אלברטו קורדה: האיש שמאחורי הצילום המשוכפל ביותר בהיסטוריה
הוא לחץ על כפתור המצלמה פעמיים, העיתון ששלח אותו דחה את התמונה על הסף, ואלברטו קורדה (Alberto Korda) תלה את העותק היחיד שחשוב היה לו לשמור על קיר דירתו. שבע שנים לאחר מכן, אותו פריים דחוי — פניו של מהפכן צעיר, שנחתכו מתוך קהל בהלוויה — החל להתפרסם ככרזות במיליוני עותקים והפך, לפי רוב המדדים, לתצלום המשוכפל ביותר בהיסטוריה, שמתחרה במונה ליזה מבחינת זיהוי גלובלי. קורדה כינה אותו "גרילרו הרואיקו" ("Guerrillero Heroico"). העולם הכיר אותו פשוט כצ'ה.
מחתונות ועד אופנה
אלברטו דיאס גוטיירס (Alberto Díaz Gutiérrez) נולד ב-14 בספטמבר 1928, בהוואנה, קובה, למשפחת עובד רכבת, והחל לעסוק בצילום כנער באמצעות מצלמת הקודאק של אביו. הוא פילס את דרכו דרך עבודות מסחריות לא זוהרות — נשפים, טבילות, חתונות, פיתוח הדפסים במקום כדי למכור לאורחים לפני תום הערב — ושיכלל את הטכניקה שלו באמצעות ניסוי וטעייה עד שב-1956 ייסד יחד עם לואיס אנטוניו פירס ביירס (Luis Antonio Peirce Byers) את אולפני קורדה, כשהם מאמצים את שמם המקצועי על שם במאי הקולנוע ההונגריים-בריטיים אלכסנדר וזולטן קורדה. צילום אופנה הפך להתמחותו ולתשוקתו, לדבריו משום שזה אפשר לו לשלב צילום עם "נשים יפות"; הוא צילם אך ורק באור טבעי, שראה בו חיוני לאותנטיות, ודחה תאורה מלאכותית כ"פרודיה על המציאות". עד סוף שנות ה-50 הוא היה צלם האופנה המוביל בקובה, נשוי לדוגמנית קובנית ידועה, ובלשונו המאוחרת, "בדרכו לחיים פrivוליים".
המהפכה משנה הכול
אותם חיים הגיעו לסיומם, לפי עדותו של קורדה, עם המהפכה הקובנית. החל מ-1959 הוא עבר כמעט לחלוטין מצילום אופנה לתיעוד ממשלתו של פידל קסטרו (Fidel Castro), והפך בסופו של דבר לצלם האישי של קסטרו במשך כעשור — מערכת יחסים, לדבריו, שמעולם לא עוגנה בשכר או בתואר, אך העניקה לו גישה חופשית כמעט לחלוטין. הוא צילם את קסטרו באנדרטת לינקולן, בפגישות עם ראש ממשלת ברית המועצות ניקיטה חרושצ'וב, ובטיול להרי הסיירה מאסטרה שהותיר את קורדה עצמו מזוקן ופרוע לאחר חודשים ללא רחצה הגונה. הוא החל לראות את תצלומיו לא כתיעוד נייטרלי אלא כסמלים של המהפכה עצמה.
שני פריימים בהלוויה
ב-5 במרץ 1960, קורדה סיקר את טקסי ההלוויה בבית הקברות קולון (Colón Cemetery) בהוואנה עבור קורבנות הפיצוץ של ספינת המשא הצרפתית לה קוברה (La Coubre), שנשאה נשק שנרכש בסתר עבור הממשלה הקובנית, כאשר ארנסטו "צ'ה" גווארה (Ernesto "Che" Guevara) הופיע לרגע ליד קסטרו במהלך הטקס. "פתאום, דרך עדשת ה-90 מ"מ, צ'ה הופיע מעליי", נזכר קורדה. "הופתעתי ממבטו". הוא צילם בדיוק שני חשיפות לפני שגווארה נסוג חזרה אל הקהל. בחזרה בסטודיו שלו, קורדה חתך את הפריים האופקי המקורי — שכלל אדם נוסף וענפי דקל — לדיוקן אנכי צפוף שהעולם יכיר, אך 'רבולוסיון' ('Revolución'), העיתון ששלח אותו, סירב לפרסם זאת, והעדיף תמונות אחרות מאותו יום. קורדה שמר הדפס לעצמו וכינה אותו "גרילרו הרואיקו" — לוחם גרילה גיבור.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →מקיר בסלון לאייקון עולמי
התצלום נותר כמעט ללא חשיפה במשך שנים עד שזמן לא רב לפני מותו של גווארה בבוליביה ב-1967, המוציא לאור והפעיל השמאלני האיטלקי ג'יאנג'אקומו פלטרינלי (Giangiacomo Feltrinelli) ביקר בסטודיו של קורדה וביקש הדפס כמתנה. קורדה נתן לו אותו ללא תשלום — קבלת מטבע חוץ הייתה ממילא מסוכנת מבחינה חוקית בקובה באותה עת — ופלטרינלי המשיך להדפיס מיליוני כרזות ממנו, בתחילה ללא מתן קרדיט לקורדה כלל. משם התפשטה התמונה הרחק מעבר לכל מצע פוליטי שיצר אותה, והיא שוכפלה על חולצות, דגלים, עטיפות אלבומים, ולבסוף פרסומות למשקאות חריפים, והפכה, כפי שהבחין הסופר פטריק סימס (Patrick Symmes), ל"שיקית" יותר ככל שהייתה פחות קשורה למשמעות פוליטית ספציפית.
