יגור לטוב: האיש שהקג"ב ניסה לבצע בו לובוטומיה
בסוף 1985, הרשויות הסובייטיות אשפזו בכפייה מוזיקאי מאומסק בן עשרים ואחת בבית חולים פסיכיאטרי והזריקו לו נוירופלפטיקים במינונים חזקים מספיק, כפי שסיפר מאוחר יותר, כדי ליצור אפקט "הדומה ללובוטומיה". הוא שרד זאת באמצעות כתיבה בלתי פוסקת מבעד לסורגי תאו, כשהוא מעביר שירים וסיפורים לאסיר אחר כדי לשמור על שפיותו. עם שחרורו כתב שיר על לנין הנרקב במאוזוליאום שלו. זו הייתה הקדמתו של יגור לטוב (Yegor Letov) למה שיהפוך למלחמה מגדירה לכל אורך חייו בין קולו של אדם אחד לבין מנגנון המדינה שביקש להשתיקו.
ילדות חולנית באזור ניסויים גרעיניים
איגור פיודורוביץ' לטוב נולד ב-10 בספטמבר 1964, באומסק, במה שהיה אז הרפובליקה הסובייטית הפדרטיבית הסוציאליסטית הרוסית, לאב קצין צבא ואם שנפטרה ב-1988. כילד, משפחתו חיה זמן מה באזור ניסויים גרעיניים סובייטי בקזחסטן, שם סבל ממחלה קשה כל כך עד שדווח כי הרופאים לא ציפו שישרוד את גיל ההתבגרות. הוא שרד, ופיתח במקום זאת מזג מרדני שחינוך מתירני בקושי בלם. הוא גורש מבית ספר מקצועי לבנייה במוסקבה בשנת 1983 בשל היעדרות ממושכת לפני שחזר לאומסק כדי לבנות את הפרויקט שיגדיר את חייו.
הקמת גראז'דנסקאיה אובורונה
ב-8 בנובמבר 1984, לטוב וקונסטנטין "קוזיה או-או" ריבינוב (Konstantin "Kuzya UO" Ryabinov) ייסדו את הלהקה גראז'דנסקאיה אובורונה (Grazhdanskaya Oborona) – הגנה אזרחית, המקוצרת כ-"גראב" (Gr.Ob), שם ששימש בפיקחות גם כמילה הרוסית לארון קבורה. מכיוון שלחברת התקליטים הסובייטית "מלודיה" היה מונופול על הקלטות חוקיות, לטוב בנה אולפן ביתי משלו, "גראב רקורדס", כדי להדפיס ולהפיץ מוזיקה מחוץ לערוצים הרשמיים – פעולה של בניית תשתית לא פחות מאשר התרסה אמנותית. צליל הלהקה שילב פוסט-פאנק, גאראז' רוק מהלהקות האמריקאיות של שנות ה-60, פסיכדליה, נויז ואלמנטים של פולקלור רוסי לכדי משהו שמבקרים תיארו כבעל "אנרגיה עוצמתית", "צליל יוצא דופן ומקורי", ומילים שהיו בו-זמנית "גסות ועם זאת מעודנות".
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →בית החולים הפסיכיאטרי
ההקלטות הפוליטיות של הלהקה מ-1985 משכו את תשומת לבו של הקג"ב, ובסתיו ההוא אושפז לטוב בכפייה, כפי שדווח, עם אבחנה של "סכיזופרניה עצלה" – אבחנה סובייטית כללית ששימשה לעיתים קרובות נגד מתנגדים פוליטיים – והוחזק שם מדצמבר 1985 עד מרץ 1986. שותפו ללהקה ריבינוב, בינתיים, התמודד עם גיוס צבאי כפוי. לטוב כתב מאוחר יותר כי במהלך כליאתו הוא "נתקל במוות או במשהו גרוע ממוות", ותיאר את המינונים הנוירופלפטיים כמסוגלים להפוך "אדם לאידיוט". הוא שוחרר רק לאחר שאחיו איים בכינוס מסיבת עיתונאים שתחשוף את הפרשה בתקופת הגלאסנוסט של בחינת המוסדות הסובייטיים. לאחר מכן, מול איום מתמיד במעצר, בילה לטוב זמן במנוסה ברחבי ברית המועצות תוך הפצת הקלטות מחתרתיות לפני שחזר סופית לאומסק ב-1988.
