אלכסיס דה טוקוויל (Alexis de Tocqueville): האריסטוקרט שקרא את עתידה של הדמוקרטיה
הוא נסע לאמריקה כדי לבדוק בתי סוהר. זו הייתה המשימה שהממשלה הצרפתית אישרה בשנת 1831, והוא וגוסטב דה בومון (Gustave de Beaumont) הגישו כראוי את הדו"ח עם שובם. טוקוויל הודה מאוחר יותר שבתי הכלא היו אמתלה. מה שביצע למעשה במשך תשעה חודשים היה מדידת חברה שעדיין לא התקיימה באירופה, והבנה של מה שתעשה לאנשים כשתגיע. הוא היה בן עשרצ, והוא צדק במספר מדהים של דברים.
משפחה שכמעט נספתה בטרור
אלקסיס שארל אנרי קלרל דה טוקוויל (Alexis Charles Henri Clérel de Tocqueville) נולד ב-29 ביולי 1805 בפריז, למשפחה אריסטוקרטית נורמנדית עתיקה שההיסטוריה הקרובה שלה היוותה אזהרה. סבא-רבא שלו, מדינאי מלזֶ'רב (Malesherbes), עלה לגרדום בשנת 1793. הוריו נכלאו וציפו לאותו גורל; הם ניצלו הודות לנפילתו של רובספייר בשנת 1794. תחת הרסטורציה של הבורבונים הפך אביו לברון ולפרפקט.
הוא התחנך בבית הספר התיכון ליסֵה פָאבֶּר (Lycée Fabert) במץ, הוכשר במשפטים, ומונה ל-juge auditeur בוורסאי, שם יצר את הקשר עם בומון שיעצב את חייו. בשנת 1833 נסע לאנגליה בין השאר כדי לפגוש את משפחתה של מרי מוטלי (Mary Mottley); הם התחתנו בשנת 1836. קרובי משפחתו מצאו אותה ליברלית מדי, פרוטסטנטיות מדי, מעמד ביניים מדי ואנגלזית מדי. הוא כינה אותה אולי ידידתו האמתית היחידה. לא היו לו ילדים, אף על פי שרצו בכך.
תשעה חודשים
הם נחתו בניו יורק במאי 1831 וחרשו את ארצות הברית במשך תשעה חודשים, כשהם פוקדים גם את קנדה. התוצר הרשמי היה Du système pénitentiaire aux États-Unis. התוצר הלא-רשמי היה על הדמוקרטיה באמריקה (De la démocratie en Amérique), שפורסם בשני חלקים בשנים 1835 ו-1840, וזכה מיד לפופולריות משני עברי האוקיינוס האטלנטי.
התמה המארגנת של הספר אינה פוליטית אלא חברתית: שבמשך שבע המאות הקודמות התנאים של בני האדם הפכו שוויוניים יותר ויותר, וכי השתוות זו היא מהפכה בלתי נמנעת שמוסדות יכולים לתעל אך לא להפוך. כל השאר נובע מכך. מכיוון ששוויונות ממיסה את הגופים הביניים שבלמו פעם את השליטים, דמוקרטיות חשופות לעריצות הרוב המגבילה את המחשבה ביעילות רבה יותר מכל צנזור. מכיוון ששוויונות מבודדת אנשים, היא מטפחת את המצב שהוא כינה אינדיבידואליזם – נסיגה לחיים הפרטיים המותירה את השטח למדינה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →תשובתו הייתה התאגדות. ספריית הקונגרס משמרת את הקטע: אמריקאים מכל הגילים מתאחדים ללא הרפה, לא רק באגודות מסחריות ותעשייתיות אלא באלפי סוגים אחרים, דתיים, מוסריים, רציניים, חסרי תועלת, כלליים מאוד ומיוחדים מאוד, עצומים וקטנים מאוד. הוא כינה את אמנות ההתאגדות מדע האם של החיים הדמוקרטיים, מתוך השקפה שאזרחים שאינם יכולים להתאגד אינם יכולים להיות חופשיים.
הוא גם התעניין, באופן יוצא דופן לתקופתו, במה שהסידור עשה לנשים. באף ארץ, הוא כתב, לא הושקעה דאגה עקבית כל כך לשרטט שני קווי פעולה נפרדים בבירור לשני המינים – ובכל זאת הוא ייחס את החוזק האמריקאי לעליונותן של נשיהן, וציפה שהרפובליקה תקרב נשים לשוויון עם גברים.
ציר, שר, אסיר
הוא נבחר לאקדמיה הצרפתית (Académie française) בשנת 1841 ולחברה הפילוסופית האמריקאית בשנת 1842. הוא כיהן בבית הנבחרים מטעם מנש (Manche) בשנים 1839 עד 1851, כשהוא נע ממרכז-שמאל למרכז-ימין. בשנת 1847 ניסה לכונן "שמאל צעיר" שיציע שכר גבוה יותר ומס פרוגרסיבי כתשובה לסוציאליזם.