מלחמה על הקרדיט, באיחור
מכיוון שקובה לא הכירה באמנת ברן בנוגע לקניין רוחני במשך רוב הקריירה של קורדה, הוא לא קיבל תמלוגים במשך עשורים למרות תפוצתה הרחבה של התמונה. בסופו של דבר הוא זכה להכרה משפטית בזכויות היוצרים שלו בבית המשפט הגבוה בלונדון, ובשנת 2000 תבע את מותג הוודקה סמירנוף (Smirnoff) על השימוש בתמונתו של גווארה בפרסומות למשקאות חריפים — שימוש שמצא פסול באמת, באומרו שהוא תומך בהפצת זכרו של צ'ה אך מתנגד ל"ניצול תדמיתו של צ'ה לקידום מוצרים כמו אלכוהול, או לכל מטרה המכפישה את המוניטין של צ'ה". התיק הסתיים בפשרה של 50,000 דולר, אותם תרם קורדה במלואם למערכת הבריאות הציבורית של קובה, כשהוא מציין: "אם צ'ה היה בחיים, הוא היה עושה את אותו הדבר". תביעה נפרדת שהגיש עזבונו נגד סרט אמנות מ-2005 שהשתמש בתמונה הסתיימה בפיצויים סמליים שהתגמדו לעומת הוצאות המשפט.
עבודה מאוחרת ומוות
קורדה בילה חלק גדול מהעשורים הבאים בעיסוק בצילום תת-ימי, בין 1968 ל-1978, לפני שעניין בינלאומי מחודש בעבודתו מתקופת המהפכה הביא גל של תערוכות בהלסינקי, מילאנו, שיקגו וסיאול בשנותיו האחרונות. הוא סבל מהתקף לב קטלני בפריז בשנת 2001 בעת שהציג תערוכה מעבודותיו, ונקבר בבית הקברות קולון בהוואנה — אותו בית קברות שבו, ארבעה עשורים קודם לכן, צילם את שני הפריימים שהפכו אותו למפורסם.
מדוע אלברטו מכונה גאון
הגאונות של קורדה, במידה שהמילה חלה, אינה גאונות של שליטה טכנית או התפתחות אמנותית לאורך החיים, אלא של רגע: זיהוי, בשבריר שנייה ודרך עדשת 90 מ"מ, שמחווה לא מתוכננת בהלוויה הניבה תמונה ששווה לשמור, ואז חיתוך החלטי שלה לקומפוזיציה שהעניקה לה את כוחה. הפילוסופיה המוצהרת שלו — "תשכח מהמצלמה, תשכח מהעדשה... עם כל מצלמה של ארבעה דולרים, אפשר לצלם את התמונה הטובה ביותר" — מרמזת שהוא הבין את הכישרון שלו ככזה של ראייה ולא של ציוד או טכניקה, והעובדה שתצלום דחוי שלא הוזמן האריך ימים יותר מכל דיוקן מורכב ומתוכנן של המהפכנים המצולמים ביותר של התקופה תומכת בכך. טיעון הנגד הכן הוא משמעותי: קורדה לא יצר את פרסומה של התמונה — הדפוס ההמוני של פלטרינלי עשה זאת, לחלוטין מחוץ לשליטתו או אפילו לידיעתו של קורדה במשך שנים — ומשמעות התמונה התנתקה כל כך מכוונותיו של קורדה, והפכה לקיטש מסחרי לעיתים קרובות כמו שהיא הצהרה פוליטית, עד שכוחה התרבותי שייך כעת לאין-ספור האנשים ששכפלו ופירשו אותה מחדש ולא לצלם לבדו. מה שבטוח הוא נדירותו של הרגע עצמו: בקריירה שנבנתה על אלפי תמונות מבוימות, היו אלו שני הפריימים הלא מבוימים ולא מוזמנים שעשו היסטוריה.
מורשת
יותר משישים שנה לאחר שצולמה, "גרילרו הרואיקו" נותר סמל עובד הנמצא בשימוש פעיל על כרזות מחאה, מוצרים וציורי קיר ברחבי העולם, חיים שלאחר המוות מוזרים עבור תצלום שעיתונו של נושא התמונה סירב פעם להדפיס. שמו של קורדה אינו ניתן כעת להפרדה מתמונה אחת, אך עמידותה של תמונה זו — ששרדה יותר מהתנועה הפוליטית שיצרה אותה — היא כשלעצמה עדות למה שהוא ראה באותו יום שאף אחד אחר, כולל העורכים שלו, לא זיהה בתחילה.