יוּאן מֵיי (Yuan Mei): המנדרין שפרש כדי לכתוב על תענוגות
בגיל שלושה ושלושים, לאחר שכבר הבטיח לעצמו קריירה קונפוציאנית עילית, עזב יוּאן מֵיי (Yuan Mei) את המנהל הקיסרי כדי להקים גן, ללמד שירה לנשים צעירות, ולבסוף לכתוב את אחד מספרי הבישול בעלי הדעות הנחרצות ביותר בהיסטוריה הספרותית הסינית. בעידן שהעריך רצינות מוסרית מעל לכל דבר אחר, הוא בנה טיעון מתמשך לאורך חייו בזכותם של טעם, רגש ותענוג כנושאים לגיטימיים בספרות.
עלייתו המהירה של מלומד
יוּאן מֵיי (Yuan Mei) נולד בשנת 1716 בצ'יאנטאנג (Qiantang), במה שהיא כיום האנגג'ואو (Hangzhou), למשפחה משכילה אך לא חזקה במיוחד מבחינה פוליטית – ללא שושלת של פקידים רמי מעלה מאחוריו, אלא סביבה שהעריכה לימוד. התברר שהוא תלמיד מוכשר באופן יוצא דופן של מערכת הבחינות, והוא זכה בתואר ג'ינשי (jinshi) בשנת 1739 בהיותו בן עשרים ושלוש בלבד, תוצאה חזקה מספיק כדי להבטיח לו מינוי מיידי לאקדמיית האנלין (Hanlin Academy), המוסד המלומד היוקרתי ביותר בבירוקרטיה של צ'ינג (Qing) ומסורתית נקודת ההשקה לפקידים המבטיחים ביותר של דורם.
שופט שלום, ואז פורש
בקום לטפס בסולם האנלין לעבר המשרות הגבוהות ביותר, בילה יוּאן מֵיי (Yuan Mei) את השנים מ-1742 עד 1748 כשופט שלום מחוזי בארבעה תפקידים שונים במחוז ג'יאנגסו (Jiangsu) – עבודה מנהלית מעשית, ולא יוקרה בחצר המלכות. לאחר תפקיד שכלל חלק מנאנג'ינג (Nanjing), הוא קיבל את ההחלטה שהגדירה את המשך חייו: הוא התפטר לחלוטין מהשירות הממשלתי וחזר לחיים הפרטיים בעודו אדם צעיר, ובחר בספרות על פני קריירה בירוקרטית שאותה, לפי כל מדד קונבנציונלי של הצלחת מלומד-פקיד בשושלת צ'ינג (Qing), כבר ניצח.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →סואויואן: גן שנבנה עבור סוג אחר של חיים
יוּאן מֵיי (Yuan Mei) השתקע בנאנג'ינג (Nanjing) והקים את האחוז שהעניק לו את כינויו המתמשך, "האדון סואויואן" (Mister Suiyuan) – כאשר סואויואן פירושו בקירוב "גן של רוגע" או "גן של שביעות רצון". המקום הפך למרכז של כל מה שעשה למשך שארית חייו: משק פועל, סלון ספרותי, ובאופן יוצא דופן לתקופה, בית ספר שבו קיבל תלמידות ותמך באופן פעיל בפרסום שירת נשים תחת שמותיהן שלהן, מתוך התייחסות לכישרון הספרותי של נשים כמשהו שראוי לטיפוח ולחגיגה במקום להסתפקו תפוצה פרטית ואנונימית. גנו נודע במיוחד כמקום שבו נשים חיבר ודקלמו שירה במסגרת חצי-ציבורית, עמדה שהציבה אותו בעימות עם נורמות קונפוציאניות שמרניות יותר בנוגע לאוריינות נשים ולכתיבה ציבורית.
שירה נגד אורתודוקסיה
כמשורר וכמבקר, יוּאן מֵיי (Yuan Mei) נודע בשפה ברורה, אלגנטית ולא יומרנית, ויצירתו המרכזית בתאוריה של השירה, "סואויואן שיהואה" (Suiyuan Shihua), טענה בזכות רגש אישי ומיומנות טכנית על פני חיקוי צייתני של מודלים קלאסיים – עמדה ביקורתית שהציבה את האותנטיות הרגשית לפני ההוראה המוסרית כמטרתה המרכזית של השירה. הוא גם ליקט את "דֶז בּוּ יו" (Zi Buyu), אוסף גדול של כ-747 אנקדוטות על-טבעיות המוצגות במסורת הביג'י (biji) של סיפורים קצרים ומעין-עובדתיים, אשר פורסמו לראשונה בשנת 1788 – זאנר שאפשר לו לטפח עניין במוזר ובלא-רשמי לצד חרוזיו המלוטשים יותר. הוא כתב יומני מסע על ההרים המפורסמים של דרום סין וחיבורים הקשורים לבחינות הקיסריות, אך הקו המנחה העקבי שלו, חוצה הז'אנרים, היה התנגדות לקונפורמיזם המוסרי והאסתטי הקפדני שציפו לו מהמלומדים של צ'ינג (Qing): הוא העדיף רעיונות של בודהיזם צ'אן (Chan Buddhist) על פני דת ממסדית ודחה הן את הבודהיזם המאורגן והן את הדאואיזם כמוסדות, כשהוא מציב בראש סדר העדיפויות את היצירתיות והביטוי העצמי.