הוא ראה את שנת 1848 מגיעה, כשהוא כותב לפני ימי יוני שעימות אלים בין אוכלוסיית הפועלים הפריזאית בהנהגת סוציאליסטים לבין מתנגדיהם יהיה בלתי נמנע. עם היבחרו לאספה המכוננת, הוא ישב בוועדה החוקתית ודגל בדו-ביתיות ובזכות בחירות אוניברסלית, מתוך חישוב שהשמרנות הכפרית תאזן את הרדיקליזם הפריזאי. הוא תמך בדיכוי מרד יוני בידי הגנרל קוואיניאק (Cavaignac) ובצעדים שהשעו את הסדר החוקתי, וכששר החוץ מיוני עד אוקטובר 1849 הוא אישר הגבלות על מועדונים פוליטיים ועל העיתונות. סדר, הוא האמין, היה התנאי לפוליטיקה רצינית.
כאשר לואי-נפוליאון (Louis-Napoléon) תפס את השלטון ב-2 בדצמבר 1851, טוקוויל התנגד ונעצר לזמן קצר בוונסן (Vincennes). לאחר מכן עזב את החיים הציבוריים לטובת טירת טוקוויל (Château de Tocqueville) וכתב את המשטר הישן והמהפכה (L'Ancien Régime et la Révolution), שפורסם ב-1856, וטען כי המהפכה המשיכה את המודרניזציה המרכזנית שהחלה תחת לואי הארבעה עשר במקום להתרחק ממנה. הכרך השני מעולם לא הושלם. שחפת הרגה אותו בקאן ב-16 באפריל 1859.
מדוע אלכסיס נקרא גאון
כאן הטענה אינטלקטואלית, והעדויות חזקות באופן יוצא דופן. טוקוויל המציא דרך לקרוא חברות – להסיק תוצאות פוליטיות ממבנה חברתי ולא מחוקות – כ-70 שנה לפני שהסוציאליזם התקיים כדיסציפלינה, והשיטה הניבה תחזיות שהתגשמו.
הוא ניבא ששאלת העבדות תסתיים במלחמת אזרחים. הוא ניבא שארצות הברית ורוסיה יסיימו בחלוקת העולם ביניהן. הוא האשים שאריסטוקרטיה תעשייתית תצמח מבעלות על עבודה ואמר לידידי הדמוקרטיה לשמור עליה עין חוששת באופן קבוע. הוא זיהה את הפתולוגיות המסוימות של שוויון ההמונים – קונפורמיות של דעה, מטריאליזם, בידוד חברתי – שחברות דמוקרטיות מתווכחות עליהן מאז, ונתן להן שמות. הארווי מנספילד (Harvey Mansfield) מהרווארד מכנה את הדמוקרטיה באמריקה בה בעת הספר הטוב ביותר שנכתב אי פעם על דמוקרטיה והספר הטוב ביותר שנכתב אי פעם על אמריקה; היצירה היא קריאת חובה בקיימברידג', אוקספורד ופרינסטון.
מקרה הנגד חשוב. בסיס הראיות שלו היה סיור בן תשעה חודשים שנערך ברובו דרך אינפורמנטים משכילים, דוברי אנגלית, בעיקר וויגים, והחמצותיו מורות כמו פגיעותיו: הוא לא צפה את פריחת הספרות האמריקאית של אמרסון, פו ווויטמן, או את עלייתה המדעית של המדינה. יחסו לגזע רזה אנליטית ופגום מוסרית. הוא היה מבקר אמיתי ועקבי של עבדות – הוא ציין שהדעות הקדומות הגזעיות חזקות יותר במדינות שביטלו אותה, וכתב בשנת 1855 שהוא נפגע ומופתע שהעם החופשי ביותר על פני האדמה הוא כמעט האומה התרבותית האחרונה הממשיכה לשמור על שעבוד אישי – ובכל זאת הוא החזיק בדעה שהתבוללות שחורים היא בלתי אפשרית וכי ילידים אמריקאים ימותו בהכרח. על אלג'יריה, המומחה המוביל של הפרלמנט בנושא דגל בשליטה וקולוניזציה, שיבח את שיטותיו של בוג'ו (Bugeaud), ותמך במשטרים משפטיים נפרדים למתיישבים אירופאים ולערבים, אם כי לאחר שביקר ב-1846 הפך נגד מסע קביליה ועזר למנוע ממנו מימון. הקריירה הפוליטית שלו עצמו הייתה מינורית: חמישה חודשים במשרד החוץ, שהועברו בחלקם בהגבלת העיתונות. הגאון נמצא בניתוח, לא בפרקטיקה הפוליטית של האיש.
מורשת
הוא ההוגה הנדיר שכולם תובעים לעצמם. קוראים צרפתים ואמריקאים מהמאה התשע-עשרה לקחו אותו כליברל; הבריטים מצאו בו תחמושת לעמדות פרוגרסיביות ושמרניות כאחד, והדפוס נשמר. ויכוחים מודרניים על חברה אזרחית, הון חברתי ובדידותן של דמוקרטיות משגשגות נובעים ישירות מפרקיו על התאגדות ואינדיבידואליזם. פרסים, מכונים והרצאות נושאים את שמו. באופן המאלף ביותר, שתי התחזיות שהקנו לו את המוניטין שלו – מלחמת האזרחים והמלחמה הקרה – הגיעו מאריסטוקרט צרפתי צעיר שמעולם לא חזר לאמריקה אחרי 1832, ואשר פיתח אותן מעקרונות יסוד על מה ששוויון עושה לבני אדם.