יאיאו קוסאמה: מנקודות ועד אינסוף
היא הייתה בת עשר בפעם הראשונה שזה קרה: היא הביטה מטה על דפוס הפרחים האדומים שעל המפה, הרימה את ראשה, וראתה את אותו דפוס מתפשט על פני התקרה, החלונות, הקירות, ובולע את החדר. יאיאו קוסאמה (Yayoi Kusama) בילתה את שמונה העשורים שחלפו מאז בהפיכת האימה הזו לשפה ויזואלית – נקודות פולקה, רשתות אינסופיות, חדרים משוקפים במראה הנראים כממיסים את קירותיהם הם – והיא חיה, על פי בחירתה שלה, בבית חולים פסיכיאטרי בטוקיו למעלה מארבעים וחמש שנים מתוכם, כשהיא פוסעת מדי יום לסטודיו סמוך כדי להמשיך ליצור את היצירה אשר, כפי שהעידה בפשטות, שמרה עליה בחיים.
ילדות של ריגול
קוסאמה נולדה ב-22 במרץ 1929 במאצูמוטו, נאגאנו, יפן, למשפחה שניהלה משתלת צמחים וחוות זרעים. החיים המשפחתיים מאחורי אותו עסק היו נוקשים: אמה השמידה את עבודות האמנות המוקדמות שלה כדי להניא אותה מהמשך עיסוקה והפעילה עליה אלימות פיזית, בעוד שבגידותיו הסדרתיות של אביה היו דבר שקוסאמה הצעירה אולצה לרגל אחריו ולדווח עליו – חוויה שקשרה באופן ישיר לחרדות ארוכות שנים סביב מין וגוף. ההזיות החלו בסביבות גיל עשר: "הבזקי אור, הילות, או שדות צפופים של נקודות", פרחים שנראה כאילו דיברו, דפוסי בד שהתרבו עד שעטפו את סביבתה. במקום להתייחס לאפיזודות הללו אך ורק כמחלה שישד לדכא, החלה קוסאמה לתעתק אותן, ולהפוך את תחושת ההמסה לתוך תפזורת דפוס למה שכינתה מאוחר יותר "התבטלות עצמית" – לא תמדי להסתיר אלא נושא לצייר.
קיוטו, אחר כך סיאטל, ואז ניו יורק
בשנת 1948 למדה ניהונגה (Nihonga), ציור יפני מסורתי, בבית הספר העירוני לאמנויות ולאומנויות של קיוטו, ומצאה את המוסכמות שלו מגבילות. בקשר מכתבים עם ג'ורג'יה אוקיף (Georgia O'Keeffe) לצורך קבלת הדרכה, היא עזבה את יפן בשנת 1957 לתערוכה בסיאטל והגיעה לניו יורק בתוך שנה. תערוכת היחיד שלה משנת 1959 בגלריה בראטה (Brata Gallery) – ציורי "רשת אינסוף" לבנים, שחלקם נמתחו למעלה משלושים רגל, שנבנו מסימנים קטנים שחזרו עליהם באובسسיויות שמיפו את הזיותיה ישירות על גבי הבד – משכו תשומת לב נלהבת מצד דונלד ג'אד (Donald Judd) ופרנק סטלה (Frank Stella), ששניהם רכשו יצירות מן התערוכה. בתחילת שנות השישים עברה לפסולת רכה, כשהיא מכסה רהיטים וחפצי בית בבלטות לבנות, פאליות שנסרו ביד, עבודה שהשפעתה על עמיתיה הגברים הפכה לטינה חוזרת: היסטוריית האמנות מידורי יאמאמורה (Midori Yamamura) טענה שהפסלים הרכים של קלאס אולדנבורג (Claes Oldenburg) עצמו, שהפכו אותו ל"כוכב בינלאומי", שאבו ככל הנראה ישירות מיצירה של קוסאמה משנת 1963 שהוצגה לצד שלו בגלריה גרין, וקוסאמה ציינה שאנדי וורהול (Andy Warhol) ייצר מיצב פרות צילומי דומה להפליא זמן קצר לאחר שראה את יצירת הסירה שלה. שתי האפיזודות הללו הרתיעו אותה קשות, והכסף נותר רעוע לאורך כל העשור – קוסאמה אושפזה שוב ושוב עקב עבודת יתר, ואוקיף שכנעה באופן אישי את הסוחר שלה לרכוש את עבודתה של קוסאמה כדי להקל על המתח הכלכלי.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →התרחשויות, מראות וגן נרקיס
אמצע שנות השישים דחפו את קוסאמה לעבר מופעים ומופעי ראווה ציבוריים. חדר המראות האינסופי הראשון שלה, שדה הפאלוסים (1965), דחס תא מראות במאות צורות פאליות ממולאות שלה, תוך שימוש בהשתקפות כדי להפוך אובייקט חוזר לשדה הנראה אינסופי – כאשר המראה עובדת מכנית את מה שציוריה עשו ידנית, משחר ועד ערב, במשך שנים. בביאנלה של ונציה בשנת 1966, ללא הזמנה, התקינה את גן נרקיס, מאות כדורים משקפים על הדשא מחוץ לביתן הראשי, ובזعد לבושה בקימונו מוזהב – החלה למכור כדורים בודדים תמורת 2 דולר כל אחד עד שהמארגנים סגרו אותה, ביקורת גריلا על שוק האמנות שהפיקה בעצמה, בציבור, ללא רשות. בין השנים 1967 ל-1969 הפכו התרחשויותיה למגרות עוד יותר: ציור גוף בעירום בנקודות פולקה בסנטרל פארק ועל גשר ברוקלין, "חתונה הומוסקסואלית" מדומה בכנסיית ההתבטלות העצמית שהכריזה על עצמה, ומועדון חברתי גאה בשם קוסאמה 'אומופיל קומפני. בית הספר התיכון היפני שלה, מזועזע, מחק את שמה מרשימות הבוגרים.
