יהודה עמיחי: המשורר שהפך את העברית לשפה מדוברת ופשוטה
כאשר ועדת פרס ישראל העניקה את הפרס ליהודה עמיחי בשנת 1982, היא זקפה לזכותו הישג שאף משורר עברי מודרני אחר לא השיג: "שינוי מהפכני בשפת השירה". הוא נטל שפה עמוסה בשלושת אלפי שנות משקל מקראי ולימד אותה לדבר על אהבה, מצרכי מכולת וצער בקול אנושי כמעט יומיומי – ובכך הפך למשורר העברי המתורגם ביותר מאז החייאת השפה.
ילדות גרמנית, התבגרות ישראלית
יהודה עמיחי נולד בשנת 1924 למשפחה דתית בווירצבורג, גרמניה, וגדל כשהוא דובר גרמנית ועברית מגיל צעיר. ככל שעלייתו של היטלר הפכה את החיים בגרמניה למסוכנים יותר עבור משפחות יהודיות, היגרו בני משפחת עמיחי לארץ ישראל המנדטורית ב-1936, כשהיה יהודה בן שתים-עשרה. הוא התבגר בארץ חדשה ובשפה שלמד כשפה שנייה, חוויה של עקירה ותרגום שתלווה את שירתו לאורך כל חייו. במהלך מלחמת העולם השנייה נחשף לשירה מודרנית בשפה האנגלית – דילן תומאס (Dylan Thomas), ויסטן יו אודן (W. H. Auden), תומאס סטרנס אליוט (T. S. Eliot) – שסייעה לעצב את נטיותיו הספרותיות המתפתחות.
חייל לפני שהיה משורר
השכלתו של עמיחי נקטעה שוב ושוב על ידי המלחמה. במהלך מלחמת העולם השנייה שירת בבריגדה היהודית של הצבא הבריטי, ובהמשך לחם ביחידת הפלמ"ח במלחמת העצמאות ב-1948 – חוויה שקשייה וזוועותיה, לפי ביוגרפים, עיצבו עמוקות את קולו השירי ואת הנושאים החוזרים בשירתו. לאחר המלחמה למד ספרות ומקרא באוניברסיטה העברית בירושלים, ולאחר מכן עבד כמורה בבתי ספר תיכוניים ובסמינרים, לפני שהחזיק במשרות אקדמיות באוניברסיטה העברית ובהמשך במשרות אורח במוסדות אמריקאיים, בהם אוניברסיטת ניו יורק (NYU), אוניברסיטת קליפורניה בברקלי ואוניברסיטת ייל (Yale).
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →הורדת העברית אל הקרקע
עד אמצע שנות ה-60, התבסס עמיחי כמשורר המוביל של ישראל, ופריצתו הבינלאומית הגיעה עם קבצי השירה בשפה האנגלית "שירים" (1969) ו-"שירים נבחרים" (1971), האחרון שבהם תורגם בשיתוף פעולה עם טד יוז (Ted Hughes), שהציגו לראשונה את השירה העברית העכשווית לקהל קוראים אמריקאי רחב. במהלך הקריירה שלו פרסם שלושה-עשר קבצי שירה, הכוללים יצירות כמו "עכשיו ובימים אחרים" (1955), "זמן: מסעות בנימין האחרון מטודלה" (1976), "השירה הנבחרת של יהודה עמיחי" (1996) ו-"פתוח סגור פתוח" (2000), לצד שני רומנים, קובץ סיפורים קצרים, ספרי ילדים ומחזות שהועלו על במות ברחבי העולם. מתרגמו רוברט אלטר (Robert Alter) זקף לזכותו ניצול מיומן של "משאבים סגנוניים ילידיים" של העברית ושל "רמות הדיקציה" הרב-שכבתיות שלה, בבניית שירים המורכבים ממשחקי מילים יצירתיים ומפניות רמזניות שעימתו את הדיבור המודרני הקולוקוויאלי ישירות עם הרקע הליטורגי העתיק של השפה – חיכוך שכמעט לא נעשה בו שימוש בשירה לירית ואישית לפניו.
