אלן קיי: האיש שחזה את המחשב הנייד ב-1968
אלן קיי (Alan Kay) שרטט "מכשיר אלקטרוני רב-עוצמה ונייד בגודל של מחברת, עם מסך גביש נוזלי רגיש למגע ומקלדת" יותר מעשור לפני שמישהו יכול היה לבנות אותו. הוא קרא לו דינבוק (Dynabook). נדרש זמן עד שנות ה-90 כדי שהחומרה תדביק את השרטוט, ועד אז קיי כבר עיצב מחדש את האופן שבו תוכנה עצמה נכתבת.
מנגינת ג'אז לקוד מונחה עצמים
הדרך של קיי למחשוב לא הייתה קווית כלל. הוא נולד ב-1940 וגדל במדינות שונות ככל שהקריירה של אביו בפיזיולוגיה הניעה את המשפחה; הוא למד בבית הספר התיכון הטכני בברוקלין, למד ביולוגיה ומתמטיקה בבת'אני קולג' (Bethany College) במערב וירג'יניה, ולקח פסק זמן כדי לנגן בגיטרה באופן מקצועי בדנוור לפני שסיים תואר במתמטיקה וביולוגיה מולקולרית באוניברסיטת קולורדו בולדר ב-1966. לאחר מכן עבר לאוניברסיטת יוטה, שהפעילה את אחת מתוכניות הגרפיקה הממוחשבת המעטות והרציניות באותה תקופה, וקיבל תואר שני בהנדסת חשמל ב-1968 ודוקטורט במדעי המחשב ב-1969 תחת חלוצי הגרפיקה דייוויד אוונס (David Evans) ואייבן סאת'רלנד (Ivan Sutherland). עבודת הדוקטורט שלו, "FLEX: שפה גמישה וניתנת להרחבה", כבר נשאה את זרעי הרעיון שעליו יקדיש קריירה שלמה: שפת מחשב שניתן לבנות מיחידות קטנות ועצמאיות השולחות הודעות זו לזו, במקום רשימה ארוכה אחת של הוראות הפועלות על נתונים משותפים.
זירוקס פארק והולדת סמולטוק
קיי הצטרף למרכז המחקר של זירוקס בפאלו אלטו (Xerox PARC) שהוקם זה עתה בשנת 1970, שם עמד בראש קבוצת מחקר הלמידה. שם הוא עיצב בעצמו את רוב הגרסאות המוקדמות של סמולטוק (Smalltalk), שפת התכנות הדינמית הראשונה המונחית עצמים במלואה, וחשוב מכך, סביבת מחשוב מלאה – עם מנפה שגיאות, עורך, זיכרון וירטואלי וממשק גרפי של חלונות חופפים שרץ על תחנת העבודה אלטו (Alto). קיי היה זה שטבע את המונח "תכנות מונחה עצמים", אם כי מאוחר יותר אמר שהוא מתחרט על התווית: "אני מצטער שחברתי לפני זמן רב את המונח 'עצמים' לנושא הזה, כי זה גורם לאנשים רבים להתמקד ברעיון המשני. הרעיון הגדול הוא 'העברת הודעות'." ההתעקשות הזו על תקשורת בין פיסות תוכנה עצמאיות ומוכללות – ולא על העצמים עצמם – הפכה לאחד הרעיונות העמוקים והשנויים ביותר במחלוקת בתולדות שפות התכנות, והיא עומדת בבסיס הממשק הגרפי מרובה החלונות שכל מחשב וטלפון מודרני עדיין משתמש בו.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →הדינבוק וחזון שהקדים את החומרה שלו
עבודת הסמולטוק ב-PARC מעולם לא נתפסה כמטרה בפני עצמה; היא הייתה חצי התוכנה של רעיון חומרה שקיי נשא עמו מאז יוטה. הוא דמיין מחשב אישי בגודל ספר לילדים – משהו שילד יכול לשאת, לצייר עליו, לתכנת וללמוד ממנו, מבלי להיות מחובר למחשב מרכזי של מוסד כלשהו. הדינבוק מעולם לא נבנה כפי שקיי תיאר אותו לראשונה ב-1968, אך ה-DNA שלו עובר דרך האלטו, דרך ממשק המקינטוש (Macintosh) שעמיתיו של קיי מ-PARC עזרו לעורר השראה ליצירתו, ובסופו של דבר דרך מחשבים ניידים, טאבלטים וקוראים אלקטרוניים אמיתיים. קיי התייחס לפער בין הרעיון לבין האובייקט כאל דבר לימודי ולא מביך, וציין מאוחר יותר שהמהפכה של המחשוב הייתה "חדשה מאוד, וכל הרעיונות הטובים לא יושמו באופן אוניברסלי" – שורה ששימשה הן כהתרברבות והן ככתב אישום נגד תעשייה שלדעתו הסתפקה בהרבה פחות ממה שהייתה יכולה להשיג.