שيبة, קריסה ובית החולים
בשנת 1973, בגיל ארבעים וארבע, חזרה קוסאמה ליפן לקבלת פנים קרה – אספן אחד ביטל אותה לחלוטין כ"מלכת שערוריות" – ובריאותה הנפשית הידרדרה עוד יותר, כולל ניסיון התאבדות נוסף. בשנת 1977 מצאה בית חולים המשתמש באמנות תרפית, אושפזה מרצונה החופשי, ומאז היא חיה שם, כשהיא עובדת מדי יום בסטודיו במרחק הליכה קצר משם. "ללא אמנות," אמרה, "הייתי הורגת את עצמי מזמן", ובש2012: "אני נלחמת בכאב, בחרדה ופחד מדי יום, והשיטה היחידה שמצאתי שהקלה על מחלתי היא להמשיך ליצור אמנות". בין השנים 1977 ל-1990 פרסמה גם שירה ורומנים, בהם מכור להתאבדות במנהטן והאוטוביוגרפיה משנת 2003 רשת אינסוף; בשנת 2023 התנצלה על שפה גזענית כלפי שחורים שהופיעה בחלק מאותו כתיבה מוקדמת.
דלעות, נקודות פולקה ותהילה שנייה
פריצת הדרך שלה בחזרה אל הרלוונטיות הבינלאומית הגיעה דרך דלעות: חדר משקף מלא בפסלי דלעת בביאנלה של ונציה בשנת 1993, ואחריו דלעת נקודות פולקה צהובה-שחורה מונומנטלית שהותקנה באי נאושימה בשנת 1994 שהפכה, למעשה, לדיוקן עצמי ציבורי שלה, כהנהון למשתלת המשפחה של ילדותה. "נקודות פולקה הן דרך אל האינסוף," אמרה, ותיארה אותן כמשלבות בו-זמנית אנרגיה ורוגע סולאריים וירחיים. כאשר מוזיאון הירשהורן ערך רטרוספקטיבה של חמישים שנה בשנת 2017, חדר המראות האינסופי המלא בדלעות שלה מצא קהל גדול כל כך עד שהמוזיאון נסגר לתיקונים לאחר שלושה ימים, וגל המדיה החברתית שמסביב – 34,000 פוסטים באינסטגרם, כאשר ההאשטאג #InfiniteKusama הגיע לכ-330 מיליון חשיפות – הפך אמנית שנדחתה בעבר על ידי הממסד של ארצה שלה אולי לאמנית החיה המבוקרת ביותר בעולם.
מדוע יאיאו מכונה גאון
המקרה של קוסאמה נשען על קו ישיר באופן יוצא דופן בין חוויה פסיכיאטרית מסוימת לבין צורה ויזואלית מקורית: היא לא המחחישה את הזיותיה מבחוץ אלא בנתה אוצר מילים שלם ומתרحب – רשתות, נקודות, מראות, צבירה רכה – המתפקד גם כתסמין וגם כטיפול, המשוכפל לאורך שישה עשורים בדימעת שייצרה גוף עבודה עצום ומלוכד במקום מחוה בולטת יחידה. האוצרת מיקה יושיטאקה (Mika Yoshitake) תיארה את חדרי המראות האינסופיים כנובעים במיוחד "כדרך עבור קוסאמה לחסל את מחשבותיה הפולשניות", וזוהי טענה יוצאת דופן באמת: שההמצאה הצורנית ומנגנון ההתמודדות הם אותו האובייקט עצמו. המורכבות ההוגנת היא שהתהילה הגלובלית של קוסאמה בשלב המאוחר של הקריירה חייבת רבות למופע ולמדיה החברתית – חדרי המראות הם, בין היתר, הזדמנויות צילום מהונדסות להפליא, וחלק מהמבקרים הטילו ספק בשאלה האם "קוסמניה" של שנות ה2010 משקפת מעורבות ביקורתית מעמיקה בעבודה או פשוט את היכולת החריגה שלה לשיתוף. שני הדברים עשויים להיות נכונים: אמנית יכולה לבנות פרקטיקה רצינית ומבוססת פסיכולוגית וגם להפוך, עשורים לאחר מכן, לאחד מתופעות השיווק הטובות ביותר באמנות העכשווית: האוצרת האנה שואווינק (Hanna Schouwink) כינתה אותה "רשמית האמנית החיה המצליחה ביותר בעולם", טענה הנוגעת לשוק וקהל, ולא בהכרח לעומק.
מורשת
שיאי המכירות הפומביות של קוסאמה – 5.1 מיליון דולר עבור רשת אינסוף משנת 1959 בשנת 2008, 7.1 מיליון דולר עבור קנבס משנת 1960 בשנת 2014 – הפכו אותה, במשך שנים, לאמנית החיה בעלת המכירות הגבוהות ביותר, ושיתופי הפעולה שלה עם לואי ויטון ומותגים אחרים לקחו את הנקודות שלה רוק יותר אל תוך תרבות ההמונים מכפי שכל גלריה יכלה. מוזיאון יאיאו קוסאמה נפתח בטוקיו בשנת 2017, ורטרוספקטיבות ממשיכות לנוע דרך קרן ביילר, Stedelijk והגלריה הלאומית של ויקטוריה אל תוך שנת 2025. מה שמגבה את הכל הוא אותו מסע הליכה שהיא עדיין עושה מדי בוקר: מבית החולים לסטודיו, וחזרה, אמנית שהפכה את הפחד להיעלם לגוף עבודה שממשיך למשוך אנשים פנימה.