דרך האכילה
לקראת סוף חייו, בשנת 1792, פרסם יוּאן מֵיי (Yuan Mei) את "סואויואן שידאן" (Suiyuan Shidan) – המוכר בתרגום לאנגלית בשם "דרכה של האכילה" (The Way of Eating) או "מתכונים מגן שביעות הרצון" (Recipes from the Garden of Contentment) – מדריך גסטרונומי שהפך מאז לאחד מטקסטים הקולינריים המפורסמים ביותר בהיסטוריה הספרותית הסינית. לדברי המוציא לאור שלו באנגלית, ברקשייר פבלישינג (Berkshire Publishing), הספר מתפקד בו-זמנית כחיבור, ספר בישול וזיכרונות, המשלב מתכונים אמיתיים שהוגשו בווילה הגנית שלו בנאנג'ינג (Nanjing) יחד עם פילוסופיה רחבה יותר של טעם, והמו"ל מתאר את יוּאן כמפגין "טעם טוב ועידון חסרי תחליף" לתקופתו. מבקרת האוכל פוקסיה דאנロップ (Fuchsia Dunlop) כינתה אותו "בריא-סוורן של סין" (China's Brillat-Surin), ותיאורו של ברקשייר עצמו משווה את טונו לזה של אותו גסטרונום צרפתי – בעל דעות נחרצות ומצחיק, המתעקש שטעם "תמיד נשאר במקום הראשון". יוּאן דגל בשיטות בישול סיניות מאופקות ואורתודוקסיות ודחى את ההגזמה לשמה, כשהוא דוחה באופן בלתי נשכח תפריטי משתה עמוסים יתר על המידה – "התפריט באורך של כמאה רגל", כתב על אחד מהם – כראווה בלבד ולא כגסטרונומיה אמיתית. במקום שבו מסורת שלמה של כתיבה קונפוציאנית התייחסה לתיאבון ולתענוג חושי כנושאים שמתחת לכבודו של ספר רציני, יוּאן מֵיי כתב על אוכל באותה קשב ביקורתי שהביא לשירה.
מדוע יוּאן מֵיי מכונה גאון
טענתו של יוּאן מֵיי (Yuan Mei) לגאונות נשענת פחות על הישג יחיד ונישא ויותר על העקביות והאומץ של עמדה אסתטית שהחזיק בה לאורך מגוון רחב באופן יוצא דופן של סגנונות – שירה, ביקורת שירה, ספרות על-טבעית, כתיבת מסעות וגסטרונומיה – ברגע שבו תרבות הספרות של צ'ינג (Qing) תמכרה רצינות מוסרית ונאמנות לתקדים קלאסי הרבה יותר מאשר טעם אישי או תענוג חושי. מה שהפך אותו ליוצא דופן לא היה הווירטואוזיות הטכנית הגולמית (שירתו זכתה לשבחים על בהירות ומלאכת מחשבת, לא על חדשנות פורמלית) אלא עצמאות אינטלקטואלית: מלומד במסלול האנלין שכבר הוכיח את עצמו בסטנדרטים של מערכת הבחינות עצמה, ואשר בילה לאחר מכן עשרות שנים בניצול האמינות הזו כדי לטעון, בכתב, שרגש וטעם ראוים לאותה רצינות כמו הוראה מוסרית. נכונותו להתייחס לנשים כאל משוררות לגיטימיות ולכתוב בהרחבה, ללא התנצלות ובשנינות על אוכל במיוחד כתענוג ולא כקיום או סטטוס, שברה טאبو אמיתי של סביבתו. הטיעון הנגדי ההגון הוא ששום דבר מכל זה אינו מתעלה לכדי גאונות במובן טכני או מדעי – הוא לא המציא שום צורה חדשה, לא גילה דבר, וכתיבתו הגסטרונומית, שובבת ככל שתהיה, היא ביסודה יצירה של טעם ואישיות ולא טכניקה קולינרית מקורית. ההשוואה לבריא-סוורן עצמה היא הסימן המובהק: מה ששני הגברים זכורים בזכותו הוא רגישות מובחנת המובעת בשכנוע, ולא פריצת דרך אינטלקטואלית יחידה במינה.
מורשת
יוּאן מֵיי (Yuan Mei) מת בשנת 1797 לאחר שבילה קרוב לחמישים שנה בהוכחה שחיים המאורגנים סביב תענוג, רגש ומחשבה בלתי שגרתית יכולים להיות פרויקט ספרותי רציני בדיוק כמו כל חיבור מוסרי. ה"סואויואן שידאן" (Suiyuan Shidan) נותר בדפוס ובתרגום עד עצם היום הזה, ונקרא עדיין גם כחלון היסטורי למטבח הסיני של המאה השמונה-עשרה וגם כטיעון חי, בפני עצמו, לרעיון שהאופן ש3 בו אדם אוكل אומר משהו על האופן שבו הוא חושב.