זין אל-עאבדין בן עלי: השוטר שהפך לנשיא
ב-7 בנובמבר 1987, קבוצת רופאים חתמה על מסמך המכריז על הנשיא חביב בורגיבה (Habib Bourguiba) כבלתי כשיר מבחינה רפואית. ראש הממשלה שפעל על סמך נייר זה החזיק בתפקידו בקושי חודש. בהסתמך על סעיף 57 לחוקה הטוניסאית, זין אל-עאבדין בן עלי (Zine El Abidine Ben Ali) הדיח את אבי העצמאות הטוניסאית מבלי לירות ירייה אחת, והבטיח "לפתוח אופקים לחיים פוליטיים דמוקרטיים ומפותחים באמת". עשרים ושלוש שנים לאחר מכן, טוניסאים שרפו את תמונתו ברחובות והוא נמלט מהמדינה בתוך אחר צהריים אחד.
בנו של שומר הנמל
הוא נולד ב-3 בספטמבר 1936 בחמאם סוסה שבטוניסיה הצרפתית, הרביעי מבין אחד-עשר ילדים; אביו עבד כשומר בנמל סוסה. הוא למד במכון הטכני של סוסה אך עזב ללא תעודה מקצועית — התחלה לא מבטיחה לאדם שעתיד לשלוט במדינה במשך דור שלם. הצבא הציל אותו. הוא התגייס ב-1958, שנתיים לאחר העצמאות, ונבחר להכשרות זרות שנשמעות כמו סילבוס בכפייה: סן-סיר (Saint-Cyr), בית הספר לתותחנות יישומית בשאלון-סור-מארן (Châlons-sur-Marne), בית הספר הבכיר למודיעין במרילנד, ובית הספר לתותחנות נגד מטוסים בטקסס. מאוחר יותר הוא הוסיף תעודה בהנדסת אלקטרוניקה.
קריירה בצללים
בן עלי לא עלה לשלטון דרך פיקוד בשדה הקרב או נאומים מפלגתיים. הוא עלה דרך תיקים. הוא הפך לקצין מטה צבאי ב-1964, ניהל את המודיעין הצבאי במהלך העשור הבא, ולאחר מכן עמד בראש מחלקת הביטחון הצבאי במשך כעשר שנים, עם תפקידי נספח במרוקו ובספרד. בדצמבר 1977 מונה למנהל הכללי לביטחון לאומי. בין 1980 ל-1984 כיהן כשגריר בפולין — גלות לא פחות מאשר קידום — לפני שחזר למשרד ההגנה, ומ-28 באפריל 1986, למשרד הפנים.
תיק הפנים היה נקודת המפנה שלו: הוא טיפל בביטחון הפנים במהלך העימות של טוניסיה עם לוב ב-1985 ובדיכוי התנועות האסלאמיסטיות שבא בעקבותיו. בורגיבה, המזדקן והבלתי צפוי, רצה יד קשה, ובאוקטובר 1987 מינה אותו לראש הממשלה. נדרש חודש לאיש היד הקשה כדי להסיק שהנשיא, לפי ניסוחו שלו, זקן, סנילי וחולה מכדי לשלוט.
ההפיכה הרפואית
העובדה שלא נשפך דם הייתה העיקר. ללא טנקים, ללא השעיית החוקה; תעודה רפואית וסעיף אחד. תומכיו בילו שני עשורים בחגיגות יום השנה כ"יום העידן החדש", והאותות הראשונים היו ליברליים באמת — המפלגה היחידה עברה מיתוג מחדש ב-1988 מהמפלגה הסוציאליסטית דסתורית למפלגה החוקתית הדמוקרטית (RCD), ותיקון הגביל את הנשיא לשלוש קדנציות של חמש שנים.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →כמעט שום דבר מזה לא שרד את המפגש עם האינסטינקטים שלו. ב-1989 ה-RCD לקחה כל מושב בפרלמנט ובן עלי רץ ללא מתנגדים; הוא נבחר מחדש ללא מתנגדים ב-1994. ב-1999, כשהוא סוף סוף עומד מול יריבים סמליים, הוא זכה ב-99.4 אחוזים. משאל עם ב-2002 ביטל את הגבלת הקדנציות שהנהיג בעצמו והעלה את תקרת הגיל ל-75. הוא זכה ב-94 אחוזים ב-2004, ובמרוץ האחרון שלו ב-25 באוקטובר 2009, ב-89 אחוזים.
הנס הטוניסאי
הטיעון בעד בן עלי היה תמיד כלכלי, וזה לא היה מבוטל. התמ"ג לנפש עלה מכ-1,201 דולר ב-1986 ל-3,786 דולר ב-2008. הצמיחה עמדה בממוצע על כחמישה אחוזים בשנה במשך שני עשורים, וירדה ל-1.9 אחוזים ב-2002 כאשר הבצורת ומיתון בתיירות פגעו במקביל. קרן סולידריות לאומית סייעה לדחוף את שיעור העוני שנמדד מ-7.4 אחוזים ב-1990 ל-3.8 אחוזים עד 2005. בדו"ח התחרותיות העולמי של 2010–11, טוניסיה דורגה במקום הראשון באפריקה ובמקום ה-32 בעולם. ממשלות המערב אהבו את המספרים, ואהבו דיקטטור חילוני בחוף הדרומי של הים התיכון.
