יכול לקרות. הריגת אדם בתחנת רכבת אינה טיעון לשלום, והמתח בין אן הפאן-אסיאניסט לבין אן המתנקש הלאומני מעולם לא נפתר על ידי מעריציו, אלא פשוט לא הוזכר. על השלום במזרח אסיה נותר פרגמנט — טיוטה, לא מערכת. אן החזיק במוח פוליטי מקורי שההיסטוריה העניקה לו ארבעה חודשים לפעול, לאחר שכבר השקיע את חייו בקליע.
מורשת
דרום קוריאה העניקה לו את מסדר ההצטיינות לייסוד הלאומי ב-1962 ומתייחסת אליו כאל הקדוש המעונה החשוב ביותר של תנועת העצמאות; צפון קוריאה מכבדת אותו במונחים כמעט זהים. סין, שיש לה שימושים משלה בו, פתחה היכל זיכרון בחרבין ב-2006 ושני ב-2014, מה שגרם לממשלת יפן להתלונן שזה "לא תורם לבניית שלום ויציבות" — שתי הקריאות של אותו אדם, מאה שנה לאחר מכן, עדיין אינן ניתנות ליישוב. הוא היה נושא לסרטים במשך שישים וחמש שנים, לאחרונה חרבין ב-2024. על החיבור שלא הצליח לסיים עדיין מתווכחים, וזה יותר ממה שרוב הספרים הגמורים מצליחים להשיג.