אחרי פארק: אטארי, אפל, דיסני
הקריירה של קיי לאחר זירוקס נקראת כסיור בפינות הרעבות ביותר לרעיונות בעמק הסיליקון. הוא היה מדען ראשי באטארי (Atari) בין 1981 ל-1984, עמית באפל בין 1984 ל-1997, ועמית בדיסני ב-Walt Disney Imagineering מ-1997 ואילך. בשנת 2001 הוא הקים את מכון המחקר ללא מטרות רווח Viewpoints כדי להמשיך לרדוף אחרי העניין ארוך השנים שלו בפישוט תוכנה ושיפור האופן שבו ילדים לומדים עם מחשבים, ומאוחר יותר החזיק במשרת עמית בכיר במעבדות HP ובתפקידים אקדמיים ב-UCLA, אוניברסיטת קיוטו ו-MIT. לאורך כל הדרך הוא המשיך לבנות כלי הוראה במקום מוצרים מסחריים: סקוויק (Squeak), צאצא של סמולטוק בקוד פתוח, בשנת 1995; Etoys, סביבת תכנות חינוכית שנבנתה עליו, בשנה שלאחר מכן; ומאוחר יותר פרויקט שיתוף הפעולה התלת-ממדי ברשת קרוקט (Croquet). הוא גם תרם ליוזמת "מחשב נייד לכל ילד" (One Laptop Per Child), צאצא ישיר של רעיון הדינבוק המיועד לילדים בעולם המתפתח.
הכרה
בשנת 2003 העניק איגוד מכונות המחשוב (ACM) לקיי את פרס טיורינג (Turing Award) – המקבילה של המחשוב לפרס נובל – "על חלוציות של רבים מהרעיונות בשורשי שפות התכנות המודרניות מונחות העצמים, הובלת הצוות שפיתח את סמולטוק, ותרומות בסיסיות למחשוב אישי." השנה שלאחר מכן הביאה עמה את פרס קיוטו (Kyoto Prize) ופרס צ'ארלס סטארק דרייפר (Charles Stark Draper Prize), האחרון שותף עם עמיתיו לשעבר מ-PARC באטלר למפסון (Butler Lampson), רוברט טיילור (Robert Taylor) וצ'ארלס תאקר (Charles Thacker) עבור המצאת המחשב האישי. הוא מחזיק בתארי דוקטור לשם כבוד ממוסדות כולל ג'ורג'יה טק, אוניברסיטת אדינבורו ואוניברסיטת קיוטו, והוא עמית באקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים ובאקדמיה הלאומית להנדסה.
מדוע אלן נקרא גאון
הטיעון בעד גאונותו של קיי נשען פחות על המצאה בודדת ויותר על הרגל של ראיית מערכות בשלמותן לפני שהחלקים לבנייתן היו קיימים: מחשב אישי בגודל ספר לילדים, ששורטט ב-1968 כשמחשבים מילאו חדרים; ממשק גרפי מבוסס חלונות שתוכנן שנים לפני שמישהו החזיק מסך מספיק טוב כדי להזדקק לאחד; פרדיגמת תכנות שנבנתה סביב "העברת הודעות" בין עצמים עצמאיים, שאליה הגיע בחלקה דרך הכשרתו לתואר ראשון בביולוגיה, בחושבו על תאים מתקשרים במקום על תוכניות מבוצעות. ועדת פרס טיורינג זיכתה אותו ב"חלוציות" הרעיונות שמתחת לתכנות מונחה עצמים – שיפוט לגבי מקוריות המחשבה, לא רק ביצוע הנדסי. טיעון הנגד הכן הוא שקיי היה אדריכל אחד מבין כמה במוסד בעל משאבים ייחודיים; קבוצת מחקר הלמידה של Xerox PARC והמעבדות השכנות שלה כללו הוגים מרשימים אחרים, ורב מה שהפך את הדינבוק וסמולטוק לשמישים, ולא רק בעלי חזון, היה עבודה קולקטיבית שקיי עצמו ייחס בעקביות לצוות שלו. קיי גם בילה עשורים בטענה מפורשת שתעשיית המחשוב מעולם לא סיימה – או אפילו הבינה – את הרעיונות שהוא ועמיתיו הציגו, ביקורת שהיא במידה רבה מדד לשאיפות שלא מומשו כמו גם להישגים.
מורשת
כל מחשב נייד, טאבלט ומערכת הפעלה מבוססת חלונות שנמצאים בשימוש כיום, יורדים, במרחק מסוים, ממכשיר שקיי תיאר לפני שניתן היה לבנותו ומשפה שהוא תכנן כדי להריץ עליו. הוא נותר, לפי דבריו שלו, פחות מעוניין במה שהושג ויותר במה שטרם הושג: מהפכת מחשוב לא גמורה שהוא בילה שישים שנה בניסיון להשלים.