מכונת השתיקה
הספר השני היה קשה יותר. תיקוני חוק העיתונות דרשו אישור ממשרד הפנים לפני פרסום, מה שהפך תרבות של צנזורה עצמית לצנזורה רשמית. ב-2008 דורגה טוניסיה במקום ה-143 מתוך 173 מדינות בחופש העיתונות; מדד הדמוקרטיה לשנת 2010 הציב אותה במקום ה-144 מתוך 167, כמשטר סמכותני. ארגון עיתונאים ללא גבולות כינה את בן עלי טורף עיתונות ששלט בתקשורת. אמנסטי אינטרנשיונל תיעד את החדירה לארגוני זכויות אדם והטרדת מתנגדים; העיתונאי תאופיק בן ברי (Taoufik Ben Brik) נכלא על ביקורתו כלפיו. רוב מפלגות האופוזיציה היו פשוט לא חוקיות. מברקים אמריקאיים שפורסמו מאוחר יותר על ידי ויקיליקס תיארו את טוניסיה באופן חד משמעי כמדינת משטרה. דיוקנו היה תלוי בכל מקום, במשך עשורים.
העסק המשפחתי
מה שערער לבסוף את המשטר לא הייתה אידיאולוגיה אלא תיאבון. בן עלי התחתן עם נאימה כפי (Naïma Kefi) ב-1964 והתגרש ממנה ב-1988; ב-1992 הוא התחתן עם ליילה טראבלסי (Leïla Trabelsi), ושבט טראבלסי הפך לשם נרדף לסחיטה. שחיתות במשפחה המורחבת הייתה סוד גלוי הרבה לפני שתועדה: אחיו חביב כבר נשפט בהיעדרו בצרפת ב-1992 בגין הלבנת כספים של סחר בסמים, במה שהעיתונות הצרפתית כינתה "קשר הקוסקוס".
עשרים ותשעה ימים
מהומות על רקע אבטלה בדצמבר 2010 הפכו למרידה לאומית. ב-13 בינואר 2011 הודיע בן עלי כי לא יבקש להיבחר מחדש ב-2014 — ויתור שלא יעלה על הדעת חודש קודם לכן וחסר ערך ברגע שביצע אותו. ב-14 בינואר, כשקהל דורש התפטרות מיידית, הוא יצא לערב הסעודית עם אשתו ושלושה מילדיו. הצבא אפשר למטוסו להמריא והמרחב האווירי הטוניסאי נסגר מאחוריו. המלך עבדאללה קיבל אותו בתנאי שיימנע מפוליטיקה.
החשבון הגיע לאחר מכן. צו מעצר בינלאומי הוצא ב-26 בינואר 2011, הודעת אינטרפול עבורו ועבור שישה קרובי משפחה יומיים לאחר מכן. ב-20 ביוני 2011 גזר עליו בית משפט בהיעדרו 35 שנות מאסר בגין גניבה והחזקה בלתי חוקית של מזומן ותכשיטים, עם קנס של 91 מיליון דינר, כ-50 מיליון אירו. ביוני 2012 קיבל מאסר עולם בגין הסתה לאלימות ורצח; באפריל 2013 הוסיף בית דין צבאי מאסר נוסף על דיכוי ההפגנות בספקס. הרשויות השוויצריות הקפיאו חשבונות משפחתיים. בנובמבר 2016, באמצעות עורך דין, הוא הודה כי משטרו ביצע "טעויות, התעללויות והפרות". הוא מת מסרטן הערמונית בג'דה ב-19 בספטמבר 2019, בגיל 83, ונקבר בבית הקברות אל-בקי (Al-Baqi) שבמדינה.
מדוע זין מכונה גאון
המילה יושבת רע כאן, וכך צריך להיות. דבר ברישומים אינו מעיד על הצטיינות אינטלקטואלית: הוא היה נושר ממכון טכני שקיבל את השכלתו האמיתית בבתי ספר למודיעין. אם משהו ראוי לתווית, זהו כישרון טקטי צר — חוש של שוטר לנקודות התורפה של מוסד. ההשתלטות ב-1987 הייתה מיומנת באמת. במקום להסתער על המדינה, הוא מצא את הסעיף החוקתי שיאפשר לו לרשת אותה, הבטיח את חוות הדעת הרפואית שהפעילה זאת, ויצא עם נשיאות שנראתה חוקית לכל משרד חוץ שנחשב. לאחר מכן הוא הריץ את אותו תעלול על צורות דמוקרטיות במשך שני עשורים: עריכת בחירות במקום איסורן, תיקון הגבלות כהונה במקום ביטול החוקה, קניית סובלנות מערבית עם נתוני צמיחה בעוד המשטרה עשתה את השאר.
טיעון הנגד הוא מכריע. אף משקיף רציני לא כינה אותו מבריק; התוויות שנדבקו היו "טורף עיתונות" ו"מדינת משטרה". הצמיחה עליה טען התבססה בכבדות על תיירות, קרבה לאירופה ורפורמות שכבר היו בתהליך, ורווחיה זרמו למשפחה שבזזה לאור יום. מעל הכל, הטקטיקן כביכול לא ראה את הסוף מגיע. מהומות על רקע אבטלה התיר את עשרים ושלוש השנים של שליטה בפחות מחודש, והמהלך האחרון שלו — הבטחה לא לרוץ בבחירות בעוד שלוש שנים — היה כל כך מוטעה שהוא האיץ את נפילתו. ערמומיות אינה גאונות, וערמומיות שמסתיימת במטוס לג'דה היא אפילו לא ערמומיות עמידה.
מורשת
טוניסיה הפכה להתקוממות ה"אביב הערבי" היחידה שהפיקה דמוקרטיה מתפקדת — הדבר המשמעותי ביותר שגרם בן עלי, וההפך ממה שהתכוון. נפילתו סיפקה את התבנית והאומץ למרידות מקהיר ועד צנעא. הוא נותר מקרה בוחן בשבירות של יציבות מהונדסת: מדינה שדורגה ראשונה באפריקה בתחרותיות ומקום 144 בעולם בדמוקרטיה, שגילתה אז באיזה משני המספרים הללו אזרחיה באמת חיים.