משורר שהתעקש שהכול פוליטי
עמיחי התנגד לכל הפרדה בין האישי לפוליטי ביצירתו, וטען בפשטות ש-"כל שירה היא פוליטית" מכיוון ש-"שירים אמיתיים עוסקים בתגובה אנושית למציאות, ופוליטיקה היא חלק מהמציאות". בכתיבתו במדינה המוגדרת על ידי מלחמה, ירושה דתית וארץ שנויה במחלוקת, הוא בנה שירים מתוך חומרים יומיומיים של החיים בישראל – פרשיות אהבים, תיירות, נוף העיר ירושלים, זיכרונות מילדותו בגרמניה, שאריות מהקרבות – תוך סירוב להשתמש ברטוריקה הגבוהה שהשירה העברית, בשל שורשיה המקראיים, נטתה אליה לעיתים קרובות. סירוב זה הוא בדיוק מה שגרם ליצירתו להרגיש חדשה: קולו של אדם מודרני המדבר דרך שפה שנבנתה עבור נביאים.
הכרה בינלאומית בשפה בלתי ניתנת לתרגום
יצירתו של עמיחי הגיעה בסופו של דבר לארבעים שפות, הישג יוצא דופן למשורר הכותב עברית, שפה שהמסורת הספרותית המודרנית שלה הייתה עדיין צעירה יחסית בימי חייו. תארי הכבוד הצטברו בהתאם: פרס ישראל ב-1982, פרס ביאליק ב-1976, פרס מַלְרוֹ הצרפתי ב-1994, חברות כבוד באקדמיה האמריקאית לאמנויות ולספרות ב-1986, ודוקטורטים רבים של כבוד, לצד מועמדויות חוזרות ונשנות לפרס נובל לספרות, בו לא זכה מעולם. ספריו היו רבי-מכר עקביים בישראל עצמה, גורל מסחרי יוצא דופן עבור שירה בכל שפה, ובשנת 2001 נכללה יצירתו בין "100 היצירות הגדולות של הספרות היהודית המודרנית".
מדוע יהודה נחשב לגאון
גאונותו של עמיחי, כפי שתוארה על ידי המבקרים והמוסדות שהוקירו אותו, היא לשונית באופן ספציפי: היכולת לשמוע ולנצל את ההיסטוריה הרב-שכבתית הטמונה בתוך מילים עבריות יומיומיות – שפה שבה ביטוי יכול לשאת בו-זמנית משמעות קולוקוויאלית עכשווית והד מקראי או ליטורגי חבוי – ולהשתמש בחיכוך הזה עבור שירה לירית אינטימית ופשוטה במקום עבור השירה האזרחית או הדתית הגבוהה שמשקלה של העברית נדמה היה כדורש. השפה שבה השתמשה ועדת פרס ישראל, שזקפה לזכותו "שינוי מהפכני בשפת השירה", אינה שבח שגרתי; היא מזהה הישג מבני וטכני באופן שבו טיפל בכלי העבודה של השפה עצמה, ולא רק הישג של נושא או רגש. המורכבות הכנה היא שגאונות זו אינה ניתנת להפרדה מהמרקם הייחודי של העברית, מה שאומר שחלק גדול מהאפקט המרהיב שלה קשה באמת להעברה בתרגום – מבקרים ומתרגמים כאחד מודים כי גרסאות אנגליות, מוכשרות ככל שיהיו, משקפות רק חלק ממה שגורם לשורות המקור לעבוד. קהל קוראיו הבינלאומי העצום הוא אפוא סוג של פרדוקס: מיליוני קוראים שאינם יכולים לשמוע את ההדים המקראיים מתחת לעברית הקולוקוויאלית שלו עדיין מגיבים לשירים, מה שמרמז או על כך שהתרגום לכד יותר מכפי שניתן היה לצפות, או שהבהירות הרגשית מתחת למשחקי המילים הייתה חזקה מספיק כדי לשרוד את אובדנם.
מורשת
יהודה עמיחי נפטר בירושלים ב-22 בספטמבר 2000. כתביו שמורים בארכיון ספריית ביינקה (Beinecke Library) באוניברסיטת ייל, והערכתו של המשורר אדוארד הירש (Edward Hirsch) כלפיו – "אדם מייצג בעל כישרונות יוצאי דופן" שנרטיבים אישיים ביותר שלו האירו את "הסיפור הגדול של עמו" – הפכה לקרוב לקונצנזוס. הוא נותר המשורר העברי המתורגם ביותר של העידן המודרני, וזוקפים לזכותו את שחרור האחיזה הפורמלית והמקראית בשפה הספרותית והפיכתה, לראשונה, לכזו שנשמעת כמו מישהו שמדבר.