התפרצות יוצאת דופן של יצירה
בין 1987 ל-1990, גראז'דנסקאיה אובורונה הוציאה סדרת אלבומים יוצאת דופן שהוקלטו כמעט כולם על ציוד ביתי – ביניהם קראסני אלבום (Krasny al'bom), מישלוווקה (Myshelovka), טוטליטאריזם (Totalitarizm), וויינה (Voina) ו-רוסקוי פולה אקספרימנטוב (Russkoe pole eksperimentov) – ובנתה, למרות מעמד מחתרתי למחצה וללא הפצה רשמית, קהל שתואר כמגיע למאות אלפים ברחבי ברית המועצות. לטוב הקליט גם תחת פרויקט הצד הפסיכדלי "יגור אי אופיזדניבשי" (Yegor i Opizdenevshiye), שהאלבומים שלו פריג-סקוק (1990) ו-סטו לט אודיינוצסטבה (1992) נותרו בין עבודותיו הפופולריות ביותר. לאחר פירוק ב-1990 ואיחוד באמצע שנות ה-90, צליל הלהקה השתנה, במילותיו של מבקר אחד, לכיוון משהו "בהיר יותר, קדחתני אך אופטימי", והמשיך דרך אלבומים נוספים אל תוך שנות ה-2000, כולל זבזדופאד (2002), אוסף של שירי עידן סובייטי מפורשים מחדש, ואלבומו האחרון, זאצ'ם סניאציי סני? (2007).
מסע פוליטי ללא כתובת קבועה
הפוליטיקה של לטוב התבררה כלא יציבה כפי שהאבחנה שלו רמזה שהיא עשויה להיות, אם כי לא באופן שהפסיכיאטריה הסובייטית התכוונה אליו. בסוף שנות ה-80 הוא הציב את עצמו כמתנגד אנרכיסט למדינה הסובייטית; בתחילת שנות ה-90 הוא פנה לקומוניזם לאומי, והיה שותף להקמת המפלגה הלאומית-בולשביקית ב-1993 לצד אדוארד לימונוב (Eduard Limonov) ואלכסנדר דוגין (Alexander Dugin), ואף גייס אלפי חברים, גם כשלימונוב עצמו תיאר מאוחר יותר את לטוב כ"לא עקבי, גחמני ובלתי צפוי". הוא התרחק מהמפלגה בסביבות 1999 ודחה רשמית כל זיקה פוליטית עד 2004, כשהוא אומר ל-רולינג סטון רוסיה ב-2007 כי לאחר שכבש את "המחנות הפוליטיים הקיצוניים ביותר", הוא יכול לדווח ש"הכל די טיפשי ומגעיל". לאחר טרגדיה הקשורה לסקינהדס ב-2004 שנקשרה לבסיס המעריצים שלו, הוא פרסם נזיפה חד-משמעית: "אנחנו פטריוטים אבל לא נאצים... [ל]טוטליטריים משמאל ומימין... עופו מכאן".
למה יגור נקרא גאון
התביעה של לטוב לגאונות נשענת על שילוב ספציפי ומתועד היטב: יכולת ליצור גוף עבודה עצום ומגוון סגנונית כמעט לחלוטין מחוץ לכל תשתית מוסדית או מסחרית, תוך שימוש בציוד הקלטה ביתי ורשתות הפצה שנבנו בעצמו, כל זאת תוך הישרדות מניסיונות ישירים של המדינה לשבור אותו פסיכולוגית. מבקרים ומעריצים רוסים כינו אותו לאחר מותו בעקביות "האב" או "הפטריארך" של הפאנק רוק הרוסי, שפה המייחסת לו לא חדשנות בודדת אלא את עצם המצאתה של תרבות מוזיקלית מחתרתית שלמה מאפס בתוך חברה סגורה. זוהי תביעה כנה למקוריות, נפרדת ממיומנות בלבד, שכן היא דרשה גם רגישות פואטית ומוזיקלית יוצאת דופן – בהתבסס על משוררי אוברייו (OBERIU) והפוטוריסטים הרוסים לא פחות מאשר על פאנק וגאראז' רוק מערביים – וגם תושייה אלתורית לבנות את האמצעים הפיזיים לגרום לעבודה הזו להתקיים בכלל. הסיבוך הכנה הוא הרקורד הפוליטי שלו: אדם המסוגל לעצמאות מחשבתית יוצאת דופן בילה גם שנים כמגייס למפלגה לאומנית קיצונית, סתירה שהוא עצמו התנער ממנה מאוחר יותר כ"טיפשית ומגעילה" אך מעולם לא הסביר במלואה.
מורשת
לטוב נתן את הופעתו האחרונה ב-9 בפברואר 2008, ביקטרינבורג, ומת מאי-ספיקת לב בשנתו בביתו שבאומסק עשרה ימים לאחר מכן, בגיל ארבעים ושלוש. הוא נקבר לצד אמו בבית הקברות סטרו-ווסטוצ'נויה. בשנים שחלפו מאז, הקטלוג שלו הפך להאזנה בסיסית ברוק הרוסי, ובשנת 2018 נקרא על שמו מין חיפושית וייטנאמי, Augyles letovi – מחווה מוזרה וראויה לאדם שמפעל חייו היה ליצור משהו עמיד ומקורי מתוך כמעט כלום.