אלפרד אלי ביץ' (Alfred Ely Beach): הרכבת התחתית הסודית תחת ברודוויי
ב-26 בפברואר 1870 שילמו תושבי ניו יורק עשרים וחמישה סנט כדי לרדת למנהרה מצופה לבנים לבנות מתחת לברודוויי, שם מצאו חדר המתנה עם נברשות, פסנתר כנף ומזרקה מלאה בדגי זהב. בקצה אחד ניצב קרון גלילי מרופד עבור עשרים ושניים נוסעים. מאוורר ענק דחף אותו לאורך המנהרה, ולאחר מכן פעל בכיוון ההפוך ושאב אותו חזרה. זו הייתה הרכבת התחתית הראשונה שנבנתה אי פעם בניו יורק; היא נחפרה בסתר במשך חמישים ושמונה ימים, והאיש שמימן אותה אמר לרשויות שהוא מניח צינורות דואר פנאומטיים.
משפחה של עיתונאים
אלפרד אלי ביץ' נולד ב-1 בספטמבר 1826 בספרינגפילד, מסצ'וסטס, לתוך עולם העיתונות. אביו, מוזס ייל ביץ' (Moses Yale Beach), היה הבעלים של ה'ניו יורק סאן' (New York Sun); אחיו מוזס ס. ביץ' (Moses S. Beach) הפך למוציא לאור של עיתונים שתמך באברהם לינקולן (Abraham Lincoln), ואח נוסף, ויליאם ייל ביץ' (William Yale Beach), פנה לתחום הבנקאות. אלפרד התחנך באקדמיית מונסון (Monson Academy), שכיום נקראת אקדמיית וילברהם ומונסון (Wilbraham & Monson Academy). ב-30 ביוני 1847, בגיל עשרים ואחת, הוא נשא לאישה את הרייט אלייזה הולברוק (Harriet Eliza Holbrook) בת השמונה-עשרה.
הוא יכול היה לרשת את ה'סאן'. במקום זאת, הוא חיפש משהו מוזר יותר, ובסופו של דבר, רווחי יותר.
סיינטיפיק אמריקן ומכונת הפטנטים
יחד עם אורסון דסיי מן (Orson Desaix Munn), רכש ביץ' את ה'סיינטיפיק אמריקן' (Scientific American) ובילה את חמישים השנים הבאות כעורכו ומוציאו לאור, כשהוא הופך אותו לכתב העת המדעי הפופולרי המוביל בארצות הברית. אך המגזין היה רק מחצית מהעסק. לצדו הפעילו ביץ' ומן סוכנות פטנטים בשם מן ושות' (Munn & Co.), שגדלה והגישה כ-3,000 פטנטים בשנה, ובין לקוחותיה נמנו תומאס אדיסון (Thomas Edison), אלכסנדר גרהם בל (Alexander Graham Bell) וסמואל מורס (Samuel Morse).
הסידור הזה היה קרוב למכונה מושלמת. ממציאים קראו את ה'סיינטיפיק אמריקן' כדי לראות מה מומצא; כאשר היה להם רעיון משלהם, הם נכנסו למשרדי האנשים שפרסמו את המגזין וביקשו עזרה ברישום פטנט. ביץ' בילה חצי מאה בישיבה בנקודה המדויקת שבה ההמצאה האמריקאית עברה בדרכה להפוך לרכוש. לאיש במאה ה-19 לא הייתה תצפית טובה יותר על מה שעומד לבוא.
הממציא
הוא לא היה רק צופה. ביץ' בנה מכונת כתיבה מוקדמת המיועדת למשתמשים עיוורים, שזכתה במדליית זהב בתערוכת ארמון הקריסטל (Crystal Palace) בניו יורק בשנת 1853. הוא תכנן מערכת רכבת עם הנעת כבלים. והוא פיתח מגן חפירה גלילי – מסגרת ברזל מעוגלת שנדחפה קדימה דרך קרקע רכה בעוד עובדים חפרו בחזית ודיפנו את המנהרה מאחוריהם – בערך באותו זמן שבו ג'יימס הנרי גריטהד (James Henry Greathead) הגיע לגרסה משלו בלונדון. המגן הוא האב הקדמון של כל מכונה לכריית מנהרות הנמצאת בשימוש כיום, וזו הסיבה שביץ' יכול היה לחפור מתחת לרחוב עמוס מבלי שיקרוס.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →חפירה בסתר מתחת לברודוויי
ביץ' השיג את הזיכיון הראשון שלו בשנת 1868. הצעה גלויה לבניית רכבת נוסעים תת-קרקעית הייתה מובילה למאבק שלא יכול היה לנצח בו: זיכיונות התחבורה של ניו יורק עברו דרך טאמאני הול (Tammany Hall), וויליאם מ. "בוס" טוויד (William M. "Boss" Tweed) ציפה לקבל תשלום. ביץ' סירב לשלם לו. לכן הזיכיון שביקש תיאר צינורות פנאומטיים להובלת דואר וחבילות, והמנהרה נבנתה בחשאי לאורך שנת 1869 ושנת 1870.
קו ההדגמה שהושלם היה צנוע ומושלם: כ-300 רגל מתחת לברודוויי בין רחוב וורן (Warren Street) לרחוב מארי (Murray Street), בערך באורך מגרש פוטבול, בעומק של עשרים רגל, רוחב של שמונה רגל, ומצופה בלבנים לבנות. הקרון אכלס עשרים ושניים נוסעים בנוחות מרופדת תחת נברשות. מה שהרשים את המבקרים ביותר היה היעדר כל מה שקישרו לנסיעה ברכבת – ללא עשן, ללא פיח, ללא ניצוצות. בתוך שנה רכבו בו כ-400,000 איש, וביץ' תרם את דמי הנסיעה, כשהוא מפנה את ההכנסות לבית יתומים לחיילים ומלחים (United Home for Orphans of Soldiers and Sailors).
טוויד והפאניקה
חידוש של שלוש מאות רגל מעולם לא היה המטרה. ביץ' רצה מערכת אמיתית, ולשם כך הוא נזקק לאישור מדינה ולהון חיצוני. הוא לא קיבל אף אחד מהם. בעלי נכסים לאורך המסלול התנגדו. אלבני (Albany) היססה להעניק מונופול על תחבורה תת-קרקעית לחברה פרטית אחת. וביץ' עצמו הטיל את האשמה ישירות על טוויד בגין חסימת ההתרחבות. לאחר מכן, הפאניקה של 1873 הרסה את שוק ההשקעות, וזה היה הסוף.
המנהרה נאטמה ונשכחה עד כדי כך שכאשר בוני הרכבת התחתית פרצו אליה ב-1912, התגלית דווחה כממצא ארכאולוגי – אם כי קיימים תצלומים של גברים עומדים בתוך הקרון הנטוש עוד משנת 1899. ניו יורק לא פתחה רכבת תחתית פעילה במשך יותר משלושה עשורים לאחר זו של ביץ'.
מכון ביץ'
הדבר המשמעותי ביותר שביץ' עשה עם כספו לא היה קשור למנהרות. הוא ייסד את מכון ביץ' (Beach Institute) בסוואנה, ג'ורג'יה, בית הספר הראשון בעיר ההיא שהוקם במיוחד עבור חינוך אפרו-אמריקאים. בדרום שלאחר המלחמה זה לא היה דבר בטוח או לא שנוי במחלוקת לבנות, וזהו ההישג שלו שהזדקן בצורה הטובה ביותר.
ביץ' מת מדלקת ריאות בעיר ניו יורק ב-1 בינואר 1896, בגיל שישים ותשע. בנו פרדריק קונברס ביץ' (Frederick Converse Beach) השתלט על ה'סיינטיפיק אמריקן'; נכדו סטנלי ייל ביץ' (Stanley Yale Beach) הפך לדמות מוקדמת בתעופה האמריקאית.
מדוע אלפרד מכונה גאון
הטיעון לזכותו של ביץ' נשען על שילוב נדיר: הוא היה ממציא אמיתי ובו בזמן הקורא בעל המיקום הטוב ביותר של המצאות של אנשים אחרים באמריקה, והוא השתמש בכל יכולת כדי להזין את השנייה.
התכונה הספציפית היא סינתזה תחת אילוץ מסחרי. מגן החפירה של ביץ' היה הנדסה אמיתית, שהושגה באופן עצמאי לצד זו של גריטהד. הרכבת התחתית הפנאומטית שלו התבססה על רעיונות הנעה שכבר היו באוויר; מה שהוא עשה איתם לא היה כזה: הוא זיהה שהמכשול לתחבורה תת-קרקעית בניו יורק אינו טכני אלא פוליטי, והוא תכנן פתרון סביב הפוליטיקה במכוון, ממש כפי שעשה סביב הגאולוגיה. חפירת רכבת נוסעים מתחת לברודוויי תוך החזקת זיכיון לצינור דואר, בחמישים ושמונה ימים, מבלי שהעיר תבחין בכך, היא הישג של ארגון ואומץ מרשימים לפחות כמו המגן. ודגי הזהב ופסנתר הכנף לא היו לשם הראוותנות: ביץ' הבין שניו יורקים חשבו על נסיעה תת-קרקעית כמשהו שבין ביוב לקבר, והוא בנה חדר שנועד לשנות את דעתם.
טיעון הנגד הכנה הוא משמעותי. ביץ' הפסיד. המערכת שלו מעולם לא התרחבה מעבר לשלוש מאות רגל; הנעה פנאומטית הייתה מבוי סתום שמעולם לא יכול היה לשנע את כמות הנוסעים של עיר; והרכבת התחתית שניו יורק בנתה בסופו של דבר לא הייתה חייבת לו דבר ישירות. הונו הגיע מסוכנות פטנטים וממגזין, כלומר מהגאונות של אנשים אחרים לא פחות מאשר משלו. אף אחד במקורות לא מכנה אותו גאון; הם מכנים אותו מוציא לאור וממציא. מה שנטען בצדק הוא ראיית הנולד – הוא צדק לגבי מה שניו יורק צריכה בערך שלושה עשורים לפני שהעיר הסכימה איתו.
מורשת
המנהרה של ביץ' איננה, נבלעה על ידי מערכת הרכבת התחתית שהגיעה דור מאוחר מדי כדי להיות שלו. ה'סיינטיפיק אמריקן', שאותו ניהל במשך חמישים שנה, עדיין מתפרסם. מכון ביץ' עדיין עומד בסוואנה. ובכל פעם שמכונה לכריית מנהרות מתקדמת מתחת לעיר, היא עושה, בקנה מידה עצום, את מה שהמגן של ביץ' עשה ביד מתחת לברודוויי בחורף של 1869.